נזר הקודש - חולין מא

מומר, אסרינן השחיטה למפרע מטעם שחשב לשם אחד מאלו. והיינו דבשביל שחיטת מומר לחודיא אין לאסור מטעם שלא נעשה מומר בפעם ראשון. אבל משום מחשבה שחשב בשחיטה לשם אחד מאלו אוסרים השחיטה. והא דנעשה מומר אח"כ הרי זה בירור שלא היתה כוונתו לצעורי. כן נראה בביאור שיטת הרשב"א. - אבל זה לא הוי כשיטת התוס' שמפרשים שהיה מומר מקודם בפעם אחת. ומזה הוכיח דגם בפעם השני לא נפסלה השחיטה מטעם מומר, אבל הרשב"א מפרש שנעשה מומר אחרי השחיטה

והנה רבינו הגר"א ז"ל ביו"ד סימן ב' אות כ"ו סובר להלכה דכשר ופסול ששחטו השחיטה כשרה. והוכיח מהא דמוקים הסוגיא בישראל מומר, ומ"מ הפסול לא הוי מצד מומר, אלא מפני ששחט לשם אחד מכל אלו. מבואר דכשר ופסול ששחטו ביחד השחיטה כשרה. וגם הביא התוספתא דתניא ישראל ועכו"ם שהיו אוחזין בסכין ושוחטין שחיטתן כשרה, יעו"ש. ומפני זה ליתא להוכחה דהתוס' דישראל מומר גם בפעם השני שחיטתו כשרה. - אבל זה לא יספיק להרשב"א מטעם שכתב בתוא"ה וז"ל היו שנים אוחזין בסכין אחד ושוחטין ואחד מהן פסול לשחיטה כנכרי או מומר שחיטתו פסולה שהרי לא נעשית כל השחיטה על ידי הכשר לשחיטה, הא למה זה דומה וכו' שנים אוחזין בסכין ושוחטין. אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטה פסולה עכ"ל. עי' שם בדף ט' ע"א. ושם ע"ב מביא מתניתין דשנים אוחזין בסכין ושוחטין ואחד לשם אחד מאלו דמיירי בישראל מומר. ולפי"ז קשה היאך מביא מזה ראיה דאחד כשר ואחד פסול שחיטתו פסולה. לכו נראה כמו שכתבנו דעיקר הפסול הוא מפני ששחט לשם אחד מאלו, וזה עצמו הרי הוא פסול מפני מחשבתו. ומזה ראיה לאחד כשר ואחד פסול דשחיטתו פסולה, והיינו דמפני מחשבתו נעשה פסול לשחיטה. ואוקימתא דמיירי במומר הוא רק לגלות על המעשה דמעיקרא. והיינו שנעשה מומר לבסוף אחרי השחיטה. והנה אעפ"י שנעשה מומר למפרע, מ"מ לא נפסלה השחיטה מטעם שחיטת מומר, זהו מפני שבפעם ראשונה לא נפסלה שחיטתו אם לא היה חושב לשם אחד מכל אלו

ונראה עוד דיותר מסתבר לפרש דנעשה מומר אח"כ תיכף לאחרי השחיטה, משום דלפירוש התוס' דהיה מומר מקודם הלא משמע דאיתחזק למומר, ולא שייך לומר פעם ראשון

אמנם הרמב"ם בפיה"מ לא סבר כשיטת התוס' והר"ן דבתחילת השחיטה הוי מקלקל. והוא דכתב שם דבשוחט בשבת במזיד משהתחיל לשחוט הסימנים יש בזה חילול שבת והוי מומר יעו"ש. ותמוה הא בהתחלת השחיטה הוי מקלקל ואין כאן חילול שבת. וביותר לשיטת הרמב"ם דנקובת הושט הוי נבלה מחיים, א"כ פשיטא דהוי מקלקל גמור. וזה ודאי פשיטא דאין כאן תיקון לאבר מן החי דע"כ כל זמן שמפרכסת יש בזה גם משום אבר מן החי, דע"כ שחיטה כשרה מוציא מידי אבר מן החי גם במפרכסת אבל נקובת הושט אין בכחה להוציא מידי אבר מן החי. - והנה התבו"ש בסימן ל"ג סק"ה מסתפק בזה. (ובספר עמודי אור סימן מ"ד כתב בשם התבו"ש שאין בזה משום אבמה"ח אבל ראיתי שם שמסתפק בזה. ומסתבר הדבר שיש בזה משום אבמה"ח כיון דלענין אבר מן החי רק מיתה מפקיע, או שחיטה כשרה, וא"כ הרמב"ם שסבר נקובת הושט הוי איסור נבלה, ולאו טומאת נבלה, מטעם דלענין טומאה עדיין נחשב לחי כמו"ש הרמב"ם בפר"ב מאבוה"ט. וא"כ פשיטא דאבר הנחתך לאחר שניקב הושט גם כן מטמא משום אבר מן החי, וא"כ פשיטא דבהתחלת חתיכת הסימנים הוי מקלקל גמור, וא"כ היאך נעשה מומר בהתחלת השחיטה

