נזר הקודש - חולין מה

ולעשר כדדרשינן ב"מ פ"ח ואכלת ולא מוכר. והרמב"ם שהביא להאי דינא דאין ברירה לא כתב הלוקח, אלא מי שיש לו יעו"ש. ומשמעות מי שיש לו משלו. והיינו ע"כ דכיון דסבר בדאורייתא אין ברירה זהו רק אם יש לו משלו, ולא בלקוח. ובזה אתי שפיר דפריך דלא סבר ר' יהודה ברירה בהא דהלוקח יין שהתרומה ומעשר הוי רק מדרבנן אלמא דלא סבר ר' יהודה גם בדרבנן

והנה יש להוכיח מזה דגם בתרומה פטרה תורה לקוח. וכן משמע מהא דכתבו התוס' בעירובין ל"ז דחשידי כותים על המעשרות דסמכי אהא דדרשינן בב"מ פ"ח עשר תעשר ואכלת ולא מוכר. וע"כ דסברי התוס' דגם בתרומה כן הדין דהרי תנן בזה דאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה. וע"כ דסמכי כותים אדרשה זו גם על תרומה. וכן כתבו התוס' בגיטין כ"ה ד"ה שני לוגין. ועי' במהרש"א שם. וגם הרמב"ם שמדייק וכתב מי שיש לו דהיינו משלו ובא למעט לקוח חשיב שם תרומה גם כן ומשמע שגם מתרומה פטור לקוח. ואעפ"י שיש לדחות דממעט לקוח בשביל מעשר דחשיב שם. אבל ע"כ יש לומר דגם מתרומה פטרה תורה לקוח. ולפי"ז שפיר פריך הכא הש"ס מדחזינן דגם בדרבנן לא סבר ר' יהודה ברירה

והנה לפי"ז קשה טובא סוגיא דעירובין שם דקאמר הש"ס דהא דהלוקח יין הוא בדאורייתא. וקשה הא כיון דלקוח הוא הוי רק מדרבנן. ואפשר לומר דהכוונה עיקרו בדאורייתא. והר"ת הובא בשיט"מ ב"מ פ"ח מפרש כן. אבל הרמב"ם לא סבר כן

ונראה דהנה בשו"ת מהרשד"ם חיו"ד סימן קצ"ב מדייק מדברי הרמב"ם בפר"ב ממעשר שכתב וז"ל אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו לאכלן (והביא ראיה מן הפסוקים). ומזה למד הרשד"ם דהנוטל אתרוג מן האילן למצוה ולא לאכילה יכול לצאת בו יעו"ש. - והנה מזה יש לדון שתים דאם גמר המלאכה ע"מ למכור דפטור ממעשר, כיון שחסר התנאי דלאכלן. עוד יש לדון דאם גמר על מנת לאכלן נתחייב במעשר. ובזה לא נפטר ממעשר אם מכרן דכיון שנתחייב בשעת הגמר שוב לא נפקע החיוב

ולפי"ז בהא דהלוקח יין מבין הכותים יש להסתפק היאך היתה דעתם בשעת הגמר ואם דעתם היתה לאכילה לעצמן הרי נתחייבו גם מן התורה, והכותים לא בקיאי בזה, והוי ספיקא דאורייתא. או שחשידי בזה וסומכין על הפסוק דכתיב ואכלת ולא מוכר. וא"כ אם אמרינן ספד"א מן התורה לחומרא, יש בזה חיוב הפרשה מן התורה, ובזה שפיר קאמר הש"ס בעירובין שם ופריך דלמא לא סבר ברירה בדאורייתא דכיון דאיכא ספד"א יש ליזיל לחומרא

ובזה איכא למימר דהסוגיא הכא אזלא אליבא דרב דסבר ספד"א מה"ת לקולא כמו שהוכיחו גדולי אחרונים דמאן דבעי איקבע איסורא דהיינו חתיכה משתי חתיכות סבר ספד"א מה"ת לקולא. ורב סבר בכריתות חתיכה משתי חתיכות שנינו. וגם אביי דמיירי הכא סבר דספד"א מהתורה לקולא. בזה דסבר בשבת כ"ג דספק מעשר לא בעי ברוכי. וגם הש"ש ש"א פר"ז מוכיח דזהו שיטת אביי דספד"א מה"ת לקולא יעו"ש. - והנה לפי"ז בהא דהלוקח יין מבין הכותים דהוי ספד"א אם יש בזה חיוב תרומה ומעשר מן התורה ספיקו להתיר מה"ת, ורק מדרבנן בעי לאפרושי. ובזה שפיר פריך דמדחזינן דגם בחיוב דרבנן לא סבר ברירה. וא"כ גם לענין מוקצה דרבנן אין לסמוך אברירה

והרמב"ם לא כתב להאי דינא דהלוקח יין מבין הכותים דלדידיה מן התורה פטור מצד הספק. וכיון דהוי רק דרבנן, ובדרבנן יש ברירה. להכי כתב להאי דאין ברירה בדאורייתא, וזהו למי שיש לו דהיינו משלו, וע"כ הכוונה שגמר לאכלן

