נזר הקודש - חולין רצא

והנה מקשים לשיטת הריב"א דבמקום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר על הל"ת אינו לוקה, א"כ מאי פריך הש"ס ב"מ ל' ע"ב והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כיצד כגון כהן בבית הקברות, ופריך פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה, ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, וקשה הא אי לאו והתעלמת אעפ"י דלא אתי עשה ודחי לל"ת ועשה, אבל אם עבר הכהן והלך לבית הקברות לצורך השבת אבידה אינו לוקה מטעם דעשה דאבידה מדחה את הל"ת, אבל כיון דכתיב והתעלמת לומר שאינו כלל במצוה זו דהשבת אבידה, ואם עבר והשיב האבידה באיסור לא עשה מצוה ולוקה

אמנם הנכון בזה דדברי הריב"א שסובר דעשה אלים טובא ומדחה את הל"ת אעפ"י שיש עמה עשה ג"כ, זהו רק באופן שעשה זו נשארה עליו, ואם אינו יכול לקיים באופן זה שיש עשה ול"ת, אבל טרם נפטר מחיובו, כמו הכא בטהרת מצורע, אם כי לא יכול לקיים בצפור הזה שיש בו מצוה דתשלח, אבל הרי מחויב לקיים בצפור אחר, והיא מצוה שלא יכול להפטר ומונח על קרקפתא דיליה, וכמו כן בהא דכיסוי הדם ביו"ט דאעפ"י שאין עשה דכיסוי מדחה לאו ועשה דיו"ט לכסות בעפר שבא על ידי חרישה וכתישה, אבל החיוב לכסות מוטל עליו ומחויב לחפש אחר עפר אחר המוכן או אם נמצא עפר תחוח, בזה סבר הריב"א דעשה זו במקומה עומדת ואינה נדחת מפני הל"ת ועשה, ולכן בדיעבד אם עבר ועשה אינו לוקה מפני שעכ"פ עשה מצוה, משא"כ בהשבת אבידה שהיא בביה"ק הנה העשה דהשבה נדחה לגמרי מפני העשה ול"ת דטומאה, והיינו דבשביל העשה והל"ת דטומאה נדחה הכהן ממצוה דהשבה, ושוב אין המצוה חלה עליו כלל, ואם עבר וטימא את עצמו לוקה מטעם דכיון דאין עליו שוב חיוב דהשבה זו, ולזה פריך שפיר הש"ס והתעלמת למ"ל דבלאו הכי דגם בשביל עשה ול"ת שוב אין לכהן שייכות במצוה זו, ובזה מודה הריב"א דאם עבר לוקה, ורק באופן זה כמו הא דטהרת המצורע והא דכסוי הדם וכדומה, בזה סבר הריב"א דאם עבר אינו לוקה

והנה יש ללמוד מסוגיא זו ג"כ דגם אם אינו נוטל הבנים מחויב לשלח את האם, דאל"כ אלא אם אמרינן דחיוב שילוח האם רק אם נוטל את הבנים, א"כ היאך ס"ד דבשביל טהרת המצורע יעבור על הל"ת דלא תקח, והלא אפשר לעשות בלא עבירה דהיינו דלא יקח הבנים, וממילא ליכא חיוב שילוח להאם. ומזה מוכח דיש חיוב שילוח להאם אף אם אינו נוטל הבנים, ומוכח דגם אם משלח האם והבנים מקיים מצות שילוח וגם אם אינו נוטל הבנים מחויב לשלח וכמוש"נ

הדרן למסכת חולין

משנה, לא יטול אדם אם על בנים אפילו לטהר את המצורע ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו על מצות חמורות שבתורה

ויש לדייק הסמיכות הק"ו להמצוה, ועוד הלא גבי כיבוד אב ואם כתיב ג"כ למען ייטב לך והארכת ימים, והיינו מצוה חמורה, וא"כ נסתר הק"ו מהא דמצוה קלה שהרי גם במצוה חמורה אמרה תורה כן

ועוד קשה טובא, דכיון דאיכא ק"ו למצוה חמורה א"כ למה כתבה תורה גבי כיבוד אב ואם כיון דאיכא ק"ו משילוח הקן

והנה יש לומר דכשם שאין עונשין מן הדין, הנה כן גם אין נותנין שכר מן הדין, ולהכי כתבה תורה בפירוש גבי כיבוד אב ואם, אבל יש לפרוך חדא, הא דכתב הסמ"ג דהא דאין עונשין מן הדין הוי משום דלא סגי ליה בעונש הכתוב, ועוד דהלא קיי"ל דמדה טובה מרובה ממדת פורעניות, ולהכי אעפ"י דגבי עונש אין עונשין מן הדין מטעם דלא סגי, אבל לענין הטבה שאני. ועוד לפי מה שכתב הה"מ בפר"ב ממ"א דבמקום דאיכא עשה עונשין גם מן הדין, והכא בכיבוד אב ואם דאיכא עשה דכבוד שפיר יש ללמוד מן הדין לשילום שכר, וא"כ קשה למה כתבה תורה למען ייטב לך והארכת ימים גבי כיבוד אב ואם, כיון דאיכא ק"ו משלוח הקן

