נזר הקודש - חולין לח

חיובית פשיטא דקטן לאו בר מצוה הוא, ואינו יכול להוציא חובת שחיטה דהקרבן כיון שחסר לו החיוב, ואינו יכול להוציא אחרים במצוה זו. ולפי"ז אפילו אם אמרינן דיש לו מחשבה הניכרת מתוך מעשיו, גם כן אינו ראוי לשחיטה דהקרבן, וא"כ מדוע כתב הרמב"ם שהוא מטעם דלא אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, הלא בלא"ה אינו ראוי לשחיטה דהקרבן. - ואפשר לומר דשחיטה דהקרבן אעפ"י שמצוה היא, אבל לגבי מצוה דהקרבה לא הוי אלא הכשר מצוה, ובהכשר מצוה שפיר דמי גם קטן - ולהכי רק משום דכיון דבעינן מחשבה והוא לאו בר מחשבה

דף י"ג בעי מיניה שמואל מרב הונא מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול שנאמר ושחט את בן הבקר שתהא שחיטה לשם בן בקר, אמר לו זו בידנו הוא לעכב מנין ת"ל לרצונכם תזבחוהו לדעתם זבוחו. - והקשה בספר עונג יו"ט הא למצוה לא צריך קרא דהא ילפינן בזבחים ד' דבעינן בכל הקדשים לשמן מדכתיב ואם זבח שלמים שתהא זביחה לשם שלמים וילפינן כל הקרבנות משלמים מדכתיב זאת התורה וכיון דבעינן שיכוין לשמה, פשיטא נמי דבעינן שיכוון לשם חתיכת הסימנים, וא"כ ידענו למצוה, וממילא סגי בחד קרא לעכב עכת"ד

ונראה דזה לא איריא דשפיר יצוייר שלא מתכוון לחתיכת סימנים ומכוון לשמה, והיינו שזרק סכין לנועצה בכותל, ובא הסכין על הצואר ובשעה שבא הסכין על הצואר חשב שתהיה השחיטה לשם הקרבן- וא"כ הוי שחיטה לשמה, רק שחסר בזה כח גברא לחתיכת הסימנים. וא"כ אם לא אמרה תורה שחיסר מצוה מטעם שהוא מתעסק - לא הוי ידעינן מהא דאמרה תורה דבעי לשמה. ומטעם זה בעינן תרי קראי חד למצוה וחד לעכב, והכוונה לפסול מתעסק, מטעם דבעינן כח גברא לשם מצות שחיטה - ואם היתה הכח גברא לשם דבר אחר, הרי זה כשחיטת קוף גרידא

והנה שם בספר עונג יו"ט כתב דעומד על גביו מהני בקדשים בשחיטת קטן. - נפלאתי שלא ראה שיטת הרמב"ם שכתב להדיא בפר"א בפסוה"מ ה"ו דלא מהני עומד ע"ג בקדשים בשחיטת קטן

שם, משנה שחיטת עכו"ם נבלה, ומטמאה במשא. ויש לעיין דהנה פליגי תוס' ורמב"ם דשחיטת עכו"ם דדעת התוס' לעיל ג' ע"ב דהוא מטעם דכתיב וזבחת ואכלת מה שאתה זובח לאפוקי עכו"ם שאינו בזביחה, יעו"ש. ולדידהו אתי שפיר הא דתנן שחיטת עכו"ם נבלה, והיינו כיון שאינו בר זביחה הרי זה כנוחר ומעקר. - אמנם לשיטת הרמב"ם דממעט עכו"ם מהא דאמרה תורה וקרא לך ואכלת מזבחו, כמו שכתב בפר"ד משחיטה ה"ה יעו"ש. ובהרא"ש הובא שיטתו. - והנה לשיטתו שאינו ממועט מלהיות בר זביחה, רק התורה אסרה שחיטתו והוי בזה איסור אכילה. אבל ע"כ לא שייך בזה לומר דהוי נבלה כאילו מתה, כיון דעכ"פ נעשה בה מעשה שחיטה, וע"כ הא דכתב הרמב"ם שם שחיטתו נבלה, היינו איסור נבלה, אבל לא נבלה ממש, להיות גם מטמא בטומאת נבלה. וכן כתב בהדיא בפ"ב מהל' אבוה"ט דהא דמטמא במשא הוא רק מדרבנן, דמדאורייתא אינה מטמאה, יעו"ש. וע"כ דכוונת הרמב"ם לפרש הא דתנן הכא שחיטת עכו"ם נבלה ומטמא במשא, הנה טומאה זו היא רק מדרבנן, משום דאינו ממועט מלהיות בר זביחה, רק איסור אכילה איבא בזה

והנה נפק"מ בין תוס' והרמב"ם דלשיטת התוס' הוי שחיטת עכו"ם נבלה ממש ומטמא טומאת נבלות מדאורייתא. ולהרמב"ם מדאורייתא אין כאן טומאה אלא טומאה דרבנן גרידא

ולפי"ז יש נפק"מ רבתי גם לענין אותו ואת בנו דלשיטת התוס' מותר לשחוט את בנו לאחר שחיטת עכו"ם כיון דשחיטת עכו"ם לא נחשב יותר מנחירה גרידא, ולשיטת הרמב"ם הוי שחיטת עכו"ם שחיטה מן התורה, אלא איסור אכילה איכא בזה, אבל אסור לשחוט בנו אחריו

