נזר הקודש - חולין מ

חלק איסור מאיסור הנאה, ממילא שוב לא שייך בזה לאוקמי אחזקה דהיתר הנאה, מפני דמעולם לא היתה לה היתר הנאה ממש. ולהכי מספיקא יש לאסור גם שארי הנאות, ורק מפני המיעוט אין לאסור

שם ברש"י ד"ה לכתחילה לא ישחוט בלילה שמא לא ישחוט רובא והוא לא ידע, יעו"ש. והנה הט"ז בסימן י"א הקשה הא אמר שמואל לעיל ט' דצריך לבדוק הסימנים אחר שחיטה, ואם לא בדק שחיטתו אסורה, וא"כ הלא יכול לשחוט גם בלילה ולמחר יבדוק הסימנים ואם ישכח ולא יבדוק בלא"ה אסורה. והב"ח הקשה גם כן וכתב דיש לחוש שמא על ידי הפרכוס נתרחב החתך. והט"ז הקשה עליו דלפי"ז גם בדיעבד אסור יעו"ש. אבל אפשר לומר דסבר הב"ח בשיטה זו הובא בסימן כ"ה דהיכא דכל הסימן שחוט לא חיישינן שנעשה זה על ידי הפרכוס, אבל בשנשחט רק רוב הסימנים יש לחוש שמא על ידי הפרכוס נעשה רוב, מטעם דאפשר שלא היה חסר רק מעט להשלים הרוב. - ובזה יש ליישב גם כן מה שהקשה הט"ז דהלא צריך לבדוק בלא"ה הסימנים, דזה לא קשה משום דזה ניחא אם מצא הסימנים שחוטים לגמרי, אבל אם מצא רק רובא אז איכא חששא שמא על ידי הפרכוס נתרחב מעט

והנה הא דתנן הסומא ששחט שחיטתו כשרה. - והנה לר' יהודה דסבר סומא פטור מכל המצות שבתורה, וא"כ מדוע לא קאמר הש"ס לימא מתניתין דלא כר' יהודה. וע"כ מוכח מזה דר' יהודה לא פטר סומא אלא ממצות עשה, אבל חייב במצות ל"ת וממילא אסור באכילת נבלה, ובר זביחה הוא גם לר' יהודה וקרינן ביה וזבחת ואכלת, ולהכי שחיטתו כשרה

דף י"ד משנה, השוחט בשבת וביום הכפורים אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. הקשו בשם המהרי"ט דלרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וא"כ אמאי שחיטתו כשרה. ומתרץ דהשחיטה בשבת אסור לא מצד שחיטה, אלא משום נטילת נשמה, וא"כ אף אם אמרינן דלא מהני ג"כ חילול שבת, ולגבי נחירה בודאי מה שעשה עשה, וממילא שחיטתו כשרה, עי' בחדושי מרן רע"א שג"כ נחית לזה. אמנם לדעתי קשה טובא, הא אם אמרינן לא מהני אין כאן גם איסור נחירה שהוא מטעם נטילת נשמה, משום דהוי מקלקל בחבורה ופטור משום שבת. וא"כ אית לן לומר אי עביד לא מהני ושחיטתו פסולה. אבל אפשר לומר כיון דלגבי שבת סגי בתיקון כל דהוא כמו"ש התוס' לעיל ח'0 ע"א ד"ה מותר, וא"כ איכא תיקון לגבי אבר מן החי לגבי בן נח. ואיתא כן להדיא בפסחים ע"ג דתיקון לגבי בן נח שמוציאו מידי אבר מן החי נחשב תיקון לגבי שבת

אמנם לפי"ז תצא חדתא לשיטת הרמב"ם בפר"ט ממלכים שכתב יראה לי שאין אבר מן החי נוהג בבן נח בעוף יעו"ש וא"כ כששחט עוף בשבת אית לן לומר אעל"מ, ויתוקן האיסור של חילול שבת מטעם דהוי מקלקל ופטור. - ולפי"ז תמוה על הפוסקים שסתמו הדין ולא נחתי לומר דלשיטת הרמב"ם ישונה הדין דבשחיטת עוף השחיטה פסולה, וצ"ע

תוס' ד"ה השוחט אפילו במזיד בעי לאוקמי. תימא אי במזיד היאך שחיטתו כשרה הא מומר לחלל שבת אסור לאכול משחיטתו וכו'. ועוד יש לומר דמשום פעם אחת לא נעשה מומר יעו"ש. ומשמע מדברי התוס' דלא רק אותה שחיטה כשרה אלא גם מה ששוחט אח"כ שחיטתו כשרה. והיינו אם שחט שתי פעמים, השחיטה דשני הפעמים כשרות, ובפעם השלישי אינו מבואר בתוס'. ואפשר דסברי התוס' דתליא בפלוגתא דרבי ורבנן אם בתרי זימני הוי חזקה או בשלשה זימני. אבל זה ודאי מבואר דסברי התוס' דבפעם השני ג"כ שחיטתו כשרה. וזה מוכח מהא דהביאו התוס' ראיה מאוקימתא בישראל מומר, והיינו דהיה מומר מקודם, והיינו בפ"א. ומכל זה בפעם השנית היה כשר שחיטתו אם לא היה שוחט לשם אחד מכל אלו. וזהו דלא כמו שכתב הרשב"א והר"ן בשם התוס' דבפעם אחת לא נעשה מומר לאותה שחיטה מטעם דלא נעשה מומר עד גמר השחיטה. וממילא לא נקרא עדיין מומר עד לבסוף יעו"ש. אבל לפי המבואר בתוס' שלפנינו מבואר דגם בפעם השנית שחיטתו כשרה

