נזר הקודש - חולין לא

והנה והנה מטעם זה אפשר ליישב גם מה שהקשו הרשב"א והר"ן להרמב"ם דסבר ספד"א מה"ת לקולא א"כ אפשר דגם ספק מותר. ואין ראיה מזה דאזלינן בתר רובא יעו"ש. אמנם לפי מה שפירשנו דהכוונה מפני החסרון תמים שישנו בטרפה, ובזה ע"כ גם חסרון בדיקה מעכב, כיון שזהו הכוונה בתמים לחיוב בדיקה, וע"כ מוכח מזה דאזלינן בתר רובא, וכמוש"נ

תוס' ד"ה מנא הא מילתא וכו'. וי"ל דלרב אחא בר יעקב בעי וכו' ולמאי דמפרש רבינו חיים וכו יעו"ש. והקשה בדו"ח דעדיין קשה מהא דקיי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב וכיון דאזלינן בתר קרוב כתיב בקרא והיה העיר הקרובה אל החלל, וכיון דאזלינן בתר קרוב לא כש"כ דאזלינן בתר רובא, דרובא עדיף מקרוב, יעו"ש. ונראה דשאני הרובא דמדחה קרוב שהוא רובא דאיתא קמן, משא"כ רובא דליתא קמן אפשר דלא עדיף מקרוב, ואולי עוד גרוע ממנו

שם, באו"ד כתבו אלא ילפינן מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא אע"ג דאיכא חזקה כנגד הרוב דאוקמיה גברא דמזין עליו בחזקת טמא יעו"ש. וקשה הא האי גברא אין לו שייכות עם הפרה שכבר הוחזקה בחזקת כשרותה, וכיון דכבר דנו להפרה מטעם הרוב שכשרה היא ויצאת בהיתר, ממילא מכח זה ההיתר מטהרינן לגברא, וא"כ מה שייכות החזקת טמא דגברא לעשות ריעותא בהרוב בהמות שכשרות הן, כיון דליכא ריעותא בפרה עצמה

ונראה דכיון דאיכא עוד חששא דשמא במקום נקב קשחיט וסברי התוס' הכא דנקובת הושט הוי נבלה, ולא מהניא לה שחיטה כלל. ולחששא זו יש גם כן חזקה המסייע לה דהיינו חזקת אינה זבוחה, ונמצא דיש חששא גם על עצם הזביחה מטעם זה יש לחוש גם לחזקת טמא מהמזין עליו ג"כ. ומזה מוכח דסברי התוס' דרובא עדיף גם משני חזקות. - וקשה מזה על הריב"ש הובא בב"י אה"ע סימן י"ז דכתב דלא מהני רובא נגד שני חזקות. והנו"ב בחאה"ע סימן מ"ג הקשה מזה על הריב"ש. ולפי מה שכתבנו מוכח מדברי התוס' דסברי נקובת הושט הוי נבלה. וזהו דלא כמו שכתב שם הנו"ב דיש לומר דסברי התוס' נקובת הושט הוי רק טרפה. ולפי מה שכתבנו מוכח דסברי נקובת הושט הוי נבלה מדמחשיבו חזקת טמא מהמזין עליו. ומה שכתב מדבר חזקת טהרה של הבהמה, עי' מה שכתבנו לעיל בסוגיא דף י'

תוספות ד"ה אבל היכא דלייף לית לן בה, מקשין אמאי לא יליף מכל קרבנות דדחי שבת ולא חיישינן שמא ימצא קרבן טרפה יעו"ש. וקשה מדוע נטרו התוס' בהאי קושיא הכא ולא הביאו הקושיא בראשונה תיכף בתחילת הסוגיא. ומאי שייכות הקושיא הכא דקאמר הש"ס היכא דלייף לית לן בה

ונראה דמעיקרא לא הקשו בזה כיון דאיכא למימר דליכא חילול שבת בשנמצא הקרבן טרפה, משום דאיכא למימר דמקלקל הוא ופטור, ואעפ"י דאיכא תיקון לגבי בן נח שמוציאו מידי אבמה"ח כמו שקאמר כן הש"ס בפסחים ע"ג יעו"ש. אמנם לשיטת הר"ת הובא בתוס' שבת ק"ו דבעינן התיקון בשעת הקלקול, וכיון דלב"נ במיתה תליא ומפרכסת אסור עדיין משום אבמה"ח, ולא שייך מי איכא מידי, כיון דלישראל ג"כ אסור משום טרפה. ואיברא דקשה גם שם בפסחים דלא בא התיקון בשעת הקלקול. ובשו"ת להגרע"א בסימן קס"ה הובא קושיא זו, וכתב מרן שם עפ"י דברי התורת חיים שכתב דבשחיטה כשרה ובבהמה טהורה גם מפרכסת מותר לב"נ יעו"ש. אמנם הכא בסוגיא טרם שמוסכם דאזלינן בתר רובא, א"כ כשנמצאת הקרבן טרפה אם חיישינן למיעוט להיות נחשב לספק, יש לחוש לשמא במקום נקב קשחיט, והוי נבלה, וא"כ מספק אסור גם לב"נ משום אבר מן החי בעודה מפרכסת, וא"כ לא בא התיקון בשעת הקלקול, ואין כאן משום חילול שבת מטעם דהוי מקלקל ופטור. להכי אין להוכיח מהא דחילול שבת. ואעפ"י שיש להקשות היאך מקריבין קרבן בשבת ולא חיישינן לשמא במקום נקב שחט, זו היא ההוכחה שקאמר הסוגיא אח"כ, אבל מחילול שבת אין להוכיח. ואין לומר דיחתוך העור ויבדוק הסימנים קודם שחיטה, משום דנעשה בעל מום בזה, ואין זה נקרא תמים, וכמו שפירש"י לקמן ד"ה מדמי פסח. וכן כתבו התוס' שם כ"ח ע"ב יעו"ש. אבל עכשיו דקאמר הש"ס בהא דאליה אע"ג דכתיב תמימה, מ"מ היכא דלייף שפיר דמי ונקראת ג"כ תמימה. ולפי"ז גם אם יחתוך העור שעל הסימנים ויבדוק הסימנים מנקב לא יצא מכלל תמים ולא נקרא חסר א"כ יש לבדוק הושט מנקב על ידי שיחתוך העור, ואין זה מום. וממילא הוי שחיטה מעליא, וגם אם ימצא טרפה לא הוי מקלקל כיון דהתיקון בא תיכף בשעת הקלקול, ואיכא חילול שבת. ולהכי מקשין עתה קושיא זו מדוע לא ילפינן דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן לטרפה מטעם החילול שבת

