נזר הקודש - חולין ל

שכתבו התוס' דזהו ההבדל שבין תמים דכל הקדשים דלא קפדינן אפגימה וגבי מזבח קפדינן אפגימה משום דכתיב שלימות, יעו"ש. והכא נמי כיון דקפדה תורה בפר"א שתהיה שלימה, הכוונה שלא תהי' חסר אף משהו, והנה בשבירת עצם הגולגולת ע"כ תהיה פגימה דחסר, ומזה מוכח דאזלינן בתר רובא

ועוד דע"כ צ"ל משום דעיקר הדין דחסר פסול אינו מבואר מקורו. והקרית ספר כתב משום דפרה משמע שלימה כמות שהיא, וזה דוחק לומר כן, משום דאין דרכו של הרמב"ם לומר דין שאינו מפורש בהדיא בשום מקום. וגם לא כתב יראה לי. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דמבואר זה בסוגיא, וכמש"נ

ולכאורה יש לדייק היאך הדין בשהיתה הפרה חסרה בחסרון שאינו מטריף, כמו חסר כוליא, למ"ד חסרון מבפנים לא שמיה חסרון להיות נחשב כמו מום, כמבואר בכורות ל"ט, אם זה נחשב חסרון מטעם דעכ"פ אינה שלימה, ונראה דזה לא פסול, והוא מטעם דבעינן דומיא דושחט, וזה הוי דומיא דהיינו דלא נעשית חסר משעת שחיטה עד שעת שריפה, והיינו כמוש"נ, ודומיא דלשחיטה

שם אמר ר' אלעזר אתיא מרישא של עולה וכו', וניחוש שמא ניקב קרום של מוח. - ויש לעיין להרמב"ם שכתב בפר"ב מאי"מ ה"י בהמה שנולד בה אחת מן הטרפות האוסרות אותה באכילה אסורה לגבי המזבח, הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך, הירצך או הישא פניך. והקשה בכס"מ וכתב יש לתמוה. שהרי בתו"כ ובפר"ו דתמורה דריש למעט טריפה מהא דמן הבקר, וכתב דסבר רבינו דסמך בעלמא הוא דמסמיך לה אקרא, יעו"ש. - והנה לפי זה דכל עיקר הא דממועט טריפה לקרבן הוא מפני שאינו ראוי להקריב לדורון בפחתך. אבל באופן שראוי להקריבו לדורון למלך שפיר דמי גם לקרבן, ולפי"ז יש להבין הא דאמר ר"א דיליף דאזלינן בתר רובא מדמקריבין עולה ולא חיישינן לניקב קרום של מוח. וקשה הא כיון דלא ניכר מחיים הטריפות ובאופן שלא ניכר גם לאחד שחיטה פשיטא שראוי הוא לדורון למלך כיון שלא נשתנה משארי בהמות, דהרי הוא כמו שהוא לפנינו בלא חסרון טריפות, וא"כ ראוי הוא לקרבן גם כן כמו שהוא, וא"כ אין ראיה מזה דאזלינן בתר רובא

עוד קשה דכיון דלשיטת הרמב"ם כל עיקר פסול טריפות הוא מדברי קבלה, ובזה אפשר לומר דלא חיישינן לטריפות מטעם שהוא רק ספק מדברי קבלה, ולא הוי מן התורה ממש

עוד קשה דהכא משמע דכל עיקר איסור טריפה הוא רק מדברי קבלה, דאל"כ אלא סבר שהוא מדאורייתא. א"כ בלא"ה אסור לקרבן מטעם דבעינן מן המותר לישראל ולמה לא הביא כמו שדרשו רבותינו. וזה תימה דהרי הרמב"ם כתב בפר"ה מהל' שחיטה ה"ב דיש מיני חלאים אחרים אם יארעו לה תחשב טריפה והן הללמ"מ, ושמונה מיני טריפות נאמרו לו למשה מסיני וכו' יעו"ש

וגם עיקר תירוצו של מרן שכתב דסבר רבינו דהא דדרשו מן הבקר למעט טריפה הוא רק אסמכתא. תמוה דלא משמע כן בסוגיא דתמורה כ"ט מדפריך שם למ"ל קרא וכו' הרי מבואר דדרשא זו עיקרית. וכן מבואר במנחות ו'. ובעיקר דברי הרמב"ם שכתב דעיקר הפסול טריפה לקרבן הוא משום הקריבהו וגו' מבואר בספרנו נזר הקודש למס' מנחות ו'. אבל ע"כ סבר הרמב"ם דטריפה פסול לקרבן מן התורה מטעם שנאמר מן הבקר למעט טרפה. אבל ע"כ אין למעט טריפה באופן שלא שייך הא הקריבהו, וא"כ בנידון חששא לניקב קרום של מוח לא שייך בזה משום הקריבהו, וא"כ היאך יפרש הרמב"ם סוגיא זו הכא

עוד קשה לפי מה שכתב הרמב"ם שם בהל' שחיטה וז"ל, אעפ"י שכולן הללמ"מ הן, הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה, וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור. ושאר שבעה מיני טריפות יש בהן ספקין מותרים עכ"ל. מבואר דחששא שמא ניקב קרום של מוח מסתבר להתיר אף אם לא אזלינן בתר רובא כיון דרק ספק הוא. והדבר נוטה להתיר יותר מלאיסור, וא"כ אין ראי' מזה דאזלינן בתר רובא וצ"ע

