נזר הקודש - חולין רצד

הסברא דבא לאסור מטעם ע"ז, ולכאורה יש בזה טעם לשבח לאיסור, וממילא תקשה להראשונים מדוע לא נחתו לזה. ונראה פשוט דלא שייך בזה לאסור מטעם איסור ע"ז כיון שאינו נהנה מאומה מהפגום ולא שייך בזה לא ידבק, ואין זה ענין לפרש ע"ז, דשאני התם שבא ליהנות, ומטעם זה אין זה ענין להא דהירושלמי ערלה, לענין ביצי אפרוח, שסו"ס בא לידי הנאה, דאז יש בזה משום לא ידבק. וכמו כן בכ"מ שבא לאכול או ליהנות מהפגומים של ע"ז, יש בזה איסור לא ידבק, משא"כ הכא בשמנונית שעל הסכין דלא בא ליהנות כלל מהשמגונית, ורק מאיליו בא להבשר, וגם כשיאכל הבשר אינו אוכל במכוון את הפגום של הע"ז, וגם אינו רוצה ליהנות, וממילא אינו נהנה. לכן הדבר ברור שאין בזה משום איסור לא ידבק. ובצדק פירשו הראשונים הלא המה הרגמ"ה ורש"י וגם הרא"ש, שהוא משום השמנונית של נבלה, וממילא דברי הרא"ש בדבר סתם סכין תמוה מאד מכח הסוגיא

ביו"ד סימן פ"ז ס"ו וכן המבשל בשר במי חלב או בחלב מתה וכו' אין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב. והנה מבואר דעכ"פ איכא בזה איסור בישול וכמו שכתב הש"ך בס"ק י"ג. וקשה ממה שכתב המחבר לעיל דכל שלא נאסר מן התורה משום בשר בחלב מותר בבישול ובהנאה, והקשה בזה בחידושי רע"א

ונראה דמי חלב אעפ"י שאין בו משום חלב, אבל עכ"פ יש בו טעם חלב מה שנשאר בו בעת שהיה בתערובות עם חלב. ואעפ"י שאין בו טעם ממש אבל ע"כ איכא בהמי חלב טעם קלוש מחלב, ומטעם זה אסורים בבישול עם בשר מדרבנן, וגם בהא דחלב מתה אעפ"י שאין בהחלב משום נבלה, אבל עכ"פ נכבש עם בשר נבלה, ואם היה החלב בדדי הבהמה מעל"ע יש בזה תורת כבוש בבשר נבלה וקבלה טעם, וידוע דטעם כבוש בשארי איסורים הוי דאורייתא, וממילא כשמבשל החלב מתה עם בשר הרי זה כמו שמבשל בשר נבלה עם בשר והיינו מטעם בשר נבלה עם בשר, להכי אסרו חכמים המי חלב והחלב מתה בבישול עם בשר

ובזה יש ליישב דברי הב"י שכתב בחלב מתה היו לוקין משום נבלה, יעו"ש. ותמוה מה בין זה לביצת נבלה. עי' בגליון רש"א שתמה בזה. אבל נראה דיש לומר דלוקין משום נבלה מטעם שהחלב נפרש בבשר נבלה למ"ד דלוקין על טעם בעיקר. וע"כ דלא גרע זה מקיבת נבלה דגם כן האיסור משום טעם נבלה, והכוונה באופן שהיה החלב כבוש מעל"ע בהדד דהבהמה

ביו"ד סימן צ"א סע"ד בשר וחלב רותחין שנתערבו יחד וכו', והחלב מותר כולו. והנה פליגי רבותינו אם צריך ס' נגד הקליפה, דדעת הריב"א בתוס' פסחים ע"ו, ובחולין צ"ו דצריך ס' בחלב נגד הקליפה. ודעת הר"ת שם ור"י דאין צריך בחלב ס' יעו"ש. - ויש להבין דכיון דנאסר כדי קליפה והאיסור מונח בחלב וגם יש בזה טעם בשר כיון שאין ס' לבטלו, א"כ הרי"ז בשר בחלב ממש. וזהו סברת הריב"א. ויש להבין טעם המתירים, והש"ך כתב דכיון שאין האיסור ניכר אין צריך ס' לבטלו, יעו"ש. תמוה טובא, דהלא גם בתחבו כף חולבת בקדרה של בשר ג"כ אינו ניכר האיסור, וצריך ס' לבטל הטעם. - וראיתי בפליתי שג"כ דחק בזה

ונראה דכיון דהחלב מתערב כדרך דבר צלול שאינו עומד במקומו אלא הולך אנה ואנה, לא היה שהות להיות נאסר כדיי קליפה, מפני שמתערב ואינו עומד במקומו ובתוך כך מתקרר, ואינו דומה לדבר גוש שעומד במקומו שאז אמרינן אדמיקר ליה בלע, משא"כ בדבר צלול דלא הוי שהות להיות נאסר כדי קליפה. ולדעתי זהו סברת התוס' והרא"ש שכתבו שמדייקים מפני שהוא דבר הנבלל. ולפי"ז יש להעיר מה שכתב הש"ך בסק"ח אם נתבשל הבשר בלא קליפה ונבלל בענין שאינו מכירו דלא שייך קליפה מותר בדיעבד, יעו"ש. ולפי מה שכתבנו זה ליתא, דע"כ שאני התם דכיון שנאסר הבשר והקליפה בתוכו דבעינן ששים

ומיושב בזה מה שהקשה ביד אברהם דלרב דסבר עילאה גבר סגי בקליפה כשהתחתון חם והקשה הא רב סבר מב"מ לא בטל, יעו"ש. אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר, משום דשאני בחלב שהוא צלול, ולא הספיק להיות נאסר כדי קליפה ג"כ

שם בט"ז סק"ה, הבל אסור משום דתתאה גבר והיינו דוקא באיסור עצמו, אבל אם הוא איסור בלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, והקשה בחידושי רע"א שם והא החלב עצמו הוא רוטב כיון דתתאה חם וגובר, החלב מקרי רוטב. - ונראה דדוקא כשהרוטב בכלי, משא"כ כשהוא חוץ לקדרה כמו שאיירי הכא. ומצאתי בחוו"ד שמבאר הרבה בזה דאם הרוטב חוץ לקדרה אינו מוליך הטעם מחתיכה לחתיכה, וע"כ דזהו כוונת הט"ז

שם ס"ה, מליח שאינו יכול לאכול מחמת מלחו. הנה הכא כתב המחבר דגם לאחר שיעור מליחה נחשב רותח, והקשה הש"ך מהא דלעיל סימן ס"ט סע"י, יעו"ש. - ונראה דהכא להצריך קליפה גם לאחר ששהה שיעור מליחה נחשב רותח. אבל התם מיירי לענין לאסור כולו, אמרינן דנפסק החתיכה, ואין בכח הרתיחה להבליע יותר מכדי קליפה, ומיירי שם שיש ששים נגד הקליפה.