ואין להקשות מהא דאמר רבה אין לושט בדיקה מבחוץ, כדאיתא לקמן מ"ג דזהו רק לענין דרוסה, אבל לנקב מהני בדיקה גם מבחוץ. וע"כ אם לא הוי מום בחתיכת העור שפיר יש לברר קודם שחיטה מחשש נקב, והיינו כשיטת המ"ד הובא בר"ן ריש אלו טריפות דיש לושט בדיקה לענין נקב. והנה גם אם חיישינן למיעוט של דרוסה לספק אין זה קלקול בשחיטה מפני שאין זה אלא טרפה ולא נבלה והשחיטה מטהרתה מידי נבלה, ויש בזה תיקון גם בשעת הקלקול בזה שמוציאו מידי אבמה"ח. ועוד דיש לזה בדיקה באופן דמפכינן דמבואר שם בסוגיא אפכיה רבה ובדקה

והנה הא דכתבו רש"י ותוס' דהחתיכות העור שעל הסימנים הוא מום זהו לפי האמת דקיי"ל דאזלינן בתר רובא. ומטעם זה ע"כ גם אליה כוונת התורה תמימה היינו כמו שהיא בלא חתיכה, וממילא לא מהני לייף שיהיה נקרא תמימה. ומזה תצא הדין דחתיכת העור שעל הסימנים הוי מום. זהו לפי המסקנא, אבל לפום מה דס"ד השתא שפיר מקשין מדוע לא ילפינן מכל הקרבנות דדחו שבת. ובזה יש ליישב מה שהקשה בדו"ח אמאי לא ילפינן דאזלינן בתר רובא אף כנגד חזקה מדלא חיישינן שמא במקום נקב שחט והוי נבלה ואיכא חזקת אינה זבוחה דמעיקרא יעו"ש. אבל נראה דמזה אין להוכיח משום דאיכא למימר דחותכין העור שעל גבי הסימנים ובודקין הושט, ואפילו בקרבנות איכא למימר כן, והיינו דאמרינן היכי דלייף לא יצא מתמים ולא הוי מום

והנה התוס' תירצו דאיכא למימר דמספק נמי אמר רחמנא דתידחי שבת מצות קרבן כמו שבפקוח נפש דלא הלכו בו אחר הרוב. - והנה קשה לפי מה שכתבו התוס' בשבת קל"ה בד"ה ולא, אהא דאמרינן ערלתו ודאי ולא ספק. כתבו שם דלא איצטריך קרא להכי דמהיכי תיתי אדעתין לחלל את השבת יעו"ש. הרי דברי התוס' סותרין זה את זה. והקשו בזה בספר מעין החכמה ובספר נחל איתן פר"ב דברכות יע"ש. והנה לכאורה יש לחלק בין ודאי חיוב לספק חיוב דהתם בשבת ספק מחויב, משא"כ בקרבן דהחיוב הוא ודאי

עוד נראה שיש הבדל בין אם הריעותא דספק לפנינו כמו התם בשבת בספק ערל דבזה פשיטא שאסור לחלל שבת מספקא, וגם בקרבן באופן זה שהקרבן לפנינו בספק אם הוא בר קרבן פשיטא שאין לחלל שבת מספקא. אבל כשאין ריעותא לפנינו והיינו שאין להבהמה השתנות משארי בהמות, בזה לא אמרה תורה להיות נחית לספק כיון שאין בזה השתנות מברייתו של הבריאה, ולספק זה לא נחתה התורה גם אפילו אם יש בזה חילול שבת כשימצא טרפות בהקרבן. והביאו התוס' דוגמא מהא דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב מטעם דלא בעינן ודאי חי. הנה גם בדבר הקרבן כיון דלא אמרה דבעינן ידיעה ודאית בדבר הכשרו של הקרבן בשביל חילול שבת, ממילא מסתבר הדבר דאין לחוש לספק כל זמן שלא ראינו לפנינו השתנות, ואין הספק לפנינו וכמוש"נ

שם רב אחא בר יעקב אמר אתיא משהמ"ש וכו' דילמא חד מינייהו טרפה הוא וכו. והא אין הגורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לשם. והנה הרמב"ם בפר"ה מעבודת יוהכ"פ