נזר הקודש - חולין מו

והנה אף כי רב גובריה דהמהרי"ט. אבל לפי מה שכתבנו לעיל הלא מדברי התוס' והשיט'"מ וסתמא דהסוגיא דב"מ משמע דגם בתרומה גדולה לקוח פטור מן התורה

ומדברי הרמב"ם יש לומר דבאמת האי סברא דאתי מכח גברא דלא מצי לאשתועי בי דינא עמו כמו הכא בלוקח מן העכו"ם סברא זו שייכא לענין חיוב ממון. אבל מתנות כהונה שאני דנתינה כתיבה בהו. ובזה יובדל תרומה גדולה ותרומת מעשר דמלבד חיוב ממון איכא גם מצוה דנתינה, מה שאין כן מעשר ראשון דללוי לא הוי מצות נתינה מצוה בפני עצמה, ולהכי מצד חיוב ממון פטר נפשיה מכח הטענה דבא מכח עכו"ם דלא יכול ליטול ממנו כלום. משא"כ תרומה גדולה ותרומת מעשר דמלבד חיוב ממון איכא מצות נתינה דהיינו עצם התרומה. ורק בתרומת מעשר פטור גם ממצות נתינה מצד גזיה"כ, אבל בתרומה גדולה כיון דלא נפטר מן התורה מחויב לקיים מצוה דנתינה לתת התרומה בעצמה לכהן

ועיקר דברי המהרי"ט שכתב דעיקר הא דגבי מעשר ראשון יכול לומר דבא מכח איש שאין אתה יכול ליטול ממנו כלום זהו מפני שלקוח בלא"ה פטור מדין תורה אף לגבי ישראל, יעו"ש. תמוה טובא. הלא כתב הרמב"ם דכיון שגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה, ומשמע דגם מעשר ראשון מחויב מן התורה. וזהו שיטת הרמב"ם בפר"ב מהל' מעשר ה"ב כתב וז"ל וכן הלוקח פטור מן התורה שנאמר תבואת זרעך, וחייב מדבריהן, בד"א כשלוקחין אחר שנגמרו מלאכתן ביד מוכר. אבל אם נגמרו ביד לוקח חייב לעשר מן התורה עכ"ל. וע"כ כמו שהדין מהקונה מישראל כן הדין בהקונה מהנכרי וגמרן ישראל חייב מן התורה לעשר. וא"כ דברי המהרי"ט בזה צע"ג

והנה לפירושו של הר"ת דמפרש סוגיא דעירובין שם דחשיב הא דהלוקח יין דאורייתא שהכוונה עיקרו דאורייתא. ומטעם זה חמיר טובא מהא דעירוב לתחומין והובא דבריו בשיט"מ לב"מ פ"ח כאשר כתבנו לעיל קשה דלפי"ז מאי פריך הכא מהא דלית ליה לר' יהודה בהא דהלוקח יין, אעפ"י שהוא ג"כ דרבנן דמדאורייתא פטור מטעם לקוח. אבל עכ"פ עיקרו דאורייתא, משא"כ מוקצה שעיקרו דרבנן ולא עדיף מתחומין. ונראה דאפשר דסבר הר"ת כמו שסברי הפסקי תוס' הובא בפליתי סימן צ"ט ד"ה איסור של דבריהם דסברי הפסקי תוס' דאיסור מוקצה חמיר כשל תורה דספיקא אסור היינו מוקצה דספק מוכן. ומה"ט ספק מוכן אסור יעו"ש. ומטעם זה נחשב מוקצה ג"כ שיש לו עיקר בשל תורה. וע"כ שזה נכלל בזה שאמרה תורה והכינו, ושפיר פריך הכא מהא דהלוקח יין כיון דמוקצה והא דתרומה ומעשר בלקוח יין שניהם מדרבנן ועיקרו בדאורייתא. משא"כ שם בעירובין דמיירי לענין תחומין שעיקרו דרבנן

והנה לכאורה קשה הלא מבואר בביצה ד' בהא דעצים שנשרו מן הדקל דמוקצה עיקרו מדרבנן, נראה דיש הבדל בין מוקצה דאוכל נפש לשארי מוקצה. והיינו דדוקא מוקצה דאוכל נפש יש לו סמך מן המקרא דכתיב והכינו את אשר יביאו דמיירי באוכל נפש. - וראיתי אח"כ בפנ"י לשבת מ"ד בד"ה במשנה מטלטלין נר חדש שנחית לזה יעו"ש. ולהכי בסוגיא דידן דמיירי במוקצה דאוכל נפש שפיר מתפרש דיש לו עיקר מן התורה, והוי דומיא דהלוקח יין. כן נראה לפרש הסוגיא לשיטת הר"ת

