נזר הקודש - חולין מב

י"א לדעת רבינו דבמזיד שחיטתו פסולה דסבר דבפעם אחת נעשה מומר, ודלא כהתוס' וכו' וכמו"ש בפיה"מ וכו' יעו"ש. ודלא כהספר צרור החיים הל' שחיטה שהעמיס לפרש כוונת הרמב"ם דנעשה מומר בשתי פעמים. והביאור בזה כמו שכתבנו לעיל. - והמהרי"ט בח"א סימן קל"ח סבר גם כן בדעת הרמב"ם שגם בפעם אחת נעשה מומר מטעם אחר, מטעם דסבר דבתחילת השחיטה הוי מקלקל יעו"ש, אבל לפי מה שביארנו הוא אופן אחר וכמו שכתבנו לעיל. אמנם עדיין קשה להרמב"ם דסבר דבפעם אחת נעשה מומר אם כן תקשה הא דמוקים הש"ס לקמן מ"א המשנה דהיו שנים אוחזין בסכין ואחד שחט לשם אחד מכל אלו דשחיטתן פסולה דמיירי בישראל מומר, דקשה דאם מומר הוא בלא"ה השחיטה פסולה וכמו שהוכיחו התוס'

ונראה דהנה שם בסוגיא איכא שתי אוקימתות דמעיקרא כשהקשה הש"ס למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש מוקי המשנה דמיירי דאית ליה שותפות. ואוקימתא בתרייתא מוקי דמיירי בישראל מומר. ופיר"שי דה"ה דהוי מצי לאוקמי בדאית ליה שותפות. והקשו בתוס' ופירשו דסברה הסוגיא השתא דגם באית ליה שותפות אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מטעם דגם בזה שייך לצעורי, ולהכי מוקי במומר

והנה הרמב"ם בפר"ב משחיטה סבר דבדאית ליה שותפות לא שייך לצעורי ושפיר אוסר דבר שאינו שלו, יעו"ש. ולפי"ז תקשה למה מוקים הש"ס באוקימתא בתרייתא במומר, ולא משני דאית ליה שותפות

לכן נראה דהרמב"ם מפרש דהני אוקימתות השתים פליגי בדין כשר ופסול ששחטו ביחד אם השחיטה כשרה. והאוקימתא קמייתא סברה דכשר ופסול ששחטו ביחד שחיטתן פסולה, ולהכי לא מצי לאוקמי דמיירי במומר דא"כ בלא"ה השחיטה פסולה. וא"כ מדוע שנה התנא שאחד שחט לשום אחד מכל אלו, ולהכי מוקי דמיירי דאית ליה שותפות, אבל אוקימתא בתרייתא סוברת דכשר ופסול שששחטו ביחד השחיטה כשרה, וכמו שסבר התנא בתוספתא. וממילא גם מומר אינו פוסל רק באופן ששחט לשום אחד מכל אלו. וזה גופא משמיענו דגם במומר בעינן דוקא אם שחט לשום אחד מכל אלו אז השחיטה פסולה

והנה בשיטה זו גם הרמב"ם סבר כן כמבואר בש"ך סימן ב' סק"ו יעו"ש. והיינו שמפני שמפרש כן הסוגיא, ותפס כן לדינא כאוקימתא בתרייתא, ולהכי אעפ"י שנעשה מומר בפעם ראשון, מ"מ לא קשה הא דמוקים הש"ס במומר, ומכל זה בעינן שאחד שוחט לשום אחד מכל אלו. משום דמומר אינו פוסל השחיטה באופן שמיירי המשנה שם דהיה כשר עמו בהשחיטה, וכמו שנתבאר בס"ד

תוס' ד"ה השוחט, ועוד דבגמ' בעי לאוקמי במזיד ור' מאיר, ור"מ אית ליה בפר' עד כמה דמומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה כולה. והנה משמע מזה דסברי התוס' אליבא דר' מאיר דמומר לדבר אחד הוי מומר ממש מומר ולא רק חשוד גרידא, והוא מדסברי דשחיטתו פסולה כשחיטת נכרי. וזהו דלא כהמהרי"ק בשורש קנ"ט שמפרש אליבא דר' מאיר דרק חשוד הוי, ולא מומר ממש. וכן מבואר להדיא בסוגיא דעירובין ס"ט כמבואר להמעיין. וביארנו זה מכבר. וכעת ראיתי בחדושי רע"א תנינא שהשיג בזה על המהרי"ק. - ובחדושי הרשב"א לעירובין שם כתב בהדיא דסבר ר' מאיר דהוי כמשומד

אמנם יש לעיין אם כוונת ר"מ שנעשה מומר לכל התורה כולה אעפ"י שהוא רק מומר לדבר אחד, אם הוא באופן שהוא מומר לדבר אחד בפרהסיא, או גם הוא מומר בצינעא ג"כ הוי מומר לכל התורה. - והנה בשבת מצינו שיש הבדל בין בפרהסיא לצינעא. - אבל אפשר שרק דין הוא בשבת, אבל בשארי עבירות אין הבדל בזה. או דלמא שכוונת ר"מ דמומר לדבר אחד הוי מומר ממש, אפשר שזהו אם הוא בפרהסיא. ומסתברא דכיון שהוא רק מומר לדבר אחד ודינו כמשומד ממש, מסתבר הדבר שהוא מומר לזה בפרהסיא דוקא

