נזר הקודש - חולין מג

אפילו אם שחט ואחרים רואים אותו דשחיטתו כשרה, מ"מ פטור מדו"ה מטעם חסרון שליחות, וזהו שלא כדעת המהרי"ט והקצה"ח

ובעיקר הדבר למעט מומר משליחות אעפ"י שכן דעת המג"א בסימן קפ"ט סק"א יעו"ש, אבל יש לעין בסוגיא דקדושין מ"א דפריך שם ולר"ש דפוטר וכו' אתם גם אתם למ"ל יעו"ש. וקשה מדוע לא אמרינן דבא למעט מומר דע"כ איתא בתרומה דנפשי' דרק נכרי ממועט מדכתיב בני ישראל כמו"ש התוס' שם ד"ה הנכרי, ומומר אפילו בלהכעיס בכלל ישראל הוא כדאיתא בתוס' סנהדרין ע"ב דפירשו ישראל למעט נכרי ב"ב למעוטי מומר יעו"ש. אבל מישראל לא ממועט מומר, וא"כ מומר איתא בתרומה דנפשיה. ולפי"ז מאי פריך לר"ש אתם גם אתם למ"ל. ומדחזינן דלא קאמר הש"ס דבא למעט מומר משליחות משמע דבר שליח הוא. וראיתי בספר גבעת שאול סימן כ"ג שהעיר גם כן בזה

לכן נראה כמו שכתבנו לעיל דאיכא ביטול שליחות מטעם דמצי אמר הגנב המשלח להשליח לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דהיינו דאם תאסר באכילה מטעם ששחט בשבת במזיד ובפרהסיא יש כאן ביטול שליחות, ומיושב שיטת הראשונים היש דוחין שהביא הר"ן כמוש"נ

והנה הפליתי בסימן י"א הקשה בהא דמוקי הש"ס ב"ק ע"א בהא דטבח בשבת הטובח על ידי אחר. ופריך מ"ט דרבנן דפטרי ומשני ר' שמעון הוא דסבר שחיטה שאינה ראויה לא שמי' שחיטה, וס"ל כר' יוחנן הסנדלר דס"ל מעשה שבת בשוגג יאכלו אחרים במוצאי שבת, במזיד לכו"ע אסור, וילפינן מקרא יעו"ש. וקשה א"כ ע"כ מיירי במזיד, דבשוגג במוצאי שבת ראוי לאחרים, וא"כ שחיטה ראויה היא. אבל כיון דבמזיד הוי מומר, וא"כ שחיטתו פסולה גם בלא הא דר' יוחנן הסנדלר, כיון דלאו בר זביחה הוא כלל, ואין זה שחיטה רק נחירה עכת"ד יעו"ש. אולם לפי מה שפירשנו לעיל לפרש הא דרוצה הש"ס לאוקמיה כר' מאיר ובמזיד, היינו דלא מיירי מזיד כזה שהוא עושה נגד התורה, רק עושה במזיד מטעם שהוא טועה בדין, ואומר מותר ג"כ מזיד. עי' מכות ז' דפליגי בזה, והיינו דיש לאוקמי דטועה בדין לחולה שאין בה סכנה. וע"כ גם זקן ממרא לא נקרא מומר. ולגבי דין מעשה שבת נקרא מזיד. ולזה בעינן לר' יוחנן הסנדלר שיליף מקרא דמזיד כזה נקרא מזיד למעשה שבת להיות מעשיו אסור

עוד מה שכתב שם להקשות על התוס' דמפרשי דלר"מ דאמר מומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה היינו מומר. והקשה הפליתי דלר"מ לא הוי חשיד ולא מומר. כתבנו לעיל דלמסקנא דעירובין ס"ט שם מבואר דהוי מומר. ופליאה בזה על המהרי"ק שג"כ מפרש דלא הוי אלא חשוד. ובדו"ח למרן רע"א העיר בזה

תוס' ד"ה ונסבין הקשו הא בלא"ה אסור באכילה מטעם מליחה שאסור בשבת. ותירצו דעבר ומלחה. - וקשה מה בין זה למבשל בשבת, וע"כ משום דמליחה בשבת ליכא איסור דאורייתא מטעם דאין עיבוד באוכלין כמו שכתב הרמב"ם בפרי"א משבת. ועי' במל"מ שם. - ויש לעיין הא איכא מפרק שהוא איסור דאורייתא. וע"כ צריך לומר דכיון דלא דמי לדש שמוציא אוכל שהוא פקיד, ולא בלוע. ועי' במנ"ח במוסך לשבת במלאכת הדש. ולפלא שלא הביא לדברי התוס' דסוגיין אבל יש לעיין כיון דע"כ איכא איסור דרבנן, וא"כ הא דבעי לאוקמי' כר"מ א"כ קשה הא מבואר בגיטין נ"ג דר"מ מחמיר בדרבנן יותר משל תורה, וא"כ מאי איריא שחיטה הא בלא"ה אסור משום מליחה. ואין לומר דעבר ומלחה בשוגג, דר"מ גזר בדרבנן שוגג אטו מזיד כמבואר שם בסוגיא. וע"כ צריך לומר דלזה כתבו התוס' תירוץ השני דחזי לאכול באומצא, ודם שלא פירש מותר. והיינו דכוונת התוס' לפרש לפי מה שרוצה הש"ס לאוקמיה כר"מ. ולשיטה זו מיירי דמותר לאכול אומצא. והנה לשיטת הרמב"ם דדם שלא פירש אסור ואסור לאכול אומצא, יפרש דמיירי בעבר ומלחו. - אבל לפי"ז קשה אם מוקמינן כר"מ הלא בלא"ה אסור כדלעיל. אבל אפשר לומר דיכול לאכול אומצא בבני מעיים שאין מחזיקין דם בבני מעיים כדאיתא לקמן קי"ג, וברמב"ם פר"ו ממ"א הי"ח. ושיטת התוס' שלא נחתו לזה צ"ע. ועי' בפליתי בסימן ע"ה וצ"ע

