נזר הקודש - חולין רפט

לאחר שאמרה תורה דהקרבן נתפס בקדושת התמורה, והרי"ז בדמיון שאמרה תורה בגזלן דקונה בשינוי, ולאחר השינוי להרבה פוסקים אין כאן מהבב"ע. וע"כ דדין הוא בכפרת הקרבן, דבאופן שהוקדש בעבירה כמו הא דתמורה, דאינו עושה הקרבן פעולת הכפרה. וה"נ בנידו"ד כיון שהוזמנו הצפורי מצורע באיסור לקיחה מטעם שמונע השילוח, סגי להיות למנוע פעולת ההכשר, שדינו כמו כפרה בקרבן, וכמוש"נ

ז ובזה נבוא לביאור בעי' דר"ה, והוא דר"ה ע"כ מיירי גם כן בשגמר השחיטה לבסוף, אמנם הענין כך הוא. דכיון דהמעשה השחיטה כל משהו ומשהו מדרש לפעולת האדם השוחט, וכל משהו ומשהו הרי"ז שחיטה חדשה הנעשה מכח האדם. ולכן אם אמרינן דבשחיטת משהו הראשון בוושט נדחה משילוח מטעם כיון דאילו שביק לה מיטרפא, וא"כ כיון דנדחה ברגע אחת ממצות שילוח, יש לנו לומר בזה דנדחה לגמרי, ואעפ"י שאין דיחוי אצל מצות, אמנם שאני הכא דהדיחוי בזה מגרע מצות שילוח לגמרי, והיינו דכיון דנעשה בחיוב שילוח ע"י פעולת האדם הגומר את השחיטה, נמצא דהאדם הוא המסבב להחיוב, וא"כ לא קרינן בזה "כי יקרא" פרט למזומן, דהרי אין לך מזומן גדול מזה. או דלמא כיון דבידו למיגמר השחיטה, א"כ לא חל תורת דיחוי כלל גם בראשונה, זהו סברת רב הושעיא בבעי' שלו, ונשאר בתיקו. ושפיר כתבו הפוסקים בזה, דמשלח ואינו לוקה

ח כתב הרמב"ם פרי"ב משחיטה לפי מה שהובא בטור וז"ל, שחט קצת סימנים בתוך הקן קודם שיקחנה חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקה, עכ"ל. - מבואר מזה דמפרש בעי' דר"ה דאאם קאי, אבל תמוה הרבה, דבאם לא שייך לך ולא לכלביך, כיון שהאם טרפה גם כן מחויב בשילוח, וכבר עמד בזה הב"ע, ועי' במ"מ ובכס"מ ובב"ח. - אמנם לפי דברינו אפשר לפרש גם בבעי' דר"ה אאם, והיינו לפי שיטת הרמב"ם דנקובת הוושט הוי נבלה מחיים, אעפ"י שמפרכסת, וא"כ תיכף כשהתחיל לשחוט והוושט נקוב, שוב ליתא בה עוד מצות שילוח, אם אמרינן דנבלה מחיים לאו בת שילוח היא, מטעם דחיותה לא נחשב לחיים, וכפי סברת המנח"ח שכתבנו לעיל. וזהו שמספקא ליה לר"ה שחט בה מיעוט סימנים מהו, כיון דאילו שביק לה מיטרפא, היינו דנעשית נבלה, ולאו בת שילוח היא. ואעפ"י שגמר השחיטה לבסוף, אמנם כיון שהיתה דחויה מעיקרא ממצות שילוח, שוב אינו חוזר וניעור להתחייב בשילוח, מטעם דלא קרינן בזה "כי יקרא", וכמו שנתבאר לעיל. אמנם כיון דכל הפוסקים לא סברי בזה כשיסת הטור, ואינם מפרשים כן לבעי' זו, ע"כ משום דסברי דגם נבלה כל זמן שמפרכסת ועודה בחיים שפיר בת שילוח היא. נמצא דדינא של המנח"ח בדבר המפרכסת לענין שילוח, תליא בפלוגתא דרבותינו, וכמו שנתבאר

גמ', בעי רבי ירמיה מטלית מהו שתחוץ וכו' שני סדרי ביצים זו על גב זו וכו', וקשה בשלמא בעיא הראשונה שהוא מין בשאינו מינו שפיר יש למיבעי'. אבל בבעי' השני' שהוא מין בשאינו מינו שפיר יש למיבעי', אבל בבעי' השני' דהכלל של מב"מ אינו חוצץ זהו בשהחיוב ברור, משא"כ לעשות חיוב שאני, וצ"ע

והנה הרמב"ם חלקן לשתי בבות, וגם שינה ביניהן, דבדין הראשון במין בשאינו מינו כתב הרי זה משלח, ובדין השני במב"מ כתב לא יקח, ומרן תמה בזה יעו"ש ובלחם משנה. ולדעתי נראה כמו שכתבנו לעיל דחיוב איכא בשילוח כשיזדמן לפניו קן, ואינו רשאי להתעלם מזה, ולהכי בחציצה דמין בשאינו מינו דהבעי' בגמ' אם יש מצוה בשילוח, וכיון דלא איפשטא הבעי' כתב הרמב"ם הרי זה משלח היינו מטעם ספק לחומרא