ואם כן הדבר, יש ליישב מה שהקשיתי מכבר, וכעת ראיתי שהקשה כן בדו"ח למרן רע"א, דלפי"ז לר"מ דסבר דמומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה כולה וגם בפעם אחת ושחיטתו נבלה. א"כ היאך משכחת הא דאמרה תורה וטבחו גבי גנב שמשלם דו"ה עבור הטביחה. והא כיון דגנב הוא והוי מומר לד"מ ושחיטתו כנחירה, ואין בזה חיוב דו"ה. ואין לומר דהכוונה ששחט על ידי שליח, דהלא רבתה תורה שליחות מקרא יתירא, אבל וטבחו הלא ע"כ הכוונה שהגנב עצמו טבח. אמנם אם נפרש דכוונת ר"מ מומר לדבר אחד היינו בפרהסיא, הנה גבי גנב שכל עיקר גנבה הוא בסתר, דאם הוא בגילוי דינו כגזלן, ואין בזה חיוב דו"ה, וכיון שהוא בצינעא לא נעשה עדיין מומר בפעם ראשונה

עוד יש לומר דסבר ר"מ דכשר ופסול ששחטו ביחד דהשחיטה כשרה כדתניא בתוספתא דחולין וכמו שכתבנו שזה שיטת הרמב"ם גם כן. לפי"ז אפשר שזהו גם שיטת ר"מ, וא"כ יצוייר ששחט הגנב ועוד אחר עמו דהשחיטה כשרה, ולזה לא בעינן ריבוי מטעם שליחות. והוא משום דקיי"ל בזה יכול וזה יכול דנחשב המעשה בשלימות לכל אחד ואחד. ולהכי כששחטו שנים ג"כ נחשב מעשה הטביחה בשלימות לכל אחד ואחד, וא"כ נחשבת השחיטה כולו לחיובא לגבי הגנב. וזהו סברת ר' מאיר כמוש"נ

והנה בחדושי הר"ן מביא יישוב בהא דהקשו התוס' בהא דבעי לאוקמיה המשנה דמיירי במזיד ור"מ. והא הוי מומר ושחיטתו פסולה. כתב בשם יש דוחין דאפשר דשחיטת מומר נהי דמיתסרא באכילה אפשר דלא הוי כשחיטת נכרי לטמא במשא דהא אינו נכרי, וקדושיו קדושין. ואם איתא דהכי הוא אעפ"י שנעשה מומר בשחיטה ראשונה מ"מ לרבנן חייב משום אותו ואת בנו כשחיטה שאינה ראויה מקריא, כיון שמטהרת מידי נבלה עכת"ד יעו"ש. והקשה בזה מרן רע"א בחידושיו בהא דפריך הש"ס ב"ק ע"א אלא שחיטת שבת שחיטה ראויה היא, מדוע לא משני הש"ס בשוחט בפרהסיא במזיד דאסורה באכילה ואינו מטמא במשא, והוי זה שחיטה שאינה ראויה באכילה, וזה תליא בפלוגתא דרבנן ור"ש, ור"מ מחייב משום או"ב ור"ש פוטר עכת"ד יעו"ש

ונראה דבאופן זה דנאסרה באכילה נתבטלה השליחות דלא מבעי לשיטת המל"מ בפר"ג מגנבה ה"ו שכתב דהא דרבתה תורה שליחות לטביחה היינו באופן שלא שלחו לשחוט בשבת, יעו"ש. ממילא אם שחט בשבת וגם נאסרה באכילה יש כאן ביטול שליחות, ואין לחייבו בדו"ה, אלא אפילו אם אמרינן דגם בשלחו לשחוט בשבת הוי שליח, אבל עכ"פ בעינן רק באופן שלא נאסרה באכילה, והיינו בשוגג, והיינו ששניהם המשלח והשליח היו שוגגין. - ואפילו לשיטת המהרי"ט הובא בקצוה"ח סימן רצ"ב, דלא בעינן שליחות ממש לטביחה, אבל עיקר הדבר בעינן שהגנב המשלח נהנה במעשה הטביחה, אמנם באופן שאסור באכילה לגמרי בזה לא קרינן וטבחו לחייבו בדו"ה. ולהכי לא מצי הש"ס לאוקמיה באופן ששחט במזיד שזה נקרא שחיטת מומר לאיסור אכילה

והנה מרן שם כתב גם כן דיש בזה ביטול שליחות מטעם דכיון דנעשה מומר באותה שחיטה, נמצא דהכשר שחיטה ועשייתו מומר בהדדי קאתו מקרי שחיטה, הכא נמי לענין שליחות, כיון דבאותה שליחות באות מעשה בגמר השליחות נעשה מומר הוי בכלל - אין שליחות למומר - וכעין שכתבו התוס' כתובות י"א בגר קטן כיון דבאותו מעשה השליחות נעשה ישראל אינו בכלל אין שליחות לנכרי, ה"נ יש לומר בהיפוך דאם באותו מעשה מומר הוא בכלל אין שליחות למומר יעו"ש. והביאור דליכא בזה ריבוי הכתוב שליח לטביחה, הנה משמע מזה דסבר מרן דבעינן שליחות ממש לדבר עבירה, וזהו שלא כדברי המהרי"ט, ולדברי מרן אם השליח היה קטן