נזר הקודש - חולין לה

אמנם לפי מה שכתבו התוס' ביבמות קי"ט דאפשר דר"מ חייש למיעוט גם מדאורייתא. וא"כ אסור להדיוט לאכול בשר, וא"כ לא יצוייר שום קרבן מטעם דלא הוי ממשקה ישראל. וגם היאך אמרה תורה בהדיא בבשר תאוה בכל אות נפשך תאכל בשר, במקום ספק איסור. ואפשר דלחששא שמא במקום נקב קא שחיט, חששא זו לכו"ע לא הוי מדרבנן. והיינו דליחוש לשמא טריפה בכל ח"י טריפות אפשר דיש לחוש גם מדאורייתא וזה אפשר בבדיקה. אבל חששא דשמא במקום נקב שחט, חששא זו לא הוי אלא מדרבנן גרידא

דף י"ב, ואלא דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר לימא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. מי לא תניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק וכו' אלמא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. וקשה דלמא שאני עוף דליכא גביה חזקה דאינו זבוח. דוזבחת גבי בקר וצאן כתיב. ובשלמא לרש"י דמפרש חזקת איסור אבמה"ח אתי שפיר גם בעוף. והיינו אם לא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הוא מטעם דאמרינן סמוך מיעוטא דאינו מומחין לחזקת איסור אבמה"ח. אבל אם אמרינן כשיטת התוס' דשבועות כ"ד דהחזקת איסור הוא דאינו זבוח, וזה ליתא בעוף. ולהכי אמרינן רוב מצויין מומחין הם, ולא חיישינן למיעוטא. ובחידושי למרן הגרע"א ז"ל נחית לזה, וכתב דמזה מוכח דגם בעוף איכא עשה דאינו זבוח יעו"ש. אמנם נראה דאפשר לומר דאם לא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין לא הוי מטעם חסרון רובא דע"כ איכא רוב. אלא הטעם דחיישינן למיעוטא, והיינו דסבר דהוי מיעוט דשכיחא. ולהכי יש לצרף עוד מיעוט שמא במקום נקב קא שחיט דע"כ זה ג"כ לא הוי מיעוטא דמעוטא, מדחזינן דר"מ חייש לזה כדלעיל בסוגיא, ואם הוי מיעוטא דמעוטא לא חייש גם ר"מ כדאיתא ביבמות קי"ט, וא"כ איכא שני מיעוטין, היינו מיעוט שאינו מומחין ומיעוט שמא במקום שחיטה נקב הוי. ושני מיעוטין מרעין לרובא. כמו שאיתא בברכות נ"ג ובתוס' ור"ן לקמן ס"ג יעו"ש. וזהו דפריך הש"ס מי לא תניא וכ' והיינו דאם לא סמכינן ארובא דרוב מצויין ע"כ משום דאיכא תרי מיעוטי דמרעין לרובא. ומדחזינן דסמכינן ארובא דרוב מצויין ע"כ הוא מטעם דמיעוט שאינו מומחין הוי מיעוטא דמעוטא ולא חיישינן לה, ולא מצרפינן עוד מיעוט דשמא במקום נקב קא שחיט. ובזה אתי שפיר ג"כ מה שהקשה מרן לר"מ דסבר דאבר מן החי אינו נוהג בחיה ועוף דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר וסמיך ליה וזבחת מבקרך וצאנך כמבואר לקמן ק"ב. ולפי"ז פשיטא שליכא לר"מ עשה דוזבחת בחיה ועוף, וא"כ בהא דאיתא לקמן פ"ו דחש"ו ששחטו פטורים מלכסות מפני דרוב מעשיהם מקולקלים. וקשה הא ר"מ חייש למיעוטא, וע"כ משום דמצטרפינן חזקה לרובא והוי מיועט דשחטו שפיר מיעוטא דמעוטא. אבל בעוף דליכא חזקה א"כ מדוע לא חייש ר"מ למיעוטא דשחטו שפיר. וכתב שהפרמ"ג בפתיחה לשחיטה ד"ה עוד אבאר לך, שהקשה ג"כ קושיא זו. ומרן מוסיף דלר"מ בודאי ליכא עשה יעו"ש. אבל נראה דלר"מ מצטרפין מיעוט דשמא במקום נקב שחטו וזה מצטרף להרובא דקלקול. ומטעם זה לא חייש ר"מ למיעוט דשחטו שפיר, ופוטר מכיסוי

איברא דיש לומר דהחששא דשמא במקום נקב קא שחיט, זהו ג"כ מטעם החזקה דאינו זבוח וזה מסתברא. אבל בלא חזקה זו, פשיטא דלא הוי אלא מיעוטא דמעוטא. ואם אמרינן דליכא בעוף חזקה דאינו זבוח לא חיישינן לחששא דשמא במקום נקב קא שחיט. אבל עכ"פ כיון דע"כ יש חשש גם על צד הרחוק זה די בהצטרפות לרובא דרוב מעשיהן מקוקלין דלא לחוש למיעוט שמא שחטו שפיר, ופטור מכיסוי