והנה איתא בירושלמי פר"א דפאה, אמר ר' אבא בר כהנה השווה הכתוב מצוה קלה שבקלות למצוה חמורה שבחמורות מצוה קלה שבקלות זה שילוח הקן ומצוה חמורה שבחמורות זה כיבוד אב ואם ובשתיהן כתיב והארכת ימים, וזהו שהוקשה לר' אבא בר כהנה למה כתבה תורה והארכת ימים גבי כיבוד אב ואם כיון שיש ללמוד מק"ו משילוח הקן, להכי דרש שכוונת התורה שיהא אדם נזהר במצוה קלה כבחמורה

ולפי"ז קשה מדוע לא תנא התנא בהמשנה לומר ק"ו לכיבוד אב ואם שהיא חמורה שבחמורות

ונראה דזה תליא בפלוגתא דרב יהודה ורב נתן בר אושעיא בקדושין ל"ב דבעי שם הש"ס כבוד אב ואם משל מי רב יהודה אמר משל בן רב נתן בר אושעיא אמר משל אב, והנה לרב יהודה דאמר משל בן הרי הוי כיבוד אב מצוה חמורה שבחמורות, אבל למ"ד משל אב, לא הוי כבוד אב ואם מצוה חמורה, והיינו דאפשר גם במדרגה פחותה משילוח הקן, דהרי בשלוח הקן מפסיד לכהפ"ח כאיסר, היינו שיווי דהעוף, ובכבוד אב אין בו חסרון כיס כלל, וא"כ ליכא ק"ו, ולהכי שפיר כתבה תורה והארכת ימים גבי כבוד אב ואם, והירושלמי דחשיב כבוד אב ואם חמורה שבחמורות, ע"כ אזיל בשיטת רב יהודה דאמר משל בן

אמנם משנה דידן ע"כ סבר האי תנא דמשל אב, וזה מוכח מרישא דמתניתין דתנא לא יטול אדם אם על בנים אפילו לטהר את המצורע, והיינו דזה נלמד מהא דאמרה תורה תשלח אפילו לדבר מצוה, וקאמר הש"ס דסד"א דמפני גדול השלום תבוא עשה דמצורע ותדחה ל"ת דלא תקח אם על בנים. והקשה הצל"ח דלמא האמת כן הוא דבשביל גדול השלום עשה דוחה ל"ת, והא דבעינן קרא תשלח, אתי לומר דלא דחי אם צריך האם עבור אביו, ויש בזה משום עשה דכבוד, וגם מצוה חשובה היא מטעם דהוקש כבודם לכבוד המקום, וכמו דסד"א דניתי עשה דכבוד להדחות ל"ת דשבת, ואם כי אמרה תורה שלא דחי עשה דשבת איכא למימר משום דגבי שבת איכא עשה ול"ת וגם יש בו כרת, אבל ל"ת גרידא שפיר הוי אמרינן דדחי. ומזה מוכיח הצל"ח דכבוד אב ואם הוא משל אב. וזה לא יצוייר גבי שילוח הקן, דממנפ"ש אם זכה האב, הרי אין זה בשלוח, מטעם דהרי זה במזומן, ואם לא זכה ליכא על הבן חיוב מצוה, וע"כ צריך לומר דכבוד הוא משל אב. וכיון דזה לא יצוייר, שוב אין מקום לומר דאתי תשלח לומר שלא לבטל הל"ת בשביל כבוד אב ואם, וע"כ אתא לומר דלא יטול אם על בנים אפילו לטהר את המצורע, אעפ"י דגדול השלום, עכת"ד

ובזה מיושב הא דלא שנה התנא במשנה הא דכבוד אב ואם שהיא חמורה, מטעם דכיון דכבוד אב ואם הוא משל אב, א"כ לא הוי חמורה

ולפי"ז תקשה לרב יהודה דאמר משל בן ממשנה ערוכה דידן, וכמו כן קשה גם לר' אבא בר כהנה בירושלמי, וגם קשה לרב יהודה למה כתבה תורה והארכת ימים גבי כבוד אב ואם

ונראה דיש לומר טעם אחר בזה, והוא דאעפ"י שכבוד אב הוי מצוה חמורה, אבל כל זה אם הוא אב בבירור בחזקת ודאי, אבל לפי מה דקאמר הש"ס לעיל דבאמת לא הוי אב ודאי ותמיד יש לחוש דלמא לאו אביו הוא, ורק משום