נזר הקודש - חולין לב

כתב דטרפה פסול לשעיר המשתלח שנאמר יעמד חי. - והקשה הלח"מ מסוגיא דידן דלא יליף לה מהך קרא. והמל"מ מיישב דלפי הלימוד דאין הגורל קובע אם נעשה טריפה לאחר הגרלה היה כשר מפני שבשעת הגרלה היה ראוי לשם. אבל מקרא דיעמד חי צריך להיות חי עד לאחר כפרת דברים או כפרת דמים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, כמבואר בסוגיא ביומא שם מ' יעו"ש. אבל דבריו תמוהין דאדרבה מדוע לא הביא הש"ס קרא דיעמד חי שבא ללמדנו דבעינן שלא יהיה טריפה עד לבסוף, וא"כ מוכח דלא סבר הש"ס הך דרשה דיעמד חי. וא"כ מנ"ל להרמב"ם דרשה מעצמו. ונראה דהש"ס דילן סבר טרפה חיה, וא"כ אין ללמוד מהקרא דיעמד חי למעט טרפה כיון דגם טרפה נקראת חי. אמנם הרמב"ם דסובר טרפה אינה חי שפיר ממעט מהא דיעמד חי למעט טרפה. ובספרנו נזר הקודש ליומא ס"ג ובכריתות י"ד שם מבואר עוד בזה בשיטת הרמב"ם

והנה קשה לשיטת הרמב"ם בפר"ב מא"מ דפסק דחסרון אבר בפנים אפילו בשאינה נעשית טרפה, מ"מ פסול לגבי מזבח מטעם דלא נקרא תמים יעו"ש. ולפי"ז קשה הא ע"כ בעינן להלימוד דש"ס הכא בהא דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם למעט גם חסרון בפנים אף שאין בזה משום טרפה. וא"כ קשה מדוע לא כתב זה הרמב"ם בכדי למעט גם חסרון מבפנים. ואפשר דכיון דלפי המסקנא דאזלינן בתר רובא לא חיישינן לזה, בשעיה"מ דליתא בבדיקה, להכי לא נחית לזה הרמב"ם, אבל לטריפות יצוייר באופן שהוא בגלוי, ולהכי כתב הרמב"ם לחדש דטריפות פוסל בו. והנה הסוגיא הכא היה יכול להוכיח מחסרון מבפנים דלא חיישינן לזה גבי שעיה"מ. וע"כ משום דאזלינן בתר רובא, אבל אפשר לומר דהסוגיא הכא סוברת דחסרון מבפנים לאו חסרון הוא כמו שפליגי בזה תנאי בבכורות ל"ט יעו"ש

עוד יש לומר לשיטת הראב"ד הובא בכל בו, והובא ביו"ד סימן מ"ד ס"ו דהא דנטלו הכליות כשרה דוקא שנטלו ע"י אדם. אבל אם ניטלה על ידי חולי כיון שהקטינה לפחות מכשיעור כבר נאסרה. ואיך תחזור להכשרה יעו"ש. והנה מסתמא כן הוא שיטת הראב"ד גם בטחול אם ניקבה נקב מפולש, ואח"כ ניטלה לגמרי שהוא ג"כ טרפה. והוא מטעם זה ג"כ שאין טרפה חוזרת להכשרה. ולשיטת הראב"ד אתי שפיר דלא חש הסוגיא לחסרון אבר. והוא מטעם זה דלנטילה על ידי אדם אין לחוש מטעם חזקה שלא נעשה בהם מעשה. ואם על ידי חולי הרי הם טרפה, וקאמר הש"ס וליחוש דלמא טרפה היא. נמצא לפי"ז דיש סמך לשיטת הראב"ד, וראוי לחוש לדבריו למעשה

שם, רב מרי אמר אתיא ממכה אביו ואמו דאמר רחמנא קטליה וליחוש דלמא לאו אביו הוא וכו', והנה בירושלמי פר"ד דקדושין ה"ח יליף מזה דאזלינן בתר חזקה יעו"ש. ולפי זה קשה מדוע לא יליף סוגיא דידן מזה דאזלינן בתר חזקה. ועוד מה ראיה מזה דאזלינן בתר רובא דלמא משום חזקה. ועי' בבי"ש אה"ע סימן י"ט הקשה בזה. אבל אפשר לומר דשאני חזקה זו מהא דחזקה דש"ס דידן. והיינו דענין חזקה דש"ס דידן הוא אנו סומכין על מה שהוחזק מעיקרא לומר דלא נשתנה הדבר מכמות שהיה. משא"כ החזקה בהא דמכה אביו הוא ענין אחר לומר דמה שהוחזק לאביו לפנינו יש לסמוך על זה. והוא בגדר אומדנא. וזהו ענין אחר מחזקה דילפינן מנגע שלא נעשה השתנות משעה הראשונה וכדומה, וראיתי אח"כ בבכור שור לחידושיו לקדושין שנחית לזה

ומטעם זה יליף רב מרי ממכה אביו דאזלינן בתר רובא, משום דסבר דהחזקה הא דהוחזק לפנינו לאב מטעם שאנו רואים שנוהג מנהג אב עם בנו משום דיש לומר שהוא עצמו בטעות מפני שאינו יודע שאשתו זינתה והבן הזה הוא מאחר. ולפעמים גם האשה אינה יודעת משום דדלמא בא עליה אחר, והיא לא הכירה ולא בחנה אם הוא בעלה. ולזה הוכרח רב מרי דמוכח דאזלינן בתר רוב בעילות אחרי הבעל