אמנם נראה דשאני בין טרפה לאיסור אכילה לטרפה לאיסור הקרבה. והוא לפי מה שכתבו התוס' לקמן לענין פרה אדומה לר' שמעון דלא סבר חטאת קרייה רחמנא מנא ליה דטרפות פוסל בפרה. וכתבו ויש לומר דנפקא ליה מדכתיב תמימה כדדרשינן בפר"ק דע"ז דנח גופיה לא הוי טרפה מדכתיב תמים יעו"ש ביאור הדברים דמשמעות תמים שלם ולא חסר, וטרפה הוי כמו חסר ולא נקרא תמים. - ולפי"ז ע"כ גם בקרבנות דכתיב תמים יש לפסול טרפה מטעם דלא נקרא תמים, וע"כ רבנן דפליגי על ר' שמעון גם כן סברי דטרפה הוי חסרון בתמים דהרי כן מוכח ע"כ מהא דנח, ורק מפני שדרשו תמימה להא דדרשינן בספרי דאף שתי שערות פוסלות בה, ולהכי דרשי למעט טרפה מהא דקרייה רחמנא חטאת וכמו שכתבו שם התוס'. אבל עכ"פ כו"ע סברי דטרפה ממועט מתמים, וא"כ יש לפסול טרפה לקרבן מטעם חסרון דלא נקרא תמים

והנה לפי"ז לכאורה קשה טובא למה לן קרא למעט מהא דמן הבקר הלא כיון דבכל הקרבנות כתיב תמים, וטרפה לא נקרא תמים. - ונראה דנפק"מ לענין ולד טרפה דלא הוי חסרון בעצמו כיון שאין בו המחלה של טריפות, ואין בו חסרון עצמי ושפיר נקרא תמים. אבל פסול הוא לקרבן מטעם שנצר מטריפה, ודין טרפה עליו מצד המיעוט דמן הבקר. ואעפ"י דפליגי בזה ר"א ור"י לקמן נ"ח ור' יהושע מכשיר מטעם זה וזה גורם יעו"ש. אמנם יצוייר באופן שגם האב הוא טרפה דהיינו הזכר היה גם כן טרפה והוי כולו גורם באיסור טרפות, וזהו אם אנו סוברים דזכר טרפה בר אילודי הוא, וכמו שכתב האבני מלואים בתשובה סימן ח'. ומשיג שם על הפר"ח שכתב דזכר טרפה אינו מוליד וכשנתפוס דזכר טרפה מוליד, שפיר יצוייר ולד טרפה דגם לר' יהושע פסול האי ולד לקרבן מטעם המיעוט דבן הבקר. אבל טרפה מצד עצמו פסול מטעם החסרון דתמים

ותצא מזה חדתא לענין ספק טרפה. והיינו דאעפ"י שכתב הרמב"ם במ"א דכיון דלא נאמרה בתורה בהדיא רק מהללמ"מ יש להקל בספק טרפה, ע"כ כל זה בשנוגע לאיסור אכילה, אבל לענין קרבן שנוגע לענין תמים הרי כתיב בהדיא בתורה תמים. וא"כ גם ספק אסור וספול לקרבן

ולפי"ז לא קשה מה שכתבנו לעיל דלשיטת הרמב"ם דעיקר הפסול מטעם הקריבהו לפחתך, וכשאין הטריפות לפנינו שפיר הוי דורון, דזה ליתא דשאני טרפה דיש בו פסול מטעם חסרון תמים, וספק תמים ג"כ לאו בר קרבן הוא דע"כ כוונת התורה דבעינן תמים בבירור. וגם יש בזה חיוב בדיקה כמו בבדיקה במומין. וגם יותר חמור ממומין דבעינן למיבדק גם במקומות שאינן גלוים. והיינו מפני שחסרון תמים דינו כחסר, ובחסד בפנים ג"כ פסול לקרבן כמבואר בבכורות ל"ט וברמב"ם פר"ב מא"מ הי"א יעו"ש. וכן יש להוכיח גם מדברי התוס' דחסרון תמים בטריפה פוסל גם בפנים והוא מהא דכתבו התו' דר"ש יליף דטרפות פוסל בפרה אדומה מדכתיב תמימה, וע"כ גם טרפות שבסתר פוסל, דע"כ כל מיני טרפות פוסל בפ"א. ותצא מזה דפסול זה יותר חמור מפסול בע"מ שאינו פוסל אלא בגלוי כדאיתא במנחות ו' שכן מומן גלוי, יעו"ש. וכן מבואר ברמב"ם שם בא"מ ה"ח אם נפגמו חוטיו הפנימיות אם נגממו וכו' יש לומר שהורצו יעו"ש. מבואר דסבר הרמב"ם דמום שאינו בגלוי אם הקריב הורצה, ובחסרון בפנים גם בדיעבד לא הורצה, ופסול טרפה בפנים הוא ג"כ מטעם חסרון תמים והרי"ז כמו חסרון אבר בפנים דפסול לקרבן, ויש בזה חיוב בדיקה ג"כ, וע"כ דהבדיקה מעכבת, וכיון דלא אפשר למיבדק רישא של עולה ע"כ מוכח דאזלינן בתר רובא, וממילא נקרא תמים.