נזר הקודש - חולין לט

אלא עיקר הדרשא הוא דכתיב "וזבחת" שהכוונה מה שאתה זובח דהיינו מי שמוזהר על השחיטה דהיינו ישראל שקבל את התורה, ולא מי שלא קבל את התורה. וראיה לזה מהא דממעט שחיטת קוף, והלא מה שייך לומר גבי קוף למידרש שאוכל מה שהוא בזביחה - וע"כ וע"כ הכוונה שאינו בכלל וזבחת - להכי גם עכו"ם ממועט שאינו בכלל וזבחת שהפירוש אתה זובח ולא אחר שאינו אתה שאמרה תורה שהכוונה שהוזהר על השחיטה

ונראה לפי"ז דכוונת התוספתא למעט שחיטת עכו"ם מפני שדומה גם כן לשחיטת קוף. והיינו לרבנן דרבי נתן דסברי דבעינן כוונה לשחיטה מטעם דכתיב וזבחת שזה מורה על כוונה כדתנן לקמן ל"א, וכיון דעכו"ם לאו בר כוונה ולאו בר מחשבה כדאיתא בירושלמי פר"א דתרומות. והש"ך בחו"מ סימן שס"ח סק"ב כתב כן מסברא, ודלא כמו שכתב הרא"ם ח"ג סימן נ"ב שמשיג על הש"ך. והיינו כי הלא כבר מבואר כן בירושלמי. ובספרנו לזבחים מ"ז דף הספר ביארנו זה יעו"ש. ומטעם זה אתי שפיר אם אמרינן דהתוספתא אזלא אליבא דרבנן דרבי נתן דבעינן כוונה לשחיטה, ועכו"ם לאו בר הכי הוא. ומטעם זה שחיטתו לא הוי יותר מנחירה. אבל הרמב"ם דפוסק כרבי נתן דלא בעינן כוונה לשחיטה להכי אין לפסול שחיטת עכו"ם מטעם דהוי כנחירה. ולהכי תפס שזה נלמד מהא דאמרה תורה וקרא לך ואכלת מזבחו. היינו שהתורה אסרה שחיטת עכ"ום לא מטעם דלא הוי שחיטה, משום דאם שחט שפיר אין זה נחירה. אלא התורה אסרתו מצד שהשוחט הוא עכו"ם. אבל אין זה נבלה שדינה כנחירה וכמתה, אלא איסור זה בעצמו, וממילא אין כאן טומאת נבלה מדאורייתא, וממילא הא דתנן מטמא במשא אין זה אלא טומאה מדבריהם, ולענין אותו ואת בנו כיון דקרינן לזה שחיטה, הרי זה כטרפה שנשחטה, שאסור לשחוט בנו אחריו. אמנם הרמב"ם בפיה"מ כתב וז"ל, ודע שסבת היות שחיטת עכו"ם נבלה ואפילו היה חכם ואפילו ישראל עע"ג מפני שסתם מחשבת עכו"ם לעבודת כוכבים וכו' יעו"ש. הרי מבואר שסבר הרמב"ם שהוא מפני תקרובת ע"ז. אבל גם עיקר דבריו בלא"ה תמוה דלכאורה משמע דסבר מחשבת עכו"ם לע"ז, ולפי"ז תקשה מזה שכתב בפר"ד ממ"א הי"ט וז"ל קיבת הנבלה והטמאה מותר מפני שהוא כשאר הטינופת שבגוף. לפיכך מותר להעמיד בה גבינה, ומותר להעמיד בקיבת שחיטת עכו"ם עכ"ל. ומקור לזה הוא לקמן קי"ז דאיתא שם והלכתא מעמידין בקיבת שחיטת עכו"ם ואיתא שם דלר"א דסבר סתם מחשבת עכו"ם לע"ז, אין מעמידין בקיבת שחיטת עכו"ם מטעם דבזה גם הפרש אסור וכמו שפירש"י שם. ועוד הלא המשנה דידן דהרמב"ם בא לפרש מוקים הש"ס דלא כר"א משום דלא אמר התנא דאסורה בהנאה ג"כ, ומדקרי התנא לשחיטת נבלה ע"כ זה מורה שמותר בהנאה, וא"כ מדוע פירש הרמב"ם היפוך הסוגיא. והרמב"ם בעצמו כתב שחיטת עכו"ם נבלה, משמע ותו לא, וצע"ג

והנה ראיתי אח"כ בספר ראש יוסף מהגאון פרמ"ג שהקשה בזה. וגם בספר לב אריה על חולין הקשה בזה על הפיה"מ

אמנם נראה לפרש בכוונת הרמב"ם והוא לפי מה שביארנו שיטתו דסבר דכל עיקר הא דשחיטת עכו"ם הוי נבלה, הוא מהא דאמרה תורה ואכלת מזבחו, להורות שזבחו אסור. ובזה בא הרמב"ם ללמדנו היאך הדין בששחט לפני ישראל עומד על גביו ומלמדו ומזהירו שישחוט עבור ישראל. אם גם זה נקרא שחיטת עכו"ם. דאולי אפשר לומר שאם העכו"ם חכם וישראל עומד על גביו ושוחט עבור ישראל שתהיה שחיטתו כשרה, על זה בא רבינו ללמדנו שלא תאמר שזה לא נקרא ואכלת מזבחו, מפני שאין זה זבח של עכו"ם כיון ששוחט עבור ישראל - לזה פירש הרמב"ם שסתם עכו"ם שוחט "לעכו"ם" היינו עכו"ם נכרי, ואין כוונתו בזה עכו"ם ע"ז, אלא עכו"ם היינו שחושב עבור עכו"ם, וזהו כמו שאמרו רבותינו עכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד, ולא מהני ישראל עומד על גביו, כן גם בהא דשחיטת עכו"ם ע"כ עושה הנכרי השחיטה לצורך עכו"ם נכרי, והרי זה בכלל ואכלת מזבחו, לומר שהוא זבח עכו"ם ולא זבח ישראל. כן נראה בביאור דברי הרמב"ם בפיה"מ, וזה מתאים לשיטתו, כן נראה בס"ד

