נזר הקודש - חולין לו

תמוה מהא דפסק בפרי"א מהל' עדות ה"ז וז"ל עד אחד נאמן באיסורים אעפ"י שהוא פסול לשארי עדות שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשרה ונאמן לומר כהלכה שחטתי. וכן כתב בפר"ד משחיטה הט"ו דהפסול לעדות בעבירה מן העבירות הרי"ז שוחט בינו לבין עצמו יעו"ש. וא"כ מדוע בזה פסק דחיישינן לנבלה מטעם החשוד אגנבה חשוד אנבלה. והלא אין זה אלא בגדר פסול לעדות, אבל יש לו נאמנות מצד זה שאינו חשוד על נבלות. והנה יש לומר דהרמב"ם לשיטתו דסבר דמומר לעבירה אינו נאמן על בדיקת הסכין. וע"כ מפרש הא דהתוספתא בנגנבו שמיירי בסתם גנב שהוא מומר לגנבה ולהכי השמיט הא דנגנבו. אבל תמוה לפי"ז מדוע דחה להתוספתא. וכבר הקשו בזה גדולי האחרונים

ונראה דשיטת הרמב"ם עפ"י הסוגיא שכתבנו לעיל דהגנבים שהחזירו להגנבה מחמת יראה לא חשו להכשיל גם איסורא לאחרים. והכא בשמצא להגנבה שחוט בשוק כדאיתא בתוספתא. וע"כ החזרה הוא מחמת יראה, משום דאם מחמת תשובה צריכה להיות החזרה לבעלים לביתו ממש. וע"כ החזרה מחמת יראה, ובאופן זה חיישינן דלא איכפת להו להכשיל איסורא. וכמו שהני גנבי דגנבי דכרי - כשמחזירין לבעלים מחמת יראה לא איכפת להו לריסוק איברים - כן גם בגונב גדי או תרנגולת כשמחזיר מחמת יראה, ורצונו שתשוב לבעלים על ידי זה שמשליך לשוק, ורצונו שלא יברחו לעלמא ואזל ושחטן, הנה באופן שחיטה כזו חיישינן לנבלה

איברא דיש לחלק דשאני התם דהסיבה דריסוק איברים באה בהחזרה עצמה, משא"כ הכא שפיר אפשר לומר דהשחיטה היתה מקודם בשעה שלא היתה בדעתו להחזיר את הגנבה, וא"כ אם לא חשוד אנבלות ע"כ שחט שפיר, אבל הרמב"ם סבר כיון דעכ"פ ספק הוי אימת שחט, ואפשר שהשחיטה היתה ג"כ בשביל החזרה דיראה, להכי גם מספיקא יש לאסור, להכי השמיט הא דנגנבו שאיתא בתוספתא, וזהו מכח הסוגיא דלקמן

וע"כ מפרש הרמב"ם דשאני בזמן התנאים דהגנבים שגם גנבי ישראל היו יראים את ד' ביותר והיו נזהרים מלהכשיל באיסור נבלות. ואפשר שבימיהם לא היו חוששין גם לריסוק אברים גם כשהיו מחזירין את הכבשים מפני היראה ג"כ. אבל בזמן הש"ס בימי אמוראים שהחזרת הגנבה מפני היראה לא היו חוששין חששא דלהכשיל לאחרים נשתנה הדין וחוששין. זהו סברת הרמב"ם לדעתנו

שם בעא מיניה רב דימי בר יוסף מרב נחמן האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט מהו, אמר לו חזקתו שחוט, האומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום מאי, אמר ליה אין חזקתו תרום וכו' לעולם אין חזקה שליח עושה שליחותו ושחיטה אי נמי אינש אחרינא שמע ואזל ושחט רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, תרומה דלמא אינש אחרינא שמע ואזל תרם הוי ליה תורם שלא מדעת, ותורם שלא מדעת אין תרומתו תרומה, ע"כ הסוגיא

והנה יוצא מזה דגבי שחיטה לא בעינן שליחות. אבל ע"כ אסור לאדם לשחוט בהמת חבירו שלא מדעתו מטעם דהוי מזיק בהמתו של חבירו מטעם דמקלקל הוא דבהמה בחייה עומדת לכמה דברים כדאיתא לעיל ח' ע"א. אבל אם יש גילוי דעת מהבעלים שרוצה לשחוט כמו הכא שאמר לשלוחו לשחוט, אז מותר לכל אדם, דאל"כ יש לומר דלא אמרינן גבי' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם, כיון שעשה שלא כדין יש לחשדו שאינו מומחה ג"כ. אבל בתרומה דבעינן שליחות ממש, בזה בעינן שרק השליח יכול לתרום ולא אחר. וא"כ מבואר דלא מהני גילוי דעת שרוצה לתרום משום דבעינן שליח ממש. והנה לכאורה קשה להרמב"ן הובא בר"ן גיטין פר' התקבל דכתב דגילוי דעת ג"כ מהני בתרומה יעו"ש. אבל יש לומר דאעפ"י דגילוי דעת מהני היינו שאמר כל מי שרוצה לתרום. אמנם כשעשה שליח דעתו דוקא בהשליח שעשה, ולא באחר. כדאיתא בתה"ד סי' קפ"ח בהגה"ה שכתב ג"כ דבעשה שליח לא מהני באחר, והיינו דבשעשה שליח דעתו דוקא ששלוחו יתרום מפני שמכיר דעתו באיזה מדה יתרום. - ותצא מזה בהפרשת חלה בזמן הזה שהכל שוין בה ליטול כזית ולשרוף דאז סגי גם בגילוי דעת גרידא, ואף אם עשה שליח יכול אחר להפריש, ועי' ברמ"א ביו"ד סימן שכ"ח סע"ג. ואעפ"י ששם מיירי הרמ"א בלא עשה שליח, אבל אכתי יש לעיין בעשה שליח ובא אחר והפריש