והנה בעיקר הדבר לענין לקוח בתרומה אם פטור מתרומה, הנה המהרי"ט בתשובה חיו"ד סימן פ"ה מוכיח דבתרומה גם לקוח חייב, והנה לא הביא הא דכתבו התוס' בעירובין וגיטין לפי מה שמוכח דגם בתרומה לקוח פטור. - ואפשר שמפרש המהרי"ט דכוונת התוס' דהכותים מפרשים כן גם לענין תרומה, אבל לא כן לפי האמת. - לכן לא שם לזה לב. - אבל דוחק לפרש כן בדברי התוס' מדלא כתבו שטעו בזה הכותים, ועיקר דבריהם לומר שלא נזהרו בדרבנן. ומשמע דכל שהוא בדאורייתא נזהרו. ומשמע גם מהמהרש"א שכן היא האמת דגם מתרומה מן התורה פטור לקוח

ויש לדייק מהא דאיתא ב"מ פ"ח שדרשו כנפשך. מה נפשך אוכל ופטור וכו' הא לוקח חייב. ופריך ולוקח מי מחייב והתניא תבואת זרעך ולא לוקח יעו"ש. וקשה דלמא אתא קרא לפטור גם מתרומה, והיינו אם לקוח חייב בתרומה, ואתא קרא כנפשך לומר שפטור גם מתרומה, אבל אם אמרינן דלקוח פטור גם מתרומה אתי שפיר. ומשמע מזה דתרומה ומעשר שניהם שווים לדין לקוח שפטור מה"ת

וכן יש להוכיח מהא דהקשו בשיט"מ ב"מ וז"ל, וא"ת והא אמרינן בעירובין בפר' בכל מערבין גבי אם בא חכם למזרח עירובי למזרח דקסבר ר' יהודה יש ברירה. ואקשינן מדתנן הלוקח יין מבין הכותים וכו' ופרקינן כי לית ליה ברירה בדאורייתא אלמא אפילו הלוקח יין חייב דבר תורה יעו"ש. וקשה הא איכא למימר דהתם הוי לקוח דבר תורה משום התרומה גדולה דהרי תנן דמפרישין תרומה גדולה ג"כ וזהו מן התורה חייב. וממילא חייב להפריש גם מעשר בכדי דלא ליתי לזילזולי בדרבנן. וע"כ משמע דחד דינא אית להו לתרומה ולמעשר להיות לקוח פטור

והנה המהרי"ט למד מדברי הרמב"ם בפר"א מתרומות הי"א וז"ל פירות העכו"ם שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל, אם נגמרה מלאכתם ביד עכו"ם ומרחן העכו"ם פטורין מכלום שנאמר דגנך ולא דגן עכו"ם, ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכהן, ותרומת מעשר ומוכרה לכהן. ומעשר ראשון היא שלו, מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום. ומפני מה אמרו לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה לפי שנאמר בתרומת מעשר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אתה מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנה לכהן. אבל טבל שאתה לוקח מן העכו"ם אין אתה נותנה לכהן התרומת מעשר שהפריש ממנו אלא מוכרה לכהן ולוקח דמיה עכ"ל. - ומקור לזה סוגיא בכורות י"א עי' בכס"מ

ומדייק מזה המהרי"ט מדוע לא אמרינן כן בתרומה גדולה שיאמר הלוקח להכהן אני באתי מכח איש שאין אתה יכול ליטול ממנו כלום, ויקח תרומה גדולה לעצמו, וימכרנה לכהנים בדמי תרומה. ועוד הקשה דאין לומר דאזלינן בתר קרא, וקרא לא ממעט אלא תרומת מעשר, א"כ מנין אנו יודעים מעשר ראשון דמעשרן והן שלו. אלא ע"כ שאנו יודעין מעשר ראשון מסברא. וא"כ למ"ל קרא לתרומת מעשר. ומזה למד המהרי"ט דעיקר הקרא דממעט תרומת מעשר בא ללמדנו אשר רק בתרומת מעשר כן הדין, ולאפוקי תרומה גדולה שמחויב ליתן התרומה בעצמו לכהן

ומחדש המהרי"ט דבמקום שמחויב מן התורה לא מהני הא דיכול לומר אתינא מכח גברא וכו' ולהכי במעשר ראשון שפטור מה"ת מטעם לקוח ורק מדרבנן מחויב יכול לומר אתינא מכח גברא דלא יכול ליטול ממנו כלום. - משא"כ הא דתרומה גדולה ותרומת מעשר שלא מהני לקוח לפטרן. ומחויב מצד הדין תורה אינו יכול לפטור עצמו מטעם דבא מכח גברא שלא יטול ממנו כלום, ורק בתרומת מעשר פטרה אותו תורה מצד גזירת הכתוב. משא"כ תרומה גדולה נשאר בחיובו, ולזה כתב הרמב"ם דתרומה גדולה נותן לכהן התרומה בעצמה, וא"כ יוצא מזה דתרומה גדולה חייב גם בלקוח עכת"ד.