נזר הקודש - חולין לד

והנה מפורסם הקושיא דלפי"ז בת כהן בשריפה היכי משכחת לה דלמא לאו אביה כהן הוא. ואי דניזיל בתר רובא, זה לא מהני דהא גם אם לאו אביה הוא מ"מ חייבת סקילה כדין ארוסה בת ישראל. וממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא. אבל אפשר לומר דמיירי שקבל בה אביה קדושין בשהיתה קטנה או נערה, ולכך כשזינתה היא בשרפה דאזלינן בתר רובא שהיא בת כהן. דאם לא אזלינן בתר רובא אלא אמרינן דהכהן הזה לאו אביה הוא, לפי"ז אין בקדושין ממש, ואינה ארוסה רק פנויה, ולא תהא נהרגת כלל. ולענין זה לחייבה מיתה אזלינן בתר רובא שהוא אביה, וממילא נידונית בשרפה, ואין זה ממיתה למיתה

אמנם אכתי יש להקשות דאכתי יש לחוש לשמא אביה לאו כהן הוא הלא כי שמא אביה נולד בזנות של אמו. ומטעם דאזלינן בתר רובא אכתי הוי ממיתה למיתה

ונראה בביאור דברי ר"ת דלא שייך הכא תורת ביטול לחייב אדם בעונש יותר חמור, דהרי עיקר הא דאמרה תורה אחרי רבים להטות להוציא דבר המשפט לענוש אדם הוא עפ"י סנהדרין ושופטים. אמנם הכא בתערובות שאין בזה בתורת משפט. אלא הוא מטעם ביטול ברוב כשארי ביטול דעלמא, זה לא שייך הכא מטעם דע"כ אין לחייב את האדם בעונש בכח התערובות, כיון שחסר בזה כח בי"ד. ובזה מיושב עיקר הקושיא מהא דבת כהן, דהתם כיון שהוא עפ"י שופטים ועפ"י בי"ד שפיר אזלינן בתר רובא גם ממיתה למיתה כיון שאין מכח ביטול רק מכח משפט. ובזה בזה יש ליישב מה שקשה בהא דסנהדרין פ"ד אלא למ"ד חנק חמור מאי איכא למימר. וקשה אם נפרש דמכה אביו היינו דקטליה היאך יהא נידון בחנק דחמור דלמא לאו אביו הוא, ואי דאזלינן בתר רובא הא גם אי לאו אביו הוא חייב מיתה בסייף, וא"כ הרי הוא בין מיתה למיתה דלא אזלינן בתר רובא. ועתה ראיתי בדו"ח החדש למרן הגרע"א ז"ל שהקשה לו חכם אחד בזה. אמנם לפי מה שביארנו דברי ר"ת אתי שפיר גם הכא כיון דלאו מתורת ביטול אתינן בזה, אלא עפ"י דין התורה הוא דאזלינן בתר רובא אין הבדל בזה. ועפ"י דין התורה אזלינן בתר רובא גם בין מיתה למיתה. כיון שהדבר יוצא מחק המשפט עפ"י סנהדרין, וכמוש"נ

שם, רבינא אמר אתיא מעדים זוממין דאמר רחמנא ועשיתם לו כאשר זמם וליחוש דלמא הך דאסהידו ביה טריפה הוי. והנה הא דלא פריך היאך קטלינן להרוצח דלמא רוצח גופיה טריפה הוי. ע"כ צריך לומר כמו שכתבו התוס' בד"ה וכי תימא דלא אפשר דאזלינן בתר רובא בעלמא מהא דקטלינן והרגינן הרוצח, ולא חיישינן להרוג את הטריפה יעו"ש. ולהכי יליף רבינא מהא דהרגינן העדים שהוזמו. אבל אכתי יש לדייק מדוע לא יליף רבינא מהא דעושין משפט בהעדים עצמן, ולא חיישינן דלמא העדים המוזמים טרפה. וע"כ צריך לומר כמו שכתבו התו' לענין רוצח, כן יש לומר גם על העדים שדין רוצח להם שזממו להרוג נפש נקי. ולא ילפינן מזה לעלמא מטעם דאין להוכיח מהא דלא חיישינן להרוג רוצחי נפש אם הם טריפה. אבל מהך דאסהידו ביה מוכיח שפיר דלמא טרפה הוי וליכא כאשר זמם כיון דההורג הטריפה פטור ממיתה

והנה לכאורה יש לדייק דהלא איכא ספ"ס ספק שמא על הך דאסהידו ביה שלם הוי. ואת"ל שהוא טרפה שמא גם העדים טרפה הם, ולהכי עושים בהם משפט מכאשר זמם. ואכתי אין ללמוד מזה דאזלינן בתר רובא. אמנם איכא למימר דאם לא אזלינן בתר רובא, גם ספ"ס לא עדיף מרוב, ולא מהני ספ"ס. ומזה מוכח דספ"ס לא עדיף מרובא. אבל תקשה מזה על הפוסקים דסברי דספ"ס עדיף מרוב והוכיחו מהא דר' יהושע מיקל בספ"ס לענין יוחסין בכתובות ט"ו עי' בפנ"י שם

