נזר הקודש - חולין רצ

במין. אבל לפי"ז אכתי יש לדייק ממשנתינו דתנן מין בשאינו מינו טהור וטמא, ומדוע לא תנן סתם מין בשאינו מינו פטור דמזה אנו יודעין דגם טהור בטהור בשאינו מינו פטור, ומדשנה התנא מין בשאינו מינו טמא בטהור משמע דבמין טהור אעפ"י שאינו מינו חייב בשילוח, וזהו דין חכמים, ומדוע לא מדייק אביי ממשנתינו, ובזה לא אפשר לומר דר' אליעזר היא

ומזה תמוה הא דפסק הרמב"ם דבשניהם טהורים משני מינים ספק הוי, וכפי מה שהוכחנו יש מזה סיוע לשיטת הרא"ש והטור והר"ן דסברי דבקורא נקבה חייב אעפ"י שאינה מינה כיון דעכ"פ שניהם טהורים, והש"ך הביא שיטתם יעו"ש. ולזה נוטה דעת הש"ך בסקי"ב לדינא, וע"כ דסברי דהא דדחי הש"ס דלמא בקורא, הוא גם אליבא דחכמים, ולפי מה שביארנו יש לזה הכרח, ושיטת הרמב"ם בזה תמוה כמוש"נ

אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב שנאמר שלח תשלח את האם, והיינו דיש מצות שילוח את האם אפילו אם אינו נוטל את הבנים, והנה בשו"ת חכם צבי סימן פ"ג נשאל אם משלח את האם והבנים גם שניהם אם מקיים בזה מצות שילוח, והשיב דזהו דין המשנה דאמר הרינו נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב לשלח. הרי חזינן דגם במשלח את הבנים וגם את האם קיים המצוה מדלא אמר התנא דלא קיים מצות שילוח, וע"כ הא דאמרה תורה ואת הבנים תקח לך, הוא רשות ואינו נוגע להמצוה יעו"ש. והנה לכאורה יש לפרש דאמר הריני משלח את הבנים ונוטל את האם, היינו שכן בדעתו לשלח את הבנים אבל עדיין לא שלח הבנים ואומרים לו שישלח את האם ממילא נוטל את הבנים, אבל אין מזה הוכחה כששילח את הבנים דמחויב לשלח את האם, דאז הוי השילוח לגמרי, דזה אינו מוכח מהמשנה דקיים בזה המצוה דשילוח, וכן משמע מלשון הרי"ף שכתב וז"ל, אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים לא אמר כלום עכ"ל. ומשמע מזה דמפרש המשנה באופן שלא שלח את הבנים עדיין, וממילא כשמשלח את האם הרי הבנים נשארים אצלו, וכן מורה לשון המחבר בס"ה שכתב אם רוצה ליקח האם ולשלח את הבנים אינו רשאי יעו"ש

אבל מ"מ יש לדייק כדברי החכ"צ מדלא שנה התנא דישלח את האם והבנים לא ישלח והיינו אם זה הוי בתנאי המצוה היה להתנא למיתני חייב לשלח האם, והבנים לא ישלח, משמע מזה דיש קיום מצוה דשילוח אף אם גם הבנים אינם נשארים אצלו, והרמב"ם כתב כלשון המשנה, משמע שכן דעתו בזה

אמנם קשה דמדוע פטור משילוח כשהאפרוחין טרפה מטעם תקח לך ולא לכלביך, ולשיטת החכם צבי דגם כשאינו נוטל הבנים חייב בשילוח, א"כ מה איכפת לן שהאפרוחין אסורים באכילה הלא לא גרע מאילו אינו נוטל לגמרי האפרוחין דחייב, אבל יש לומר דזה הוי תנאי בהמצוה, והיינו שהאפרוחין מחייבין אותו במצוה דשילוח דהרי אם היא רובצת בלא אפרוחין פטור משילוח, ועל זה אמרה תורה דרק אפרוחין הכשרים לאכילה מחייבין אותו בהמצוה, אבל כשהאפרוחין כשרים לאכילה, הרי נתחייב בהמצוה אז אין עליו חובה ליקח האפרוחין

והנה בהא דאיתא לקמן ע"ב בברייתא ת"ר יוני שובך ויוני עלייה חייבות בשילוח ואסורות משום גזל מפני דרכי שלום. הנה גם בזה שאין יכול ליטול הבנים מפני הגזל של דרכי שלום, ומ"מ חייבות בשילוח, מזה ראיה להחכם צבי דאף שאינו נוטל הבנים חייב לשלח את האם, והטעם בזה שאינו דומה לאפרוחין טרפות, משום דהתם החסרון בגופן, אבל הכא הוי חסרון מצד דבר אחר, אבל עכ"פ חזינן דאעפ"י שאינו נוטל הבנים מ"מ חיוב שילוח להאם לא נפקע, ואעפ"י שאין בזה אלא איסור גזל מדרבנן, אבל יכול ליטול מדאורייתא, אמנם סוף סוף אינו נוטל את הבנים, ומצת שילוח מקיים

עוד נראה ראיה לדברי החכ"צ מהא דאיתא לקמן שם אמר רבא ביצה עם יציאת רובא הוא דאיחייב בשילוח מקנא לא קני עד שתפול לחצרו. והנה משמע דליכא אלא ביצה זו, והיא טרם נפלה לחצרו דהרי עדיין לא יצאת לגמרי, ולענין חיוב שילוח אזלינן בתר רובא, ורוב זה מחייב בשילוח, אבל כשמשלחה ע"כ משלחה עם הביצה שעדיין מעורה בגופה, וא"כ הרי אין לו בנים, וחזינן מזה דחיוב שילוח לא תליא בזכייה דבנים