והנה בעיקר הראיה שמביאים התוס' מהא דשוחט לע"ז, כתב הר"ן בחידושיו וז"ל ויש דוחים ראיה זו דלא דמי שבת לע"ז דשוחט לע"ז כיון שאינו עובד אותה אלא עם גמר השחיטה בדין הוא שנכשיר שחיטתו שהרי נעשית בהכשר. אבל השוחט בשבת הרי בתחילת השחיטה הרי הוא חילול שבת וחובל הוי וכו'. אבל אין זה כלום דבשבת נמי לא מיחייב עד גמר השחיטה ומקמי הכי הוי מקלקל בחבורה דקיי"ל דפטור, עכ"ל. - ולכאורה דברי הר"ן תמוה הא הוי מקלקל על מנת לתקן דחייב בשבת. - ומצאתי אח"כ בפליתי שהעיר כן דלכאורה יש לומר דהוי מקלקל, אבל הלא הוי על מנת לתקן חייב יעו"ש. ולא הביא לדברי הר"ן שכתב בהדיא דהוי מקלקל בחבורה ופטור, ולא נחית הר"ן להא דעל מנת לתקן, וצ"ע

והנה לא על הר"ן לחודיא התמיה אלא שכן כתבו התוס' גם כן לקמן כ"ט ע"ב ד"ה כגון, כתבו שם וז"ל, ואע"ג דסימן אחד לא מיחייב משום שבת שלא תקן כלום יעו"ש. הרי מבואר דסברי התוס' גם כן דבתחילת השחיטה הוי מקלקל, וזהו כמו שסבר הר"ן. ולכאורה תמוה טובא הא הוי מקלקל ע"מ לתקן

ונראה ליישב שיטת התוס' והר"ן דהכא לא שייך על מנת לתקן. והיינו דאימתי שייך על מנת לתקן הוא רק שיש בזה גדר מלאכה האסורה בשבת, ורק הפטור באה מצד מקלקל, בזה אמרינן דאם הקלקול הוא מטרת התיקון, לא הוי גדר קלקול, מפני מטרת התיקון, כמו מוחק על מנת לכתוב, דהנה מוחק בעצמו הוי מלאכה בשעה שבאה המחיקה מפני שלנייר הוא צריך, להכי גם בשאינו צריך לנייר. אבל המטרת המחיקה על מנת לכתוב לא נחשב זה לקלקול. וכמו כן בסותר על מנת לבנות דעצם הסתירה הוי מלאכה כמבואר בשבת ל"א

משא"כ שחיטה דהמלאכה שהוא חובל חיובו מטעם נטילת נשמה, אבל עצם חתיכת הסימנים אין בזה משום מלאכה. ואם היה במציאות שחתך הסימנים ולא יצא דם, והחי נשאר בחיים לא היה בזה שום חיוב, נמצא דרק הנטילת נשמה מביא לידי חיוב. נמצא דעצם חיתוך הסימנים לא הוי מלאכה כלל, וכיון דלא הוי גדר מלאכה בהתחלת חתיכת הסימנים להכי סברי התוס' והר"ן דלא שייך בזה מקלקל על מנת לתקן. זהו מה שנראה בביאור שיטתם

והנה הרשב"א חידושיו כתב דרק באותה שחיטה לא נעשה מומר אבל בפעם שניה שחיטתו שחיטת מומר ואסורה. קשה טובא מהא דאחד שוחט לשם אחד מהדברים ומיירי בישראל מומר הרי חזינן דגם בפעם שני לא מיפסלא השחיטה מטעם שחיטתו וזו היא ראיה דהתוס'. ואם כן להרשב"א קשה טובא מדוע הפסול מטעם דשוחט לשם אחד מאלו הלא בלא"ה פסולה השחיטה מטעם דהדין בזה כדין ישראל ונכרי ששוחטין כאחד דשחיטתן פסולה. וכמו שכתב הרשב"א בתוה"א והביא ראיה מהא דמתניתין דהיה אחד שוחט לשם אחד מכל אלו יעו"ש. וא"כ דברי הרשב"א סותרין זה את זה. והיינו דכיון דסבר דשנים ששחטו אחד כשר ואחד פסול השחיטה פסולה, וא"כ אם ישראל כשר ומומר שחטו כאחד שחיטתן פסולה. וא"כ קשה טובא מדוע תנא שאחד שחט לשם אחד מאלו, כיון שמיירי בישראל מומר וצע"ג

ואח"כ ראיתי בחידשוי מרן רע"א תנינא שהקשה כן על הרשב"א

אמנם נראה לפרש דהרשב"א מפרש הא דמוקים הש"ס דמיירי בישראל מומר היינו שלאחר השחיטה נעשה מומר. ומטעם זה אנו אומרים דזה שחשב לשם אחד מכל אלו לא היתה כוונתו לצעורי, כיון שרואים אותו למומר גם אחרי השחיטה. והרי זה גילוי מילתא למפרע, ואפילו אם לא אמרינן בהמיר להיות חשוד למפרע, אבל כל זה בשלא ראינו ריעותא, משא"כ כשראינו ששוחט בכוונה לשם אחד מאלו ואח"כ נעשה