נזר הקודש - חולין מז

וע"כ צריך לומר דלמיתה דזמן מועט לא חייש כמו שסבר הרמב"ם גבי כהן גדול דלא חיישינן שמא תמות אשתו, מפני שהוא על זמן מועט. וכמו כן מכשיר הרמב"ם לעשות מבהמה דופן לסוכה בפר"ד מסוכה, ולא חייש שמא תמות וליכא עשרה טפחים, והיינו ג"כ מפני שהוא לזמן מועט. ומהאי טעמא לא חייש בהא דהלוקח יין לבקיעת הנוד שהוא לזמן מועט, ואינו דומה להא דהאומר לאשה הרי זה גיטך שעה אחת לפני מיתתי שהוא לזמן מרובה. וכתב הטעם משום ברירה

והנה לד' יהודה דחייש למיתה באשתו של כהן גדול אעפ"י שהוא לזמן מועט, ולכאורה קשה מדוע מכשיר בהמה לדופן סוכה בסוכה כ"ג ולא חייש למיתה דבהמה, ואיכא נפילה דדופן, וצ"ע

דף ט"ו, המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי ר' מאיר. וקשה הא הוי מוקצה מחמת איסור, ור"מ סבר מוקצה מחמת איסור, וע"כ דמיירי במבשל דברים כאלה דראוים לכוס, וכמו שאיתא לקמן בסוגיא דלא שרי ר"מ אלא במבשל כזה דראוי לכוס. ואעפ"י דהוי אכילה שלא כדרכה, וזהו שאמרו לכוס, דזהו שלא כדרך אכילה, במו הא דברכות הכוסס את החטה, אבל בשביל זה לא הוי מוקצה דלא עדיף ממוקצה מחמת מיאוס דסבר ר"מ דלא הוי מוקצה כמבואר בתוס' לעיל ד"ה אימר. - אבל ע"כ צריך לומר דכוסס לא הוי מוקצה מחמת מיאוס משום דלפי"ז אסור לר' יהודה דסבר מוקצה מחמת מיאוס. וא"כ היאך קאמר הש"ס דר' יהודה קניס שוגג אטו מזיד מהא דסבר בשוגג יאכל במוצאי שבת. והיינו דע"כ דמוקצה מחמת מיאוס הכוונה שהדבר מאוס. אבל הכא במאכלים שהם עצמם אינם מאוסים רק אכילה דלכוס הוי אכילה שלא כדרכה, וזה לא הוי מוקצה, ורק אכילה כזו מאוסה היא, וכיון שאין חסרון בהמאכל לא הוי מוקצה, וכדברים שאינם ראוים גם לכוס הוי מוקצה. וזה מבואר לקמן בהא דקצץ לו דלעת. ומפני זה מבואר דהשוחט בשבת סבר ר"מ דאסור מטעם מוקצה

הנה לפי"ז יש להקשות אמאי לא מוקי מתניתין גם כר' מאיר. וע"כ כמו דמוקי הש"ס דמיירי שהיה לו חולה מבעוד יום, ור' יהודה דאוסר מיירי שהבריא בשבת, ובזה שפיר הקשו התוס' דאמאי לא מוקי מתניתין כר"מ ובאופן שלא היה לו חולה ושפיר תירצו דבעינן דומיא דיום הכפורים

ע"ב א"ה מ"ט דר' יהודה דאסר כגון שהיה לו חולה והבריא וכי הא דאמר רב אחא בר אדא אמר רב ואמרי לה אמר ר' יצחק בר אדא אמר רב השוחט לחולה בשבת אסור לבריא (והיינו שנחלה ביום השבת ואסור משום מוקצה כפירש"י) המבשל לחולה בשבת מותר לבריא מ"ט האי ראוי לכוס והאי אינו ראוי לכוס, ובאופן שאינו ראוי לכוס גם במבשל אסור כדמסיק הש"ס כגון שקצץ לו דלעת יעו"ש. וקשה הלא לפי"ז אין הבדל בין שחיטה לבישול כיון דלפעמים גם בהא דמבשל לפעמים אסור. וע"כ דבא לאשמעינן דהא דראוי לכוס אעפ"י דהוי אכילה שלא כדרכה מ"מ מוקצה לא הוי. - ומזה נשמע דגם בשוחט לחולה בשבת שהיה חולה מבעוד יום דמותר לבריא לכוס דהיינו לאכול באומצא, ולא הוי מוקצה. מטעם דאכילה דאומצא גם כן הוי אכילה דהיינו אעפ"י שהוא לכוס, מפני שזה סגי לבטל מוקצה

אמר רב פפא פעמים שהשוחט מותר כגון שהיה לו חולה מבעוד יום. מבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת. ופירש"י והמבשל לחולה שנחלה היום. - וקשה דאין זה דומיא דשוחט. והרי עיקר החידוש דיש הבדל בין שוחט למבשל. אבל ע"כ אם שוחט מיירי שנחלה מבעוד יום ע"כ מבשל גם כן מיירי שנחלה מבעוד יום דאל"כ הלא בשוחט גופיה יש הבדל זה בין שנחלה מבעוד יום לנחלה היום. ונראה שזהו הא דהקשה הגר"א ז"ל באו"ח סימן שי"ח אות ט' יעו"ש. - ובאמת בהא דמבשל ע"כ גם בנחלה מבעוד יום אסור, והיינו דכיון דאינו ראוי לכוס הוי מוקצה ביהש"מ. ואם בשביל דעומד לבישול מפני החולה אבל הלא אסור לבריא מטעם גזירה שמא ירבה בשבילו. וממילא נשאר מוקצה. - ואפשר דהשתא לא אסיק הש"ס בגזירה דשמא ירבה וממילא אם היה חולה מבעוד יום ליכא מוקצה מטעם דעומד לבישול עבור החולה. אבל לפי"ז קשה מדוע נחית הש"ס לחלק בין שוחט למבשל, כיון דבשוחט גופיה יש חילוק זה בין נחלה מבעוד יום לנחלה היום

