נזר הקודש - חולין רצג

חידושים מבן הגאון המחבר הרב הגאון מו"ה חיים ראזין שליט"א

ק"מ, גמ', אלא אמר רב נחמן בר יצחק למעוטי צפורי עיר הנדחת. וכתבו התוס' וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוי קרבן כשר כיון דלהריגה קיימא. - ויש לעיין הא לכאורה מבואר בהדיא בסוגיא דבאופן שעומד להריגה פסול הוא לאיזה מצוה, ומכש"כ להקרבה, והוא מהא דאיתא בסוגיא רבינא אמר הכא במאי עסקינן בעוף שהרג את הנפש, ופריך ה"ד אי דגמר דינא בר קטלא הוא. הרי מבואר דפשיטא להש"ס דאם הוא בר קטלא לא חזיא לטהרת המצורע, וע"כ הטעם בזה דבאופן שהוא בר קטלא הרי זה פסול הגוף ממש, ולא חזיא אפילו לטהרת המצורע. וסבר הש"ס דלא בעינן קרא למעט, ולפי"ז פשיטא דבהמה שהיא בר קטלא לא חזי לקרבן, וא"כ דברי התוס' תמוה טובא

וגם אין לומר דכוונת התוס' קודם גמר דין, דגם זה ליתא, דהרי חזינן מהסוגיא באוקימתא דרבינא דקאמר הש"ס דגם קודם גמר דין פסול לטהרת המצורע, משום דבעי לקיים לאתויי לבי"ד בכדי לקיים ובערת הרע

אמנם אפשר לומר דכוונת התוס' קודם גמר דין, והכא לא שייך ובערת הרע, כיון דהבהמה לא עשתה רע, ורק דינה להריגה מפני עון אנשי העיר, ובזה יש לחקור אם עבר והקדישה דכשר לקרבן

אבל נראה דבזה פשיטא דקרבן כשר הוא, דע"כ קודם גמר דין אינה עומדת להריגה, וכמו שאיתא בב"ק גבי שור הנסקל דקודם גמר דין הקדשו מוקדש, ופשיטא שאם הקריבו בדיעבד כשר הוא. ויש ללמוד מק"ו ומה התם שיש בו הענין דובערת הרע, ומכש"כ בהמת עיר הנדחת שלא שייך גבי בהמות של עיר הנדחת דלא פשעו בעבירה, וע"כ עיקר הכוונה בתוס' באופן דלאחר גמר דין, וא"כ קשה כמו שכתבנו

וכמו כן הא דאיתא בבכורות מ"א, מן הבהמה להוציא רובע ונרבע וכו' ופריך הני בני קטלא נינהו, יעו"ש. הרי מבואר דבאופן בני קטלא לא בעינן קרא למעט מטעם דזה עצמו הא דבני קטלא גופא אין לך פסול גדול מזה, ולאו בני קרבן נינהו, וא"כ מה זה שכתבו רבותינו בצ"ע אם בהמת עיר הנדחת כשר לקרבן

והנה עוד קשה הלא בלאו הכי כיון דנאסר בהנאה, א"כ היאך יכול להקדיש, אבל זה מיישב הגאון בספר תפארת צבי חיו"ד סימן ט', וקוטב דבריו שמפרש כוונת התוס' דאם אמרינן דכשר לקרבן ליתא בזה משום איסור הנאה, מטעם דמצוות לאו ליהנות ניתנו, וממילא נקרא זה גם כן ברשותו, וליתא בזה מיעוט דמה ביתו ברשותו, עכת"ד. אבל קשה מה שכתבנו

ונראה דהתוס' סברי דשאני בהמת עיר הנדחת כיון דכל עיקר הוא מצד הבעלים אבל אין זה פסול הגוף בעצם הקרבן, וגם הא דעומדים להריגה זה גם כן רק מצד הבעלים, וכיון שאין זה פסול הגוף, ואעפ"י דלכתחילה אין להקריב בהמה של עיר הנדחת לקרבן מטעם דיש מצוה לקיים הדין של עיר הנדחת כמו שאמרה תורה להרוג את הבהמות גם כן, אבל מפני שאין זה פסול הגוף בעצם הקרבן, שפיר כתבו התוס' דאפשר דבדיעבד הקרבן כשר, וכמוש"נ

ויש להוכיח מהא דרב נחמן בר יצחק דמוקי למעוטי צפורי עיר הנדחת. ומדוע לא פריך הש"ס הכא ה"ד אי דגמר דינא בר קטלא הוא וכו', וכמו שפריך הש"ס לקמן, וע"כ מוכח מזה דשאני גבי בהמת עיר הנדחת דלא שייך בזה ובערת הרע, וכמו שכתבנו לעיל