עוד נראה דגם בעוף איכא חזקת איסור. והיינו דבהתחלת השחיטה דהושט טרם גמר השחיטה הרי זה בדין נקובת הושט, ורק בגמר השחיטה נתכשר. ומזה הטעם כשהיה עושה שהיי' בהושט הרי"ז נבלה מטעם נקובת הושט. נמצא דבהתחלת השחיטה עומדת בחזקת איסור דנבלה, ורק הגמר השחיטה פועל היתר למפרע לומר שאין זה נקיבה אלא שחיטה. ומטעם זה כשאנו חוששין לאינו מומחה, ואינו יודע ששהיי' פוסלת, מעמידין אותה בחזקת נבלה. איברא דזה לא שייך באופן ששחט הקנה בלא הושט, אבל ע"כ הסוגיא אזלא גם למ"ד ושט ולא קנה, כיון דסתמא דברייתא. ועוד דאפשר דמיירי ששחט הקנה עם הושט, דבזה תמיד איכא חששא דשמא פגע בושט בתחילה

ובזה יש ליישב הא דקשה טובא הלא איזה הוכחה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין מהא שמצא תרנגולת שחוטה, הלא איכא למימר דהאי תנא דברייתא סבר אין שחיטה לעוף מן התורה. דהרי איכא הרבה תנאים דסברי הכי כדאיתא לקמן כ"ח, ובנזיר כ"ט מוקי רשב"ל להמשנה דהאיש מדיר את בנו בנזיר כמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה. ולפי"ז שפיר יש לומר דהאי תנא סבר ג"כ אין שחיטה לעוף מן התורה. וכל עיקר השחיטה לעוף הוא מדרבנן, ומן התורה בנחירה סגי. וממילא אם ספק הוי אם שחט כהוגן הוי רק ספק דרבנן, והוי לקולא ככל ספק דרבנן. ומצאתי בספר בית הלוי ח"ש סימן א', שהקשה בזה, יעו"ש. אמנם לפי מה שכתבנו אתי שפיר דהרי זה ודאי דאעפ"י שאין לעוף שחיטה מן התורה, אבל נקובת הושט הוי נבלה גם בעוף. ולפי"ז אם עשה שהייה בעוף בשחיטה דהושט, הרי נעשה נבלה, ונבלה אסורה גם בעוף. וע"כ דלא עדיף נחירה ממליקה בעוף שהי' במקדש דשהייה פוסלת עי' זבחים ס"ה. וע"כ הא דנחירה כשר בעוף למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה ובעינן נחירה בסימנים, כמו"ש רש"י לקמן כ', אבל ע"כ בעינן נחירה בסימנים באופן שלא נעשה טריפה או נבלה מקודם

שם, דתניא הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין וכו'. וכתבו התוס' ה"ה נגנבו דמשום דחשוד על הגנבה לא חשוד אנבלה, ובתוספתא קתני בהדיא נגנבה לו תרנגולת ומצאה, יעו"ש. ובשו"ע יו"ד סימן א' סע"ד כתב ג"כ או גנובה יעו"ש, וזהו כשיטת התוס'. והנה הרשב"א בחידושיו כתב וז"ל לאו דוקא אבדו אלא אפילו נגנבו והחזירום שחוטים כשרים לר"ח דתניא בתוספתא נגנבה לו תרנגולת ומצאה שחוטה בשוק וכו' יעו"ש. ויש לעיין בזה שכתב הרשב"א והחזירום דמשמעו שהגנב החזיר הגנבה והיא שחוטה. ומשמע דמשום שהחזרה דהגנב מעיד שהיא שחוטה מטעם דיש לומר דהחזיר בדרך תשובה. וממילא אינו רוצה להכשיל בנבלות, ואמרינן דשפיר שחט. וכמו שאיתא לקמן נ"א ע"א אמר רב מנשה הני דכרי דגנבי גנבי וכו' אבל מחמת תשובה תשובה מעליותא הוא דעבדי. וכן פסק הרמב"ם בפר"ט מהל' שחיטה הי"א וכן איתא בשו"ע סימן נ"ח. וכיון שכתב הרשב"א והחזרינהו ע"כ כוונתו שהחזירו הגנב בדרך תשובה להשיב הגנבה לבעלים, וא"כ יש לומר דהוי תשובה מעלייתא ושחט שחיטה כשרה. אמנם בזה שמביא התוספתא ראיה לדבריו שכן איתא בתוספתא, והנה בתוספתא ליתא דמיירי שהחזיר הגנב אלא איתא שמצא שחוטה בשוק - ולא מיירי בחזרה כלל - וא"כ משמע דגם בלא חזרה דהגנב ג"כ הוי שחיטה מעלייתא. ומטעם זה לא הזכירו הפוסקים דהדין דוקא בחזרה דהגנב. וא"כ תמוה מדוע כתב הרשב"א והחזירום. וע"כ מפרש הרשב"א והחזירום היינו מחמת יראה דהיינו שהשליכו בשוק מפני היראה, שזה מורה לשון התוספתא ומצאן בשוק, והיינו שהשליך הגנב הגנבה בשוק. והנה בזה שפיר יש לחוש גם אשחיטה, ומכל זה משמיענו שכשר מטעם דחשוד על הגנבה לא חשוד על השחיטה. ורבותא יש בזה דאעפ"י שהחזיר הגנב והשליך בשוק, מ"מ לא חשבינן לזה לנבלות, גם שלא להכשיל לאחרים וזהו שמפני שאינו חשוד על השחיטה אינו חשוד גם להכשיל לאחרים

והנה הרמב"ם בפר"ד משחיטה ה"ח כתב אבדו לו גדי או תרנגול ומצאו שחוט בבית כשר יעו"ש. ומשמע מדבריו דבנגנבו סבר דאסורה מדהשמיט הא דאיתא בתוספתא נגנבו, ולא כתב רבותא זו דגנבו ללמדנו דחשוד אגנבה לא חשוד אשחיטה. משמע דסבר דחשוד אגנבה חשוד גם אשחיטה. וזה