שם, כי קא מיבעיא ליה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, כגון דהוה קיימא עולה בדרום ואתיוה בצפון ושחטה. וקשה הא בלא"ה אם בעינן שליחות בשחיטת קדשים א"כ קטן לאו בר שליחות הוא. וא"כ מה מועיל מחשבתו. ואין לומר דמיירי בקרבנו של קטן, הא קטן אינו יכול להקדיש, ודוחק לומר דמיירי במופס"ל והסוגיא אזלא למ"ד מופס"ל דאורייתא, ולענין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו בעינן גדול ממש והיינו לאחר שהביא שתי שערות, והיינו דאם הוא לאו בר כוונה הוי השחיטה שלו כמתעסק ופסול. אבל דוחק לומר כן דע"כ מיירי הסוגיא באיזה קטן שהוא. - ונראה דמיירי בקרבן של נכרי שרבתה תורה שמקבלין מהם קרבנות, כדאיתא בסוגיא, וקרבנות שלהן לא בעינן שליחות משום דנכרים אינם בני שליחות, וכמו שבאמת הקשה הפנ"מ, והפנ"י בקדושין מ"א היאך מקבלין קרבנות מנכרים דהרי בעינן שליחות, והם אינם בני שליחות. אבל הענין בזה דע"כ שאני קרבן נכרים שאינם בעלים על הקרבן, ומקבלין מהם קרבן בתור זכייה להקדש, וממילא בקרבן נכרי פשיטא דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו. וביארנו בספרנו נזר הקודש למס' זבחים דף נ"א דף הספר. - ומטעם זה כיון דלא בעינן שליחות מצד הבעלים, להכי גם קטנים כשרים אם ראוים הם לשחיטה. - ובזה אתי שפיר דנקט הש"ס עולה - והיינו דמיירי בקרבן נכרים דרק עולה מקבלין מהם כדאיתא במנחות ע"ג. עוד אפשר לומר דמיירי ביורש שירש קרבן אביו ומבואר בזבחים ז' שהיורש מתכפר בקרבן אביו, וצריך לשוחטו לשמו יעו"ש. אמנם מדנקט עולה מסתבר דמיירי הש"ס בקרבן נכרים וכמו שכתבנו

ובספר המקנה שם בקדושין ד"ה מנין ששלוחו של אדם, הקשה מדוע לא ילפינן שליחות מקרבנות של זב וזבה ומצורע דהבעלים אסורים ליכנס בעזרה, וקרבנותיהן נשחטין על ידי שליח. ומוכיח מזה דבקדשים לא בעינן שליחות ורק בקרבן פסח בעינן שליחות יעו"ש. והנה דבריו תמוהין דהלא בזב וזבה קרבנותיהם עופות, ואין בהן שחיטה אלא מליקה, ומליקה עבודת הכהנים הוא, וקיי"ל דכהנים שלוחי דרחמנא ולא בעינן בהו שליחות בעלים. ובקרבנות של מצורע שמחוסר כפרה, הלא קיי"ל בנדרים ל"ה דבמחוסרי כפרה אין צריך דעת בעלים, ממילא אין בזה דין שליחות דבעלים. - ומצאתי בספר מנחת ברוך סימן י"ג שהעיר בזה, והנה לפי"ז יש לומר דמיירי הכא בחולין של קרבן מחוסרי כפרה כמו קרבן מצורע, דלא בעינן בזה שליחות וגם קטן כשר, כיון שאין צריך בזה דעת בעלים

ע"ב, וניחוש שמא מין הוא. והיינו דפריך הש"ס דליתסר בהנאה גם כן. - וקשה הלא ע"כ יותר מספק לא הוי, וא"כ יש לומר דמוקמינן אחזקה דהלא עומדת היא בחזקת היתר הנאה. - והנה אפשר לומר דסבר הש"ס דרוב מינין הם, ועל זה משני דרוב אינן מינין. משמע מזה דאילו הוי פלגא ופלגא היה אסור בהנאה מספק. וקשה מדוע לא מוקמינן אחזקה דהיתה מותרת בהנאה בחייה. וביותר קשה לרש"י שמדייק דמינין הוי מיעוטא. וראיתי למרן בחדושי רע"א שהקשה בזה

ונראה לפי מה שכתב הרמב"ם בספר המצות מצות ל"ת קפ"ז וז"ל ודע כי איסור הנאה אינו ראוי למנותו מצוה בפני עצמה מפני שהיא ואכילה ענין אחד כי האכילה מין ממיני הנאה ואמרו בדבר שהוא לא יאכל, ואמנם הוא דמיון מדמיוני הנאה. הכוונה שהוא לא יהנה בו באכילה ולא בזולתו עכ"ל. - והנה יוצא מזה שבכל איסור אכילה הכוונה איסור הנאה הבאה על ידי האכילה. - נמצא שחלק הנאה כבר נאסרה גם מחיים, ואעפ"י שלא נאסרה בשארי הנאות שהם זולת האכילה. אמנם כיון שעכ"פ נאסרה בהנאת האכילה שזהו