והנה הרמב"ם בפר"א מא"ב כתב, דמכין ועונשין ע"פ החזקה ילפינן ממכה אביו ואין לנו ראיה ברורה שזה אביו אלא בחזקה, וכן שאר קרובים בחזקה יעו"ש. וקשה הא במכה אביו לא משום חזקה לחודיא הורגין אותו אלא מטעם רובא ג"כ. וש"ס דילן יליף מזה דין רובא, ומדוע נטה הרמב"ם להא דאיתא בירושלמי ולא הביא הא דש"ס דילן וצ"ע

ונראה דע"כ תרווייהו בעינן רוב וגם חזקה, וביאור הדברים, דהרוב בעינן שמעיד על שעת ההולדה דהולד הנולד הוא מהבעל מטעם רוב בעילות אחרי הבעל. אבל אח"כ בגדלותו מנין אנו יודעין שזהו אותו הילד שהוחזק לבנו. אולי נתחלף אח"כ באחר. או שזה הנולד מת, ואח"כ הוחזק בבן אחר והאב הזה לאו אביו הוא. וא"כ היאך קטלינן ליה עבור ההכאה. וע"כ משום דאזלינן בתר חזקה, בזה שהוחזקו לאב ובן. ולפי"ז דינא דרב מרי בש"ס דילן דן על שעת ההולדה, ובזה שייך לדון רובא מטעם רוב בעילות אחרי הבעל. והירושלמי בא להוסיף כי יש לדון בזה גם מכח חזקה, משום דאל"כ יש לחוש בהתחלפות באחר, נמצא דדינא דש"ס דילן והירושלמי אחד הוא. וזה נצרך לזה, וזה נצרך לזה. ושפיר יליף הרמב"ם לדין חזקה בזה שהוחזקו לקרובים מהא דמכה אביו

ואין לומר דלמא כוונת התורה באופן שהעדים המתרין להמכה אביו יודעים אותו משעה שנולד עד ההכאה, דזה ליתא דכיון שאנו יודעין דאזלינן בתר רובא לענין רוב בעילות אחרי הבעל, אעפ"י שאי אפשר לידע ידיעה ברורה, ולא הוי יותר מרובא. לפי"ז גם בענין הא דהוחזקו לאב ובן הוא ג"כ בגדר רובא מפני שרוב בני אדם אינם מחזיקין עצמן לקרובים אם אינן באמת קרובים, ומטעם זה החזקה הלזו הוא גם כן בגדר רובא, וממילא כשאנו יודעין דין רובא מהא דרוב בעילות, כן אנו יודעין האי רובא הנקראת חזקה דכל שהוחזקו בשאר בשר שהוא ג"כ חזקה מכח רובא וכמוש"נ

ויש לפרש גם בדברי רב מרי דאמר ודלמא לאו אביו הוא, הכוונה בשתים שמא נולד מאב אחר, וגם דלמא נתחלף באחר אח"כ, או שגדלו והחזיקו כבן. וכשאמר דתלינן ברובא ברוב בעילות אחרי הבעל, זה מורה לן בממילא דלא חיישינן שמא זה בן אחר הוא בגדלותו, ולא זהו הנולד על ברכיהם, בזה גם כן איכא רובא, היינו חזקה מכח רובא דרובא דעלמא אין מחזיקין רחוק לקרוב

ובזה יש ליישב הא דכתבו התוס' דהוי מצי למידק ודלמא משום דאזלינן בתר חזקה דהעמד האם בחזקת צדקת יעו"ש. אמנם לפי מה שביארנו דרב מרי מכוון דלמא לאו אביו הוא - היינו דזה הבן לא הוא הנולד על ברכיהם. ולא שייך זה לחזקת צדקת

שם רב כהנא אמר אתיא מהורג את הנפש דאמר רחמנא קטליה, וליחוש דלמא טרפה הוי, וההורג את הטרפה פטור, ואפילו למ"ד טריפה חיה אפ"ה פטור מטעם דסופו למות ממחלה זו כמו"ש התוס' בסנהדרין ע"ח. ומזה מוכיח דאזלינן בתר רובא. והנה התוס' הקשו מדוע לא ילפינן מרוצח גופיה. והנה ע"כ כוונת התוס' למ"ד טריפה חיה, משום דלמ"ד טריפה אינה חיה איכא למימר דחובשין אותו י"ב חדש. ומזה מוכח דרב כהנא אזיל ג"כ למ"ד טריפה חיה. וזהו מטעם דההורג את הטריפה פטור ממיתה בידי אדם

ובזה יש להבין הא דהקשו התוס' דנילף מרוצח גופיה דאזלינן בתר רובא דדלמא הרוצח הוא טרפה, וטריפה שהרג פטור, יעו"ש. וקשה דלמא סבר רב כהנא דטריפה אינה חיה, וא"כ יש לברר על ידי זה דחובשין אותו י"ב חדש. וע"כ דסברי התוס' בהקושיא דרב כהנא סבר טריפה חיה. אבל מאי דוחקיה דהתוס' לפרש דרב כהנא סבר טריפה חיה ולהקשות דנילף מרוצח גופיה, כיון דבפשיטות יש לפרש דרב כהנא סבר טריפה אינה חיה כמו שקיי"ל כן לדינא. וממילא לא קשה דנילף מרוצח גופיה, וצ"ע.