נזר הקודש - חולין לז

שינה השליח יכולים הבעלים לבטל השליחות, ומדוע פסק הרמב"ם כר"ל לפי שיטת הירושלמי, ולא כש"ס דילן יעו"ש

וביותר תמוה מה שכתב הרמב"ם בפיה"מ וז"ל כי העיקר אצלנו אין אדם מבטל שליחותו בדיבור עכ"ל. ותמוה מדוע פוסק כריש לקיש לגבי דר' יוחנן דבכ"מ הלכה כר' יוחנן ל לגבי' דר"ל כידוע

ונראה דזה תליא בדין אם אנו דנין חזקה שליח עושה שליחותו ופליגי בזה רב נחמן ורב ששת בעירובין ל"ב, והיינו דע"כ בעינן בשליחות סמיכות דעת דהיינו דהמשלח סומך דעתו על השליח שיעשה שליחותו, דאז הדיבור הוא דבר שיש בו ממש. אמנם אם אמרינן דלא לסמוך על השליח מטעם דלא סמכינן על השליח, והיינו דליכא בזה חזקה דשליח עושה שליחותו, א"כ אין המשלח סומך עליו שיעשה שליחותו. וממילא אין כח בהדיבור של המשלח להיות כחו יפה. ומטעם זה נראה דפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בקדושין נ"ט אם אתי דיבור ומבטל דיבור תליא גם כן בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת. וזהו דר' יוחנן דסבר אתי דיבור ומבטל דיבור, זהו מפני שהדיבור הראשון בדבר מינוי השליחות אין כחו יפה בתחילה, ור"ל דסבר לא אתי דיבור ומבטל דיבור סבר דחזקה שליח עושה שליחותו, וא"כ איכא סמיכת הדעת של המשלח, ומפני זה הדיבור הראשון כחו יפה ביותר

והנה בשיטת הרמב"ם יש פלוגתא בין המל"מ והנו"ב, דהמל"מ סבר דהרמב"ם פוסק כר"נ. והנו"ב באה"ע סימן ב' מוכיח דשיטת הרמב"ם כרב ששת דחזקה שליח עושה שליחותו. וממילא אם אמרינן כן ע"כ סבר דלא אתי דיבור האחרון לבטל דיבור הראשון בדבר המינוי דהשליחות, וזהו שכתב בפיה"מ דהעיקר שאין ביטול להשליחות - ולהכי אזיל לפי שיטת הירושלמי דאין ביטול להשליחות רק בששינה

והנה לכאורה משמע דסבר הרמב"ם דאין לשליח חזקה שעושה שליחותו מהא דאיתא הכא בסוגיא בדינא דרב נחמן דהאומר לשלוחו צא תרום אין חזקתו תרום מטעם דאין חזקה שליח עושה שליחותו. ושמא שמע אינש אחרינא ואזל ותרם. והרמב"ם הביא זה להלכה שם בפר"ד דתרומות. אבל זה ליתא דשפיר מתפרשא שמא קדם אינש אחרינא ותרם טרם בא השליח לתרום, ובזה מיושב שיטת הרמב"ם כמוש"נ

ע"ב, מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה אמר רבא רבי נתן היא דתני אושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה רבי נתן מכשיר וחכמים פוסלין יעו"ש. וקשה דלמא הא דחכמים פוסלים הוא במתעסק כמו התם שזרק סכין בכותל והלכה ושחטה. משא"כ בחש"ו ששחטו אפשר דחכמים מודו דהשחיטה כשרה. והנה כנראה זהו כוונת התוס' שכתבו בד"ה זרק. הא חשיב מתכוון לחתיכה יעו"ש. והכוונה שלא תאמר דשאני התם דלא מכוין לחתיכה, משא"כ הכא, ועל זה כתבו דהתם מכוין גם כן לחתיכה. וכן כתבו התוס' לקמן ל"א ד"ה ואי, יעו"ש. אבל אכתי קשה דשאני התם דלא מכוין לשחיטה, משא"כ הכא במשנה שהיו שוחטין להדיא אפשר דרבנן מודו. וע"כ צריך לומר דסבר הש"ס דכיון דלאו בני כוונה נינהו שחיטתן לא הוי יותר ממתעסק, ולא עדיף מהא דמתכוין לחתיכה גרידא, והשחיטה אצלם כאילו חותכים ברגל, ולא בצואר בהסימנים מפני שאינם שמים על לב ענין שחיטה

והתוס' הקשו מדוע לא מהני הא דאחרים רואים אותם כמו שמהני גבי גט גדול עומד על גביו. ותירצו דהכא רואים אותם בעלמא ואין זה עומד על גביו, שמלמדין אותם יעו"ש. והנה לשיטת התוס' מהני עומד ע"ג גם בקדשים דמ"ש מהא דגבי גט מהני עומד ע"ג אעפ"י דבעינן לשמה - וזהו שלא כדעת הרמב"ם שכתב להדיא בפר"א מפסה"מ ה"ו דלא מהני גם עומד ע"ג יעו"ש. וקשה מ"ש מגט דמהני עומד ע"ג

ונראה דבזה הרמב"ם לשיטתו דכתב בפר"ג דגירושין הי"ח דדוקא גבי טופס הגט הוא דכשר באחרים עומדים ע"ג מטעם דדיעבד דכשר אף בשלא לשמה, אבל תורף אף דיעבד פסול שכתבו חש"ו אף בעומדים ע"ג יעו"ש. ולהכי אם המשנה כרבנן דר' נתן דבעינן כוונה לא מהני גם ע"ג, וע"כ דהמשנה רבי נתן