התוס' בפר"ק דמכילתין ב' ע"ב, הקשו לר"מ דסבר טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, א"כ היאך אכלו ישראל שלמים במדבר, ותירצו כיון דאי אפשר בענין אחר, יעו"ש. ביאור הדברים, מטעם דבמדבר נאסר להם בשר תאוה, ולא הותר להם אלא בשר שלמים, וכן מבואר בחידושי הרמב"ן. ויש לעיין היאך פסיקא להו להתוס' דר"מ סבר כר' ישמעאל, דלמא סבר כר"ע רבו דבשר נחירה מותר היה לישראל במדבר, ושפיר איכא למימר דר"מ ור"י בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע פליגי

ונראה לפי מה שמבואר במכילתין ק"ב, דר"מ סבר דאבר מן החי אינו נוהג בחיה ובעוף, ואיתא שם בד"א לישראל, אבל בב"נ ד"ה מוזהרים. והנה הקשו התוס' לעיל ל"ג, לרבי מאיר דסבר דישראל אינו מוזהר על אבר מן החי דחיה ועוף וב"נ מוזהר, א"כ תקשה מי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור. ותירצו דאף דישראל אינו מוזהר על אבר מן החי דחיה ועוף, מ"מ אסור לאכול בלא שחיטה, יעו"ש. ודברי התוס' צריך ביאור, כיון דאינו נוהג אבר מן החי מה שייך דאסור לאכול בלא שחיטה. והביאור בזה, דסברי התוס' דשחיטה היא מצוה, ודלא כשיטת הריצב"א שהוא רק תיקון אבר מן החי. והנה ר"ע ע"כ סבר דענין שחיטה הוא תיקון לאבר מן החי, דאל"כ תקשה הא דאמר ר"ע לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה וכו' וקשה דלמא בשר נחירה גם מעיקרא היה אסור, ועכשיו חידשה תורה דין שחיטה, לומר שמצוה איכא בשחיטה, וע"כ דלא סבר ר"ע המצוה דשחיטה, ומזה ראיה לשיטת רש"י ביצה כ"ה, דפירש"י מטעם אבר מן החי, והיינו דמיירי שם לר"ע, ור"ע ע"כ סבר דיש מצוה בשחיטה משום דאל"כ תקשה הא דהקשו התוס' מי איכא מידי וכו', וממילא יש להוכיח דע"כ סבר ר"מ דבשר נחירה נאסר להם במדבר, דאל"כ תקשה גם על הא דמדבר מי איכא מידי בהא דחיה ועוף דב"נ ע"כ בעי נחירה בחיה ועוף, מדמוזהרים עליהם באבר מן החי, ולישראל לא בעי גם נחירה, כיון שלא נאסרו עליהם באיסור אבר מן החי, וא"כ תקשה מי איכא מידי וכו', ועוד כיון דלר"מ מוכח דע"כ איכא מצוה בשחיטה, וא"כ אין ראיה על היתר נחירה דשפיר מתפרשא דבא הכתוב להזהירם במצוה דשחיטה, וע"כ מוכח דסבר כר' ישמעאל דבשר תאוה נאסר לישראל במדבר, ומטעם זה שפיר פירשו התוס' והרמב"ן דברי ר"מ לר' ישמעאל

ע"ד הרא"ש הובא בטור יו"ד סימן י', כתב דסתם סכין של עכו"ם אין בו איסור, ותמוה מסוגיין ח', דפריך שם ותיפ"ל משום שד"א. והרי הוא סתם סכין, וכמו שהקשה במעדני יו"ט ריש סוגיא. ופירש הדר"ג דיש בזה משום איסור ע"ז דגם טעם לפגם אסור משום לא ידבק, ונטה מזה מהא דפירש"י משום נבלה, עכ"ד. הנה גם מדברי הרא"ש עצמו מוכח דע"כ מפרש הסוגיא משום איסור נבלה, והוא מדכתב בסימן ט' להוכיח דלא נאסרה הבהמה כולה וכתב שם וז"ל, וגם אי פריך ותיפ"ל אהיתרא הא איצטריך לאשמעינן דהבשר מותר ממה שישמיענו שלכתחילה אסור שזה דבר פשוט, יעו"ש. ואם מפרש הרא"ש בזה משום איסור ע"ז דאסור אף בפגום ועפרא, הלא חידוש גדול יש כאן, וגם שם בסוגיא דע"ז ל"ב, מבואר לחידוש מטעם דלא ידבק. והנה אעפ"י שכח דהיתרא עדיף, אמנם כל זה באופן שאין חידוש בהאיסור, והאיסור ידוע, אבל באופן שהאיסור חידוש דין הוא, אז האיסור עדיף לאשמעינן מטעם אפרושי מאיסורא, וידוע כלל זה בש"ס, וע"כ דמפרש הרא"ש בהסוגיא דהוא משום איסור נבלה והדין בזה כדין נבלה דעלמא דאיסורו באופן דלשבח, וא"כ הדרא הקושיא דהלא לשיטת הרא"ש אין כאן איסור כלל מטעם דנוט לפגם הוא כדין סתם כלים ש"נ. ועוד בעיקר