נזר הקודש - חולין מד

דומיא דיוהכ"פ. וע"כ הא דכתבו התוס' ואחרים רואין אותם שע"כ הכוונה שהתכוון לשחיטה כשרה, זהו משום דאם לא היה מצפה לשחיטה כשרה הרי זה גם כן כאילו דחה אותה בידים לענין אכילה. ובמשנה דמחתכין הרי זה כאילו התכוון לכלבים ולא הוי מוקצה לכלבים כמו שכתב המהר"ם

אבל אכתי קשה על הסוגיא מדוע דחקינן לאוקמיה במוקצה, ור' יהודה היא מדוע לא נאמר דמיירי שהיתה דחויה לגמרי משחיטה, והוי מוקצה לכו"ע ואתי שפיר ואסורה ליומא. ואפשר דכיון דתנא התנא שבת וים הכפורים שבא ע"כ להורות לנו שבת דומיא דיום הכפורים לומר דאסורה ליומא. ואם מיירי באופן דהוי דיחוי בידים, א"כ פשיטא דאסורה ליומא, ומאי קמ"ל, וע"כ דמיירי באופן שיש בזה חידוש דין. ומזה מוכיח הש"ס דבא להודיענו דין מוקצה. וע"כ דלא מיירי בדיחוי בידים ובא להודיענו דין מוקצה בשבת. וזהו כר' יהודה דסבר מוקצה

אמנם יש לעיין לפי מה שכתבו התוס' בשבת מ"ד ע"ב ד"ה שבנר וכו' שהקשו מדוע בסוכה מהני תנאי, ומדוע לא מהני תנאי גבי נר. ויש לומר דהתם סוכה דעלמא היתה עשויה מזמן גדול, ועתה ביהש"מ אינו בודל ממנה ויושב ומצפה מתי תפול. אבל נר עיקר הקצאתו הוא בין השמשות ודחייה בידים לצורך שבת, וחמיר טפי יעו"ש, ולפי"ז יש לומר ג"כ בהא דקאמר הש"ס לקמן רב ששת ברי' דרב אידי דר' יהודה דנר הוא התנא דמשנתינו. ותמוה דהרי ביושב ומצפה מיירי המשנה - וא"כ אינו דומה לנר דהתם דחייה בידים - ואפילו אם אמרינן דהדחייה דנר אינו כמו הדחייה דגרוגרות וצימוקין דהוי מוקצה גם לרבנן, אבל עכ"פ אינו דומה ליושב ומצפה שישחטנה חרש שוטה וקטן, וצ"ע

ונראה דאפשר לפרש כוונת הש"ס דלוקמיה שהיה יושב ומצפה לשחיטת חש"ו בלא אחרים רואין אותם ושחיטתן נבלה אבל ראויה לכלבים, ובאופן זה הוי דחייה מאכילת אדם, אבל כיון דהיה יושב ומצפה לשחיטה עבור כלבים, לא הוי דחייה בידים, ובזה פליגי ר' יהודה ורבנן דרבנן סברי דלא אמרינן בזה מוקצה. ור' יהודה סבר דזה דומה לנר מטעם הדיחוי משחיטה כשרה. ומוכן לבהמה לא הוי מוכן לאדם לר"י דסבר מוקצה

והנה ראיתי אח"כ בדו"ח למרן רע"א הקשה גם כן מהסוגיא דלקמן בהא דמדמי הש"ס לנר ישן למוקצה מחמת מיאוס, דהא התם המוקצה עודו עליו דמאוס הוא. משא"כ הכא דמוקצה נסתלק שנשחטה דלמא מהני יושב ומצפה, ואיך שייך לדמותו למוקצה מחמת מיאוס דלא שייך בו יושב ומצפה ומסיים בצע"ג יעו"ש

והנה אם נפרש דכוונת הש"ס דלוקמיה באופן שהיה יושב ומצפה לשחיטת חש"ו בלא אחרים רואים אותם ושחיטתן נבלה והכוונה לאכילה דכלבים. נמצא דלאכילה לאדם לא נסתלק המוקצה עדיין, אתי שפיר לר' יהודה דנר שבשניהם טרם נסתלק המוקצה. ואעפ"י שהמסקנא בביצה ז' דמוכן לבהמה הוי מוכן לאדם והובא הכא בתוס' לקמן ט"ו ע"ב ד"ה כגון שקצץ. אמנם לפי מה שכתבו דשאני דלעת כיון דעומדת לאדם ואינה ראויה לאדם הוי מוקצה אע"ג דחזיא לבהמה יעו"ש. הנה גם בבהמה שעומדת לאדם ואינה ראויה לאדם מצד חסרון שחיטה, להכי אע"ג שעומד ומצפה לשחיטת חש"ו דהיינו בלא אחרים רואים אותם דהוי זה מוכן לכלבים. אבל אין זה מוכן לאדם וכמו שכתבנו לעיל

והנה מרן בגיוה"ש הקשה לפי"ז למה נדחקו התוס' לעיל דף י"ד ע"א ד"ה מחתכין, הא בפשיטות יש לומר בתלושה ותליא שפיר בפלוגתא דר"י ור"ש דביהש"מ היה עומד לאדם, וכיון דאינו יכול לבשל בשבת הוי מוקצה. וכשבא בשבת לחתכו לכלבים נעשה עתה מוכן לבהמה, והוי כמו נבלה דפליגי אם אמרינן מגו דאיתקצאי לבין השמשות וצ"ע עכ"ל