אמנם להרמב"ם אי אפשר לפרש כן דהרמב"ם סבר דבתרומה דרבנן סמכינן אברירה כמבואר שם בפר"ז דמעשר, וא"כ ע"כ כוונת הסוגיא שם בעירובין דסבר דהא דהלוקח יין הוי מן התורה ע"כ לא הוי הטעם משום דעיקרו דאורייתא, אלא הוא דאורייתא ממש. וא"כ קשה טובא הלא לקוח הוא רק מדרבנן. והנה לשיטת המהרי"ט אפשר לומר דנקרא דאורייתא בשביל התרומה דלא מיפטר בלקוח, וממילא מחויב להפריש גם מעשר בכדי שלא ליתי לזילזולי בדרבנן. דוגמא לזה כמו שכתב הרדב"ז בספק קרא ק"ש דצריך לברך הברכות גם כן אעפ"י דהברכות המה דרבנן והוי ספק דרבנן, מ"מ כיון דהספק הוא ביחד לדאורייתא ולדרבנן, להכי צריך לקרותה עם הברכות בכדי שלא ליהוי זילזול לדרבנן. וכן גם בברכת המזון כיון שמברך מספק לברכות דאורייתא מברך גם הברכה דרבנן. וא"כ ה"נ אם מחויב לתרום תרומה מחויב גם במעשר בכדי דלא ליהוי זילזול לדרבנן. אבל לפי מה שכתבנו והוכחנו דגם בתרומה לקוח פטור, לא אפשר לפרש הסוגיא דעירובין באופן זה. וגם חזינן דהר"ת אינו מפרש הסוגיא דעירובין באופן זה מוכח גם כן דלא סבר דתרומה חייב מן התורה בלקוח. ואם נתפוס שכן גם שיטת הרמב"ם, וא"כ קשה הא דעירובין. וגם קשה הני סוגיות אהדדי. - לכן נראה ביישוב הסוגיות וביישוב שיטת הרמב"ם כמו שכתבנו לעיל דהסוגיא דעירובין סוברת ספד"א מה"ת לחומרא. וסוגיא דידן סוברת ספד"א מה"ת לקולא עפ"י יסודו של הרשד"ם לפי שיטת הרמב"ם וכמוש"נ בס"ד

ע"ב התם כדקתני טעמא אמרו ליה לר' מאיר אי אתה מודה שמא יבקע הנוד. - והנה הלשון אי אתה מודה משמע דפשיטא להו לרבנן דר"מ שע"כ סבר להאי חששא. ותמוה דהלא מבואר בגיטין כ"ח דזה תליא אי חיישינן לשמא ימות. ומאן דלא חייש לשמא ימות מטעם חזקה, לא חייש גם לשמא יבקע הנוד, וא"כ איזה פשיטותא היה לרבנן דע"כ מודה ר"מ דיש לחוש לשמא יבקע הנוד. - ונראה דכיון דר' מאיר חייש למיעוט ולא סמיך גם על הרוב, וכיון דקיי"ל דרובא וחזקה רובא עדיף, וכיון דלא סמיך ארוב, כש"כ דלא סמיך על חזקה. ופשיטא דחייש לשמא ימות, וא"כ פשיטא להו דחייש לשמא יבקע הנוד. וזהו דאמרו לו אי אתה מודה, והיינו לשיטתך דאתה חייש למיעוט כש"כ דע"כ אתה חושש לחששא זו דשמא יבקע הנוד. אבל לפי"ז יש להבין מה שהשיב ר"מ, אמר להן לכשיבקע - והיינו דלא חייש לזה. - קשה מדוע באמת לא חייש לזה ר' מאיר. ואפשר לומר דסבר ר"מ דלא חיישינן לשמא ימות מטעם דרובא דעלמא אינם מתים. וסבר גם כן דחזקה משמשת גם בלהבא. וכמו דלא חיישינן לשמא מת מטעם החזקה, כן לא חיישינן לשמא ימות. והיינו מטעם צירוף הרובא. וכמו כן בחששא דשמא יבקע הנוד מלבד החזקה איכא גם רובא דרוב כדים אינם נשברים מפני שהבעלים שומרים אותם שלא ישברו. וכיון דאיכא רובא וחזקה לא חייש לזה ר"מ. ועל זה משיב ר"מ לחכמים לכשיבקע, והיינו דלא חיישינן לזה, והיינו דלחששא דזמן מועט לא חייש ר"מ גם במיתה כמו"ש התוס' בגיטין כ"ח ד"ה הא רבי מאיר, וע"כ הא דר"מ לא אכיל בישרא מטעם חששא דמיעוט טריפות אעפ"י דלאחר יב"ח איכא רובא וחזקה, היינו דע"כ סבר דחזקה שלא נתבררה בשעתה לא הוי חזקה כמו"ש התוס' לעיל. וזהו ע"כ שיטת ר"מ. וע"כ שיטת ר"מ דחזקה משמשת גם בלהבא. וכמו כן רובא מהני גם בלהבא לסמוך על זה. אבל לדינא קיי"ל דחיישינן לשמא ימות אעפ"י דלא חיישינן לשמא מת, והיינו דלא מהני חזקה בלהבא. ומטעם זה חיישי רבנן לשמא יבקע הנוד. וזהו טעם רבנן דאסרי. וכן מבואר בתוס' קדושין מ"ה ע"ב שיטת התוס' שם והיינו בזה שכתבו דהלכה כר' יוסי לגבי ר"מ דחיישינן לשמא ימות, והיינו בזה דחייש רבי יוסי לשמא יבקע הנוד. ומזה יש לדייק דלא מתני גם רובא בלהבא דהרי איכא רובא דרוב כדין אינם נשברים בזמן מועט. והנה גם בהאי חששא לכאורה יש רובא דחיים. ומשמע דגם רובא לא מהני בלהבא, וזהו דאין לנו בירור על להבא

והנה הרמב"ם פוסק גם כן דחיישינן לשמא ימות מדפסק בפר"ט מתרומות ה"א באשת כהן שאמר לה בעלה הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד. וזהו מטעם חששא דשמא שעה זו קודם למיתתו. וזהו מטעם חששא דשמא ימות חיישינן כמבואר שם במסקנא בגיטין. ואם כן לפי"ז גם בהא דהלוקח יין יש לחוש לשמא יבקע הנוד. וא"כ תמוה מדוע כתב שהוא מטעם דאין ברירה בדאורייתא.