ונראה דשאני בעדים זוממין דלא חיישינן למיעוט טריפה לגבייהו. והוא דכיון דבעינן בעדים זוממין שיוכלו לבוא לידי הזמה על ידי זוממי זוממין, וגם הזוממי זוממין בעינן שיוכלו לבוא לידי הזמה על ידי אחרים. וכן הלאה והלאה. וא"כ רבים הם, ולרבים כאלה לא חיישינן למיעוט טריפה, דע"כ הא דחיישינן לטריפה הוא רק כשאנו דנים על היחיד ויש לחוש שהוא מהמיעוט. משא"כ רבים אמרינן דשלמים הם. והדבר מובן בסברא, כי בודאי אין לחוש שהרבים הם טריפה, ולהכי כי קטלינן להעדים זוממין מטעם כי הם שלימים כי הכא ההזמה בא להם מכח הרבים כמו שנתבאר

שם רב אשי אמר אתיא משחיטה עצמה דאמר רחמנא שחוט ואכול בישראל. וליחוש שמא במקום נקב קא שחיט. וקשה דלמא הדין דיקרע לעורו ויבדוק במקום הסכין. ובשלמא אם אמרינן דאין לושט בדיקה מבחוץ אפילו לענין נקב אתי שפיר. וזהו שיטת רש"י לקמן כ"ח, אבל לשיטת התוס' שם דיש לושט בדיקה מנקב מבחוץ קשה הלא יש עצה לקרוע העור ולבדוק במקום הסכין ועי' בתוס' שם. והנה הרשב"א הקשה ג"כ קושיא זו, ומתרץ וז"ל יש לומר דאין לו מבחוץ בדיקה אפילו מחמת נקב אלא כשאתה מסתפק בנקב במקום ידוע ממנו. אבל שלא במקום ידוע, אלא שאתה צריך לבודקו כולו אין לו בדיקה מבחוץ עכ"ל. ותמהני טובא, הלא הכא בשביל הכשר שחיטה ג"כ אין צריך בדיקה אלא במקום הסכין. וא"כ אין לך מקום ידוע יותר מזה. ועוד בזה שמדייק הרשב"א דהריעותא מטעם דכל הושט צריך בדיקה ג"כ, הלא לאחר שבדק המקום שחיטה ושחט יבדוק הושט כולו לאחר שחיטה ויבורר ההכשר שחיטה. ועוד הא דחזינן דמהני בדיקה במקום ידוע אעפ"י דאיכא ריעותא כהא דממסמס קועיה דמא, א"כ פשיטא דמהני בדיקה במקום דליכא ריעותא, אלא חיישינן לנקב מטעם המיעוט. סו"ד דברי הרשבא צ"ע

ונראה לבאר דסבר הרשב"א דהבדיקה דמקום ידוע דמהני זהו רק לפי האמת דאזלינן בתר רוב, והושט כולו עומד בחזקת שלם מכח חזקה הבאה מכח רובא. ולהכי באופן דאיכא ריעותא ונדרש לבדיקה במקום ידוע, וסמכינן אבדיקה להושט גם מבחוץ, זהו רק מפני שיש לו להושט חזקה. וכל הושט לא נדרש לבדיקה מטעם החזקה שלו. ולכן סמכינן אבדיקה שהושט הוא שלם במקום הזה. מטעם שיש להושט חזקה, ואמרינן שכל הושט הנשאר דהיינו לבד מקום השחיטה שלם. הנה כן הוא גם בהמקום הזה שלם בלא נקב. משא"כ עתה שעדיין לא נדע דאזלינן בתר רובא, וא"כ כל הושט כולו בספק נקב עומד, ואין להושט חזקת שלם, הנה בזה לא סמכינן אבדיקה להושט מבחוץ אפילו במקום ידוע. כן נראה בכוונת דברי הרשב"א

שם וכי תימא ה"נ. היינו דלא אכיל ר"מ בישרא. והקשו התוס' הלא מצינו בשר תאוה שאמרה תורה וכי תאוה נפשך לאכול בשר. והיינו כי יש בזה היתר מפורש בתורה. ותירצו התוס' דמדאורייתא לא חייש ר"מ למיעוטא אלא מדרבנן יעו"ש. וקשה לשיטת הט"ז ביו"ד סימן קי"ז דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור, יעו"ש. א"כ ה"נ כיון שההיתר מפורש בתורה דכתיב בכל אות נפשך תאכל בשר, א"כ אין לאסור מדרבנן. והנה הרשב"א כתב דההיתר דבשר תאוה היא רק מפני היצר הרע מוטב שיאכלו בשר תמותות ואל יאכלו בשר נבלה, אתי שפיר גם לשיטת הט"ז. אבל לפי דברי התוס' מוכח שלא סברי התוס' סברת הט"ז

והנה לדברי התוס' דכל עיקר הא דר"מ חייש למיעוט הוא מדרבנן, א"כ מאי פריך הש"ס פסח וקדשים מאי איכא למימר, הלא יש לומר דלא העמידו דבריהם במקום מצוה, וא"כ אין ראיה מזה שהוא מטעם דלא אפשר. דהלא איכא למימר דשאני במקום מצוה, דלא אתי דרבנן ומדחי למצוה דאורייתא. ואפשר דכיון דאם לא אמרינן דבמקום דלא אפשר ליתא לגזירת חכמים, אלא אמרינן דרק המצוה דחי לה, א"כ כיון דלהדיוט אסור לא קרינן בזה ממשקה ישראל מהמותר לישראל. ומוכח מזה דגם מה שאסור מדרבנן לא קרינן בזה ממשקה ישראל. וע"כ מוכח מזה דשאני היכא דלא אפשר דמותר גם להדיוט.