והנה לכאורה דברי הרמב"ן תמוה בזה שהביא ראיה מב"מ כ"ב דאיתא שם שמפני שאמר לו כלך אצל יפות הוי תרומתו תרומה שאין זה אלא גילוי דעת יעו"ש. ותמוה דהלא איתא שם דמיירי דשויה שליח וכדאיתא שם ה"נ מסתברא דאי ס"ד דלא שויה שליח מי הוי תרומה והא אתם גם אתם כתיב, מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם יעו"ש. אבל נראה דהתם שאני משום דלא הוי הגילוי דעת קודם הפרשה, וכן פירש הראב"ד הובא בשיט"מ דאחר הפרשה לא מהני הגילוי דעת אפילו אם אמרינן יאוש שלא מדעת הוי יאוש משום דבעינן לדעתכם בשעת הפרשה יעו"ש. - ולפי"ז שפיר מוכיח הרמב"ן דגילוי דעת מהני מהא דחזינן דגילוי דעת מהני על שיעור דהרמה, ממילא אמרינן דמהני גילוי דעת קודם הפרשה, וקרינן בזה לדעתכם גם כן

והנה המל"מ בפר"ד מתרומות ה"ו הביא בשם הר"ש דאפילו בשל תורה סמכינן אשליח עושה שליחותו כו' הלכך אם יודע שכריו תרום לא חיישינן לשמא תרם אחר יעו"ש. ודבריו תמוהין בעיני ולא יכולתי להולמם, דהא בגמ' אמרינן דאף אם מצא תרום דאין חזקתו תרום דלמא אינש אחרינא שמע ותרם והו"ל תורם שלא מדעת עכ"ד. - וכוונתו דאעפ"י שהר"ש פוסק כרב ששת דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו, והסוגיא הכא אזלא אליבא דרב נחמן דסבר דלא סמכינן אשליח בדאורייתא. אמנם ע"כ כל זה אם הספק אם עשה השליח שליחותו, אבל כשמצא תרום אז אין להסתפק במעשה השליח לכו"ע. ובזה דינא דרב נחמן ורב ששת שוין. ומכל זה איתא בסוגיא דיש להסתפק גם דילמא אינש אחרינא שמע ותרם. ובזה תמה בצדק המל"מ על פסקו של הר"ש

ונראה לפי דברי התוס' שכתבו בעירובין ל"ב בשם הר"י דרב ששת סבר דסמכינן אשליח שעשה שליחותו הוא רק באופן שאם לא יעשה שליחותו יבא המשלח לידי עבירה אם יסמוך עליו יעו"ש. ויש לומר דזהו סברת הר"ש גם כן. ולפי"ז כיון דיש חששא שמא שמע אינש אחרינא וילך ויתרום דלפי"ז יבא השליח לידי איסור, זה תליא בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת. דר"נ סבר דגם באופן זה לא סמכינן אשליח באיסור דאורייתא, ורב ששת דסבר דבאופן זה שלא יבא המשלח לידי איסור סמכינן אשליח דהוא יעשה השליחות. ולהכי בתרומה כיון שאם יתרום אחר תצא מכשול להמשלח סמכינן אשליח שבודאי הוא יתרום ולא אחר. והסוגיא דאזלא אליבא דרב נחמן איתא להאי חשש. אבל לרב ששת לא חיישינן לזה גם כן מהאי טעמא גופי' שמא אינש אחרינא יתרום. ובזה בודאי יקדים שליח זה והוא יתרום. זהו לדעתי סברת הר"ש ונכון

כתב הרמב"ם בפר"ד מתרומות ה"ט וז"ל האומר לשותפו או לבן ביתו או לעבדו או לשפחתו לתרום, והלכו לתרום וביטל שליחותו קודם שיתרומו, אם לא שינה השליח תרומתו תרומה עכ"ל. וכתב הראב"ד וז"ל א"א מה ראה זה המחבר שפסק כריש לקיש שלא העמידו בירושלמי בשינה שליחותו אלא לדעת ריש לקיש, דאמר לא אתי דיבור ומבטל דיבור ולית הלכה כוותי' עכ"ל. והכס"מ הקשה עוד דהלא מבואר בש"ס דילן דגם לר"ל אתי דיבור ומבטל דיבור, ורק בקדושין סבר ר"ל דלא יכול לבטל השליחות מטעם דאיכא נתינת מעות ליד האשה דכמעשה דמיא. - ולפי"ז בהא דתרומה גם בלא