ונראה דלשיטת הרמב"ם דנקובת הושט הוי נבלה מחיים לאיסור נבלה, א"כ לענין שבת הוי התחלת השחיטה דהיינו בושט יש בזה משום נטילת נשמה מדנחשב כמתה לאיסור נבלה, אעפ"י שהוי מקלקל בחבורה, אבל כיון דיש בזה תורת מלאכה, להכי שייך בזה לומר דהוי מקלקל על מנת לתקן, וחייב גם המקלקל. והתוס' והר"ן דסברי דלא שייך בזה מקלקל על מנת לתקן. וכתבנו לעיל משום דלא שייך בזה מקלקל על מנת לתקן כיון דאין תורת מלאכה בראשית חתיכת הסימנים, זהו משום דסברי דנקובת הושט הוי רק טריפה ולא נבלה. וע"כ הא דנעשה טריפה בנקיבה דושט אבל אין בזה משום נטילת נשמה אפילו למ"ד טריפה אינה חיה משום דעכ"פ יכולה לחיות עד י"ב חודש

עוד נראה דסבר הרמב"ם דגבי שבת נעשה מומר בהתחלת השחיטה, והיינו דכיון דעושה מעשה שחיטה במזיד, ורצונו לעשות מלאכה דאורייתא בחילול שבת נעשה מומר גם בהתחלה, מפני שבזה מראה בגלוי שכופר במעשה בראשית. ואעפ"י שבשעה זו אינו עובר על חילול שבת דאורייתא, אבל ע"כ גמר בדעתו לחלל שבת במלאכה דאורייתא, ולכן אפילו אם אמרינן דמקלקל דעלמא לא נעשה מומר, מטעם דלא הוי בזה מלאכה דאורייתא. זהו מפני שלא התחיל באיסור דרבנן על מנת לעשות מלאכה דאורייתא. אבל בשהתחיל בשחיטה שבדעתו לגמור במלאכה דאורייתא, הרי הוא נחשב לכופר במעשה בראשית, ונעשה מומר תיכף בהתחלה

והנה לפי"ז אם הפסיק משחיטתו לגמור ונשארה נבלה, אם דינו כמומר, זה תליא אם גם באיסור דרבנן במלאכת שבת דינו כמומר. אבל אפשר לומר דהרמב"ם סבר דרק אם גמר השחיטה דינו כמומר מראשית חתיכת הסימנים. וזה מדויק בלשונו שכתב וז"ל ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול עכ"ל. וע"כ כוונתו דכיון דאנו דנין אותו למומר בהתחלה להכי נקרא מומר בסוף השחיטה. אבל אם לא נקרא מומר בהתחלה לא הוי פסול בשחיטה, מטעם דבאותה שחיטה שנעשה בה מומר השחיטה כשרה כשיטת הרשב"א. ורק משום שנעשה מומר בהתחלה להכי אנו דנין בהגמר השחיטה כאילו היה מומר קודם השחיטה, והיינו דסבר דבפעם אחת נעשה מומר, אבל זה סבר הרמב"ם דבהשחיטה שנעשה בה מומר לא נפסלה השחיטה, ובזה אתי שפיר הא דאיתא לקמן פ"א ע"ב דאמר רבי יוחנן אפילו בשחט ראשון לשלחנו, ושני לע"ז חייב יעו"ש. והיינו דע"כ השחיטה השניה לע"ז לא נפסלה השחיטה מדחייב משום או"ב. והיינו דבאותה שחיטה שנעשה מומר בה לא נפסלה. וזהו משום דבגמר שחיטה עובדה לע"ז, ונעשה מומר לבסוף עם גמר שחיטה, ובזה לא נפסלה בשחיטה. משא"כ בשוחט בשבת שנעשה מומר למפרע בגמר השחיטה

אמנם קשה טובא להרמב"ם הא דבעי הש"ס לקמן ט"ו דפריך ולוקמי במזיד ור"מ. וקשה הא לשיטת הרמב"ם במזיד הוי שחיטה פסולה. והקשו בזה גדולי אחרונים עי' פליתי סימן י"א, ודחק לאוקמי בעוף ובחצי קנה פגום. ועי' בחדושי מרן רע"א ובעמו"א סימן מ"ד

אבל לדעתי נראה לבאר בפשיטות והיינו דהכוונה בש"ס מזיד לא הוי באופן שנעשה בזה מומר, כגון שחילל שבת באופן שהיה אומר מותר ונקרא מזיד לענין שבת מפני שעשה נגד חכמים, ויש לזה ציורים כגון אם שחט לחולה שאין בו סכנה, וסבר בדעתו שמותר, או שסבר כמו שכתבו התוס' בפסחים מ"ז למ"ד הואיל מותר לחלל שבת הואיל אם יש חולה שיש בו סכנה, ולגבי דיני קנס לענין מעשה שבת דינו כמזיד. אבל עכ"פ יפרש הרמב"ם דכוונת הש"ס מזיד באופן דלא הוי מומר, או באופן שלא ידע מעיקרא עונשו של דבר. ואילו ידע לא היה עושה כן בשבת, אבל לענין מעשה שבת נחשב למזיד, דלא גרע זה מהא דבעי למיטעמי' ביבמות צ"א דנחשב למזיד לענין קנס. וזהו כוונת הש"ס לוקמיה במזיד וד"מ. ואין זה מזיד שכתב הרמב"ם וכמוש"נ

בזה שפירשנו דברי הרמב"ם מבואר דסבר דגם בפעם אחת נעשה מומר, וזהו דלא כאותן שסוברים דלהרמב"ם יש בשוחט בשבת שתי פעמים, היינו בתחילת השחיטה ובגמר, אלא כל השחיטה כולה היא פעם אחת וזהו כמו שכתב הב"י בסימן