והנה הפליתי כתב דאיירי בעוף דהיינו המשנה דהשוחט בשבת ששחט עוף וביותר בר אווזא דרכיך וחזי לאומצא. - וסיוע לזה שכתבו המג"א והט"ז באו"ח סימן ש"ח דבר אווזא דרכיך וחזי לאומצא מותר לטלטל בשבת עכת"ד. אמנם לפי מה שכתבנו לעיל דע"כ לשיטת הרמב"ם לא מצי מיירי בעוף משום זה דהקשו מדוע לא אמרינן אעל"מ בשוחט בשבת ושחיטתו נבלה. ומתרצים משום דלא יתוקן האיסור דנטילת נשמה דישנו גם בנחירה. והנה כל זה שייך באופן דלא הוי מקלקל בחבורה, והיינו משום דיש תיקון לבן נח שליכא משום אבר מן החי, אבל לשיטת הרמב"ם דסבר דאין ב"ג מוזהר על אבר מן החי דעוף א"כ ליכא תיקון, והוי מקלקל. וא"כ אמרינן אעל"מ, ויתוקן האיסור. ולפי"ז ע"כ מיירי בשוחט בהמה, ולפי"ז הדרא קושיא לדוכתי להרמב"ם דסבר דאומצא אסור באכילה. וע"כ דסבר הרמב"ם דיכול לאכול הבני מעיים מטעם דסבר אין מחזיקין דם בבני מעיים

תוס' ד"ה מחתכין וכו'. וכן נראה דבספק מוכן איירי כולה שמעתתא וכו' אי נמי הכא מיירי ביושב ומצפה מתי יתלוש. ובהמה נמי מיירי ביושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו ואחרים רואין אותם עכ"ל. וקשה דלפי"ז דמיירי ביושב ומצפה לשחיטה, א"כ מה זה דקאמר הש"ס דעומדת לגדל ולדות. והנה באופן זה דהוי מוכן לשחיטה ע"כ אין זה מוקצה גם לכלבים מטעם דעומדת למיתה. והנה המהר"ם מפרש דלהכי נקטו התוס' ואחרים רואין אותם לומר דע"כ איכוון לאכילת אדם ולא לכלבים יעו"ש. אבל אכתי קשה הא דקאמר הש"ס דעומדת לגדל ולדות, וגם היאך נפרש המשנה דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה ואסורה ליומא. אם מיירי ביושב ומצפה לשחיטה אמאי אסורה ליומא הא עיקר הטעם מפרשה הגמרא משום דלא נשחטה הובררה דלגדל ולדות עומדת ופירש"י כיון דלא שחטה מאתמול ומסתמא לא הניח ע"מ לשחטה בשבת, וע"כ דלא מיירי ביושב ומצפה לשחיטה ע"י חש"ו. ופירושו של המהר"ם שמפרש דלא התכוין לכלבים זה אתי שפיר הא דמחתכין את הנבלה דהוי מוקצה לכלבים. אבל היאך יפרש המשנה דמיירי לאדם. ואם נפרש המשנה דלא מיירי ביושב ומצפה לשחיטה דחש"ו אם כן הלא סברי התוס' דזה הוי דיחוי בידים, כמו גרוגרות וצימוקין דהוי מוקצה לכו"ע. והגמ" מוקים רק אליבא דר' יהודה

ונראה דהמשנה מיירי גם כן ביושב ומצפה לשחיטה דחש"ו, וזה מוכרח כמו שכתבו התוס' דאל"כ הרי זה בגדר דיחוי והוי מוקצה אליבא דכו"ע. אבל זה ודאי דגם באופן זה מגדר מוקצה לא יצאת. רק זה תליא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן. והביאור בזה דאף ביושב ומצפה לשחיטת חש"ו מ"מ הוי מוקצה כיון דבאמת מוזהרים ישראל להפרישם מחילול שבת, וישנם גם באזהרה דחילול שבת כדכתיב למען ינוח בנך. וע"כ אזהרה זו על הבן קטן נאמרה. ועי' רמב"ן בחומש. וממילא הרי זה מוקצה מחמת איסור, וכמו כן במחובר שמצפה שמא יתלוש הוי גם כן מוקצה מחמת איסור כיון דתלישה אסורה אפילו על ידי חש"ו. ומה שייך לומר מצפה כיון שאסור. אבל עכ"פ אין זה דיחוי בידים ואינו דומה לגרוגרות וצימוקין. ולהכי זה תליא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן. ואתי שפיר גם כן הא דקאמר הש"ס לא נשחטה הובררה דלגדל ולדות עומדת, כיון דלא שחטה אתמול מבורר שאינה עומדת לשחיטה והרי היא מוקצה. אבל מפני שמצפה לשחיטה דחש"ו לא הוי דיחוי בידים. זהו ביאור הסוגיא לפי פירוש התוס'. ובאופן זה מיירי הא דמחתכין וגם באופן זה מיירי משנתנו דהשוחט בשבת, ולהכי מוקי הש"ס המשנה כר' יהודה דסבר מוקצה. אבל לרבנן לא מתוקם המשנה דהשוחט בשבת דהשחיטה כשרה ואסור ליומא