והנה יש לדייק מהמשנה דתנא שחיטת עכו"ם נבלה. ותנא גם כן ומטמאה במשא. ה ולכאורה כיון דתנא נבלה ממילא מובן שמטמא במשא כדין נבלה ומדוע תנא דמטמא במשא, אטו לא ידענא שנבלה מטמא במשא. אבל לשיטת הרמב"ם שפיר דכיון דשחיטת עכו"ם אסור באכילה כדין נבלה, אבל לא הוי נבלה ממש, ולהכי שפיר צריך התנא להודיענו שיש בזה גם טומאת משא, אבל ע"כ שטומאה זו היא רק מדרבנן

אמנם קשה מהא דתניא בתוספתא פר"ק דחולין דתניא שחיטת עכו"ם הרי זו פסולה ושחיטת הקוף הרי זו פסולה שנאמר וזבחת ואכלת לא שזבח עכו"ם ולא שזבח הקוף יעו"ש. הרי מבואר שממועט עכו"ם מקרא דוזבחת לומר שאינו בר זביחה כלל, ודומה לשחיטת הקוף, וזהו כשיטת התוס'. וקשה מזה על הרמב"ם

ונראה דהרמב"ם מפרש דהתוספתא אזלא אליבא דר' שמעון דסבר שחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמה שחיטה והוי נבלה ממש, והר זה כנוחר ומעקר. אבל לדידן דקיי"ל כרבנן דשחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה, לכן אעפ"י שהתורה אסרה באכילה שחיטת עכו"ם, אבל עכ"פ לא הוי כנחירה, ושפיר נקרא זה זביחה ואסור לשחוט את בנה אחריה

אמנם קשה מהא דתניא בתוספתא פר"ה דחולין השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר ושחיטת עכו"ם מותר משום אותו ואת בנו יעו"ש. והתם קאי לרבנן דר' שמעון, הרי מבואר בתוספתא להדיא דשחיטת עכו"ם הוי כנוחר והמעקר. וזהו כשיטת התוס'. וקשה מזה להרמב"ם. - ודוחק לומר דהתוספתא מיירי שלא ראינו ששחט העכו"ם זביחה מעליא וממילא יש לדון שלא שחט כראוי, דהרי התנא סתמא קתני שחיטת עכו"ם משמע אפילו בששחט כהוגן דינו כנחירה ממש. ומטעם זה יותר נוח לפרש גם התוספתא דפר"ק דחולין דממעט שחיטת עכו"ם שהוא מטעם שאינו בר זביחה ושחיטתו כנחירה, והוי בזה התוספתא לשיטתו - וא"כ דברי הרמב"ם תמוה מהתוספתא, וצ"ע

וראיתי אח"כ בדרו"ח למרן הגרע"א ז"ל שמפרש מדוע דחה הרמב"ם להתוספתא ומפרש דאם דרשינן מוזבחת ואכלת למעט עכו"ם הנה כמו כן יש למעט גם מומר אוכל נבלות לתיאבון. ומביא ראיה לזה מהא דאיתא בגיטין מ"ה ספ"ת תו"מ שכתבו מין ומומר וכו' והאי מומר ע"כ מיירי בלתיאבון, דאם הוא בלהכעיס הרי זה מין כדאיתא בע"ז כ"ו ובתוס' שם. וע"כ מיירי בלתיאבון ולאותו דבר. ועי' במג"א סימן ל"ט שכתב כן לדעת התוס'. ומבואר דמומר לתיאבון שלא מניח תפילין פסול לכתיבה, מטעם הדרשא דוקשרתם וכתבתם, ולפי"ז אם דרשינן כן גם גבי שחיטה וזבחת ואכלת יש למעט מומר אוכל נבלות לתיאבון, וכיון דאנן מכשרינן לבר זביחה אוכל נבלות לתיאבון, וזהו דינא דרבא. (וע"כ כוונתו כיון דמסייע לרבא מברייתא). מבואר מזה דלא דרשינן הכי גבי זביחה, והתוספתא ע"כ סבר כהברייתא דהובא בגיטין שם. אבל הרמב"ם דפסק כרבא, ע"כ סבר כהאי תנא דלא ממעטין מוזבחת, ומה"מ סבר הרמב"ם למעט שחיטת עכו"ם מהא דוקרא לך ואכלת מזבחו, עכת"ד יעו"ש

והנה אף שדברי מרן כנים - וכדבריו יש ליישב שיטת הרי"ף דהשמיט דינא דרבא, וכבר תמהו בזה, וגם כתבנו לעיל מזה. - והיינו דהרי"ף סבר דרשא דוזבחת למעט עכו"ם, וגם סבר בתפילין למעט מומר לתיאבון שפסול לכתיבה דסת"ם, וממילא גם שחיטת מומר אוכל נבלות לתיאבון פסול מטעם דאינו בר זביחה, ולהכי השמיט דינא דרבא

אמנם בעיקר דברי מרן נראה דדרשא דהתוספתא דממעט עכו"ם שאינו בר זביחה לא הוי כעין דרשא דוקשרתם וכתבתם דהתם דרשו רבותינו מי שאינו בקשירה אינו בכתיבה, אבל הכא לא מטעם זה דרשו לומר מי שאוכל ואינו חושש בזביחה, ויש בזה למעט גם מומר לתיאבון, אלא עיקר הדרשא לא מטעם ההיקש זביחה לאכילה לומר דבעינן זה שאוכל זבוח,