קמ"א, אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מנין ת"ל תשלח מ"מ וכו' לא צריכא דעבר ושקליה לאם דלאו עבריה עשה הוא דאיכא ליתי עשה ולידחי עשה קמ"ל. והנה מבואר דלאחר עבירת הלאו שוב ליכא אלא עשה גרידא הא דאמרה תורה תשלח שאפילו לדבר מצוה, וקשה מזה בהא דכתב הרמב"ם בפר"ג משחיטה הי"ט וז"ל, אסור ליטול אם על הבנים ואפילו לטהר בהן את המצורע שהיא מצוה, ואם לקח חייב לשלח ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ועשה ול"ת דוחה עשה עכ"ל. הרי דגם אחרי עבירת הלאו אכתי איכא עשה ול"ת ואין בכח עשה להדחות ל"ת ועשה, ולכאורה הא עבר הל"ת, ומעתה לא הוי אלא עשה גרידא כמבואר בסוגיא דעיקר הדבר משום דאין עשה דוחה עשה, ואם כן היאך כתב הרמב"ם מפני שאין עשה דוחה ל"ת ועשה, וזהו נגר הסוגיא ועי' בכס"מ

ונראה בהקדם שיטת הריב"א הובא בתוס' שסבר דהא דאין עשה דוחה לל"ת ועשה זהו רק בשביל העשה אבל נדחה מפני העשה וכמאן דליתא דמיא, ונפק"מ דלא לקי על הלאו, אבל הרמב"ם ע"כ לא סבר כוותיה אלא סבר דהלאו הוא בתקפו ואם עבר על הל"ת לקי, ולהכי גם הכא בשעבר על הלאו ולקח האם לטהר המצורע לקי על הלאו דלא תקח, ויש להבין באיזה סברא פליגי הריב"א והרמב"ם, ונראה דפליגי בביאור הא דאין עשה דוחה לל"ת ועשה, דהריב"א סובר דהעשה היא בתקפה אעפ"י שאין בכחה להדחות הל"ת והעשה אבל עכ"פ היא במקומה עומדת, ונפק"מ אם עבר על הל"ת אין בה מלקות מפני שהעשה מדחה אותה, והביאור בזה דהעשה שעם הל"ת אין תקיפות יותר מהעשה שכנגדה היינו דהל"ת שעמה לא נתנה תקיפות יותר, אבל הרמב"ם סבר דהעשה שעם הל"ת היא תקיפה ביותר מפני הל"ת שעמה, ומטעם זה העשה שכנגדה מדחה הל"ת מפני שכשם שהעשה יותר תקיפה מפני הל"ת שעמה, הנה כמו כן אלימא הל"ת טובא מפני העשה שעמה, ואין בכח העשה שכנגד להדחות הל"ת, ולהכי הל"ת בתקפה ואין העשה מדחה אותה, ולהכי אם עבר על הל"ת הרי הוא בחיוב מלקות, וזהו הביאור בדברי הרמב"ם שמסיים ועשה ול"ת דוחה עשה, והיינו שהעשה והל"ת דלא תקח האם ותשלח מדחה העשה דמצורע, והרי זה כאילו אין כאן עשה כלל, וא"כ הלאו בתקפו, ולהכי כתב דגם אם עבר ולקח לטהר המצורע מחויב לשלח ואם לא שלח לוקה, ומסיים בטעמו של דבר שהעשה דמצורע נדחה לגמרי וכאילו ליתא לעשה כלל

וע"כ הא דאיתא בסוגיא דקמ"ל דתשלח מורה לומר דאין עשה דוחה עשה, הכוונה דבזה גילתה תורה דבשביל העשה והל"ת חשבינן להעשה שכנגדה דהיינו העשה דטהרת המצורע כמאן דליתא, ומזה תצא לימוד לעלמא הא דאמרינן דאין עשה דוחה לל"ת ועשה, הכוונה מפני שהעשה נדחית מפני הל"ת והעשה, והעשה שכנגדה כמאן דליתא דמיא, ומטעם זה כן בכל מקום שאיכא עשה ול"ת שאינן נדחים מפני העשה הוי הביאור שהעשה שכנגדה נדחה, ומפני זה כתב הרמב"ם בפר"ג מהל' נדרים ה"ו כיצד חלים הנדרים על דבר מצוה כדברי הרשות, האומר הרי המצה בלילי פסח אסורה עליו, הרי ישיבת הסוכה בחג אסורה עליו וכו' ואם אכל או ישב או נטל לוקה יעו"ש. והביאור דכיון דבנדרים איכא ל"ת ועשה והיינו לא יחל דברו וככל היוצא מפיו יעשה, וזהו כדברי הרשב"א בנדרים ט"ו, וכן כתב החינוך. ומפני זה סבר הרמב"ם דאם עבר ועשה המצוה היפוך הנדר שנדר נדחה המצוה לגמרי מפני שהעשה והל"ת מדחים העשה לגמרי, ולהכי אם עבר ועשה מצוה לוקה, וזהו ע"כ גם שיטת התוס' בפסחים מ"ז ד"ה כתישה. (וזאת למודעי כי מה שמוקף התיבה ועשה, ברמב"ם אינו לנכון, והענין כמו שמבואר).