ויש להבין מה זה שדחיק רש"י לפרש דמיירי שחלה בו ביום, דהלא אפילו כשחלה מבעוד יום ג"כ הוי מוקצה מטעם דכיון דאינו ראוי לכוס ע"כ הוי מוקצה דע"כ אין דעתו לאכול מבושל אף אם יבשל לחולה. וזהו ע"כ סברת התוס' שפירשו דמיירי בדלעת תלושה, והוי מוקצה מטעם דאינו ראוי לכוס. ועוד לפירש"י דמיירי בקצץ מן המחובר הלא יש בזה איסור מוקצה מה שגדל בשבת, כדאיתא ברמ"א שם בשו"ע. ולא שייך ביטול מפני דהוי דבר שיש לו מתירין. ועי' בביאור הגר"א שם. וראיתי אח"כ בחדושי הרשב"א שנחית לדייק כל הני דיוקים בפירש"י

תוס' ד"ה כגון שהיה לו חולה והבריא. וא"ת אי יש מוקצה לחצי שבת אמאי שרי לר"מ בשוחט לחולה והבריא. ור' יהודה נמי אמאי לא אסר משום מוקצה, דלא אסר אלא משום דקניס שוגג אטו מזיד וכו'. ויש לומר כיון שרגילות הוא שחוזר לחוליו לא הוי מוקצה כמו גמרו בידי אדם. אי נמי רב גופיה מספקא ליה דשמא אין מוקצה לחצי שבת להכי לא אוקמיה כר"מ אלא כר' יהודה דקניס שוגג אטו מזיד, עכ"ל. וביאור דבריהם דסבר רב דשמא לא סברי הני תנאי דמוקצה לחצי שבת הוי מוקצה, והיינו דלדידהו פשיטא דאין מוקצה לחצי שבת. דאין לפרש דסבר רב דגם לדידהו מספקא להו, א"כ הוי ספיקא דרבנן בדשיל"מ וספיקא אסור, להכי ע"כ סברי התוס' דחשש רב שמא סברי הני תנאי בפשיטות דאין מוקצה לחצי שבת. ולזה כתבו התוס' דלרב מספקא דשמא אין מוקצה לחצי שבת. אבל לא פירשו התוס' דסבר רב דלהני תנאי מספקא להו, משום דאם מספקא להו הוו אסרי משום מוקצה מטעם דהוי דבר שיש לו מתירין

אבל יש להעיר לפי מה שכתבו גדולי האחרונים דבספיקא דדינא בדרבנן לא אמרינן דבר שיש לו מתירין עי' בשו"ת למרן הגרע"א בסימן ס"ה. - ולדעתי נראה שכן הוא דעת הר"ן שם בהא דבעי' במוקצה לחצי שבת כתב הר"ן שם דאזלינן לקולא בדרבנן יעו"ש. וע"כ הא דלא נחית לדבר שיש לו מתירין הוא משום דהוי ספיקא דדינא

ולפי"ז יש לעיין מדוע לא כתבו התוס' דרב סבר דלהני תנאי מספקא להו בדין מוקצה לחצי שבת, וממילא הוי ספק דרבנן ולהקל. וע"כ מוכח מזה דסברי התוס' דגם בספיקא דדינא בדרבנן אמרינן לחומרא מטעם דשיל"מ. - ואפשר דפליגי הני תרי לישני בתוס' היינו התירוץ הראשון עם הא"נ

והנה לתירוץ השני שבתוס' דסבר רב דהני תנאי סברי דאין מוקצה לחצי שבת. א"כ קשה מדוע לא הביא הש"ס שם ביצה כ"ו לפשוט מהא דרב דסבר דהני תנאי ר"מ ור"י סברי דאין מוקצה לחצי שבת. - ונראה משום דיש לומר דסברי הני תנאי דגם לדידהו ספק הוי. וממילא הוי ספיקא דרבנן ולקולא. ואעפ"י דהוי דבר שיש לו מתירין אבל כיון דהוי ספיקא דדינא אין מחמירין בספיקא דרבנן. ומוכח דלתירוץ זה בתוס' ע"כ מוכח דאין מחמירין בספיקא דרבנן ביש לו מתירין, וזהו כשיטת הני פוסקים אשר הובאו בשו"ת רע"א שם. איברא דשיטת רש"י בעירובין ל"ט מבואר דגם בספיקא דדינא בדרבנן אמרינן דשיל"מ יעו"ש. אבל ע"כ מדברי התוס' הכא ומדברי הר"ן ביצה שם שכתב להקל בהא דמוקצה לחצי שבת מטעם ספק דרבנן, הרי דלא חש ליש לו מתירין

גמ', כגון שהיה לו חולה מבעוד יום, א"ה מ"ט דר' יהודה וכו'

והנח בחדושי הגרע"א ז"ל הקשה מדוע לא מוקים דמיירי שהיה חולה שאין בו סכנה, ומותר לו איסור דרבנן, ומשו"ה אסור לר' יהודה משום מעשה שבת. אבל מוקצה לא הוי מטעם דיכול לשוחטו כלאחר יד, או על ידי שנים בזה יכול וזה יכול