עוד נראה דשאני כוונה לשמה גבי גט דהביאור דמעשה הגט בעינן שיעשה לשמה לשם האיש והאשה. ולא בעינן שהכותב יחשוב כוונה - דלשמה - אלא גם בהעומד על הכותב והוא אומר שהכתיבה נעשית לשמה לשם גט זה להאיש והאשה שפיר קרינן בזה לשמה. אמנם במקום דבעינן מחשבה בעצם העשיה דהיינו שהעושה המעשה בעינן שיחשוב מחשבה, זה לא מהני במחשבה דאחר משום דהוי דבר שבגוף ומידי דממילא ליתא בשליחות עי' בקצוה"ח סימן קפ"ב עפ"י דברי התוס' רי"ד, והר"ן בנדרים בשליח לשמיעה דנדר. - ולהכי במקום כוונה דהיינו מחשבה לא מהני עומד ע"ג שמחשב. - וזהו שכתב הרמב"ם שם בפסוה"מ הקטן אינו שוחט קדשים אעפ"י שהגדול עומד על גביו. שהקדשים צריכין מחשבה, וקטן אין לו מחשבה. - ואפשר לומר שגם התוס' סברי כן. והא דהקשו הכא הוא טרם שמסיק הש"ס דקטן אין לו מחשבה, אבל לפי המסקנא דקטן אין לו מחשבה קושיא מעיקרא ליתא כמוש"נ

והנה הרשב"א כתב בשם הרב רבינו יונה דשאני בין גט לשחיטה דגבי גט שאפשר למנות שליח להכי הרי זה הגדול העומד על גביו כשליח הממונה לכתוב ולכוין בכתיבתו. אמנם בשחיטה כיון דיכול אדם לשחוט בהמת חבירו שלא מדעתו וכשרה, אעפ"י שלא נתכוין לה כלל בעל הבהמה, נמצא דכל ההיתר תלוי בכוונת השוחט עכת"ד, יעו"ש. והנה לפי"ז בקדשים דאין אדם יכול לשחוט קרבנו של חבירו שלא מדעת הבעלים משמע מדברי הרשב"א דמהני גם כן עומד על גביו, וזהו שלא כדברי הרמב"ם שכתבנו לעיל. - אמנם שיטת הרמב"ם כמו שכתבנו

והנה לכאורה יש להעיר דמהני גם בקדשים בשחיטה דחש"ו והוא מהא דאיתא לעיל ב' באוקימתא דרבה בר עולא הכל שוחטין אפילו טמא במוקדשין ובדיעבד סגי באומר ברי לי שלא נגעתי, ועל זה מסיים התנא וכולן ששחטו ואחרים רואים אותן שחיטתן כשרה, והיינו באופן דליתא קמן דלישייליה. והנה האי יכולים קאי גם על חש"ו כמו"ש שם רש"י ותוס'. והנה במוקדשין לכו"ע בעינן כוונה לשם זביחה, וכוונת הקטן גרע גם מסתמא כמו"ש התוס' הכא בשמעתין, ואם אחרים רואים אותם שחיטתן כשרה גם לקדשים הרי חזינן דמהני עומד על גביו בקטן גם לקדשים. - ומצאתי בספר עונג יו"ט סימן נ"ה, שהעיר בזה וכתב שדוחק לומר דהא דוכולן ששחטו ואחרים רואים אותן קאי אטמא במוקדשין, ואחש"ו קאי דוקא על חולין, יעו"ש

אמנם נראה דבודאי ליכא לפרש דחש"ו מיירי במוקדשין, משום דכיון דשחיטתן כשרה בדיעבד מתפרשא שהשוחט אמר ברי לי שלא נגעתי, ואם ליתא קמן דנשייליה בעינן אחרים המעידין שלא נגע בהבשר, ובזה ליכא לפרש בחש"ו משום דספק טומאה בחש"ו שאין בהן דעת לישאול ספקו טהור. ולא בעינן לידע בברי שלא נגע כיון דגם בספק טהור. - וע"כ האי וכולן שקאי גם אחש"ו מיירי רק בחולין ולא במוקדשין

והנה בעיקר פלוגתא דר' נתן ורבנן אם בעינן כוונה לשחיטה לכאורה תליא אם שחיטה הוי מצות עשה, והיינו אם זה מצות עשה בעי כוונה וזהו סברת רבנן, ור' נתן סבר דלא הוי מצות עשה, אלא הוי תקון להוציא מידי אבמה"ח. - אבל לפי"ז קשה להרמב"ם שכתב במנין המצות שלו עשה קמ"ו דשחיטה הוי מצות עשה, יעו"ש. והכא פסק כר' נתן דלא בעינן כוונה. וגם יש להעיר כיון דהוי מ"ע היאך יכולים חש"ו שאינם בקיום המצוה להוציא אחרים במצוה זו. - ואפשר שזה בזה תליא דכיון דלא בעינן כוונה להכי גם קטן שוה לגדול. - אבל קשה מדוע לא בעינן כוונה כיון שמצוה איכא בזה, ואפשר כיון דלא הוי מצוה חיובית רק אם ירצה לאכול בשר אז איכא מצוה, להכי לא בעי כוונה. אמנם לפי"ז בקדשים דהוי מצוה