ונראה ליישב לפי מה שכתב הרשב"א בחידושיו בהא דאמר אביי מי דמי התם מעיקרא מוכן לאדם וכו' כתב הרשב"א ומוכן לאדם דקאמר לא שראוי לשחיטה קאמר אלא לומר דמעיקרא עומדת לאכילת אדם, והשתא ראוי לאכילת אדם. וא"ת מ"מ כיון דאית ליה מוקצה לר' יהודה היאך אפשר לומר דלית ליה האי מוקצה שהרי על כרחין בשבת זו לא היתה מוכנת לאדם כיון דאיסור שחיטה רכיב עלה, פירש ר' נ"ר ז"ל דס"ל לאביי דאין מוקצה אלא מה שמקצה האדם מדעתו והקצאת בהמה בחייה אינה באה מדעת האדם, אלא דאריה דאיסורא רכיב עלה. וכיון שנשחטה הותרה, וכדדחי אביי לקמן גבי נר שהדליקו בו באותה שבת שאני התם דדחייה בידים עכ"ל. והרי מבואר דשיטת אביי דבשביל איסור מלאכה בשבת בלא הקצאת האדם מדעתו לא הוי מוקצה גם לר' יהודה. ואעפ"י שע"כ גם אביי סבר אליבא דר' יהודה מוקצה מחמת איסור. אבל כל זה כשהאדם מביא לזה שיהיה אסור, ויש בזה גם הקצאה מדעתו. משא"כ באופן שהאיסור הוא בממילא מצד דין התורה, סבר אביי דזה לא הוי מוקצה. וזהו הטעם דבשביל איסור שוחט בשבת לא נחשב מוקצה מטעם דרצונו לשחוט, אלא אריה רכיב עלה. והנה ע"כ כמו כן גם באיסור בישול שרק האיסור מעכב עליו מאכילה, מפני שאסור לבשל בשבת, הנה בשביל זה לא נעשה מוקצה. ומטעם זה אתי שפיר הא דלא נחתו התוס' לפרש בדלעת תלושה, ולפרש דפליגי בזה ר"י ור"ש, לומר דר' יהודה סבר זה למוקצה, כיון דשם אזלא בשיטת אביי דלא סבר זה למוקצה. ולהכי מפרשו התוס' דע"כ מיירי במחובר, ויש בזה גם הקצאה מדעתו. אבל לא הוי דיחוי בידים מטעם שעומד ומצפה מתי יתלשו. ומחובר גרע מחסרון שחיטה אם היה דעתו על זה דמטעם זה נקרא ראוי לאדם. ולא נקרא מוכן לכלבים אם דעתו שמצפה על שחיטת חש"ו ואחרים רואים אותם וכמו שפירש המהר"ם דכוונת התוס' על הא דמחתכין הנבלה שאוסר ר' יהודה ליתן לכלבים

ולאביי ע"כ לא מתוקם המשנה באופן זה דהיה מצפה לשחיטה דחש"ו דבאופן זה אעפ"י שאסור גם כן דהרי מוזהרים ישראל שלא להניח להם לשחוט בשבת, אבל ע"כ אביי דקאמר דזה נקרא מוכן לאדם ע"כ חסרון שחיטה אינו עושה אותה למוקצה. ובצדק מפרש דכוונת התוס' על הא דתנן מחתכין את הנבלה ור' יהודה אוסר

ואין זה סתירה לזה שכתבנו לעיל ליישב הא דקאמר הש"ס דבהמה עומדת לגדל ולדות ואם מיירי ביושב ומצפה לשחיטה דחש"ו לא שייך עומדת לגדל על זה כתבנו לעיל דגם ביושב ומצפה הוי גם כן מוקצה מחמת איסור. הנה לפי זה שפריך הש"ס לאביי, וקאמר הש"ס מי סברת בהמה בחייה לאכילה עומדת. וסברת הש"ס דבשביל חסרון שחיטה בעצמותה מחמת איסור שבת ע"כ אינה עומדת לאכילה, וכמו שפירש"י מפני שלא שחטה מאתמול. ובזה פליגי אביי והסוגיא, דאביי סבר דבשביל איסור שחיטה בשבת לא נעשה מוקצה. והסוגיא סוברת דגם בשביל זה נקרא מוקצה מחמת איסור, וכן סוברת הסוגיא בהא דמוקים כגון שקצץ לו דלעת, לפי פירוש התוס' דמיירי בדלעת תלושה, ובשביל איסור בישול בשבת הוי מוקצה. אבל הא דכתבו התוס' לעיל הוא משום דאזלא לאביי וכמוש"נ

גמ' והא לית ליה לר' יהודה מנא לן אי נימא מדתניא הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכו'. וקשה הא איכא למימר דשאני התם שהוא דאורייתא, וברירה הוי ספק, והוי ספד"א ולחומרא. משא"כ הכא לדין מוקצה שהוא דרבנן הוי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא. ומצינו בעירובין ל"ז ע"ב דפריך שם דלמא כי לית ליה לר' שמעון ברירה בדאורייתא, אבל בדרבנן אית ליה ברירה. וא"כ מאי פריך הכא הש"ס. והרמב"ם בפר"ז ממעשר ה"א כתב גם כן הא דהלוקח ומסיים מטעם שהוא מדאורייתא. אבל בתרומה ומעשר דרבנן סבר הרמב"ם דאמרינן ברירה. ולפי"ז מאי פריך הכא, ומדוע לא נחית הש"ס הכא כמו התם בעירובין

והנה לכאורה יש לומר דהא דהלוקח יין תרומה ומעשר הוי רק מדרבנן כדין לקוח שפטור מן התורה לתרום