אמנם בבעי' שני' במב"מ הנה על חיוב מצוה בודאי מחויב, רק הבעי' לענין מלקות אם יש לחייבו במלקות מטעם המב"מ שאינו חוצץ דאולי לא אמרה תורה באופן זה הל"ת דלא תקח, אבל מצוה בודאי איכא, והוכיח הרמב"ם מדלא קאמר הש"ס באת"ל היינו את"ל בבעי' ראשונה במין בשאינו מינו דהוי חציצה, אבל מיבעי' במב"מ, ומדלא קאמר הש"ס את"ל להכי מפרש הרמב"ם דשני הבעי' נפרדות הן, והיינו דבבעי' ראשונה השאלה על החיוב מצוה, ובעי' השני' על הלאו, ולזה כתב הרמב"ם בבעי' ראשונה הרי"ז משלח היינו שיש מצוה בשילוח מצד ספק, אבל בבעי' שני' סבר דחיוב שילוח איכא בודאי מטעם דמב"מ אינו חוצץ, ובבעי' שנייה הוי הבעי' משום לא יקח ולענין מלקות, ולהכי כתב הרי זה בלא יקח, ואם לקח אינו לוקה

גמ', בעי ר' זירא יונה על ביצי תסיל מהו אמר אביי ת"ש עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, וטהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור משילוח, הא טהור וטהור חייב דלמא בקורא. וקשה הא איתא בספרי שמסיים עד שיהיו כולם מין אחד, יעו"ש. משמע דגם במיני טהורים בעינן מין אחד ולא משני מינים, עוד קשה לרב כהנא דאמר דעוף טהור על ביצי עוף טמא פטור מטעם דכתיב תקח לך ולא לכלביך, והתנא שם בספרי ממעט מטעם דהוי שני מינין, וע"כ דלא סבר האי מיעוט דלך ולא לכלביך, ועיקר הפטור מטעם דהוי שני מינין, וע"כ צריך לומר דרב כהנא למד האי דרשא מהא דתניא דממעט התנא אפרוחין טריפות פטור משילוח, ובזה ע"כ הטעם משום לך ולא לכלביך, ובזה אתי שפיר דלא אמר רב כהנא האי דרשא על המשנה דעוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא דפטור משום דהוי לך ולא לכלביך. והתו"ח הקשה בזה יעו"ש. אבל אתי שפיר משום דבזה יש לפרש דהפטור הוא משום דהוי שני מינין כדאיתא בספרי, אבל בברייתא דבאפרוחין טריפות פטור בזה אמר רב כהנא דפטור משום לך ולא לכלביך, וא"כ מבואר דברייתא זו סוברת דלא משגיחין על המין, והא דעוף טהור על ביצי עוף טמא פטור ג"כ מטעם זה לך ולא לכלביך, וזהו שקאמר הש"ס לעיל דהא דתנן עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא דפטור מטעם דרב כהנא, ולא מטעם שאינו מינו, ומטעם זה הא דעוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור הוא מטעם דבעינן צפור שהוא טהור, ולא מטעם שאינו מינו, ממילא מבואר דהסוגיא לא סוברת הא דהספרי דסבר דבעינן מין אחד, ולזה בעי ר' זירא שפיר היאך הדין במין טהור אבל הם שני מינין טהורין אם יש בזה קפידא מצד שינוי המינין

ואביי פושט מהא דתניא דממעט שני מינין דטמא וטהור, ומדייק הש"ס הא שני מינין דשניהם טהורים חייב בשילוח כיון דעכ"פ שניהם ממין טהורים הם, ודחי הש"ס דלמא בקורא, והיינו דאורחיה בכך, אבל אין לפשוט מזה באופן דלאו אורחיה בזה

והנה קשה לי טובא דאם אמרינן דבעינן אורחיה בזה, הלא מין בשאינו מינו דזה טהור וזה טמא פשיטא דלאו אורחיה שיהיה טמא רובץ על ביצי טהור או להיפוך, וא"כ למה שונה התנא בשני מינין כיון דגם במין אחד תליא באורחיה בזה, והיה להתנא לאשמעינן רבותא דגם במין במינו תליא באורחיה, ומדחזינן דשנה התנא דזה תליא במין, א"כ משמע דלא משגיחין על אורחיה אלא על המין, וא"כ שפיר פשיט אביי

ונראה עוד דלאחר שדחי הש"ס דתליא באורחיה תצא דבקורא נקבה דאורחיה בכך, חייב בשילוח בודאי, ואם כן קשה טובא מדוע השמיט הרמב"ם דבקורא נקבה חייב בשילוח, והנה מרן בכס"מ הקשה בזה וכתב דאפשר לפרש הא דקאמר הש"ס דלמא בקורא היינו אליבא דר' אליעזר דמחייב גם בקורא זכר מטעם דאורחיה בכך, אבל לחכמים דפטרי' בקורא זכר הוא הדין בקורא נקבה פטור יעו"ש. והביאור בזה דדחי הש"ס דברייתא זו אזלא אליבא דרבי אליעזר דסבר תליא באורחיה, אבל קשה לפי"ז מדוע שנה למעט מין בשאינו מינו מין טמא במין טהור כיון דאף בטהור וטהור גם כן תליא באורחיה ולאו אורחיה. ואפשר לומר דרבי אליעזר סבר דבמין טמא וטהור לא מהני גם אורחיה, אבל בטהור וטהור מהני אורחיה בכך, אבל אליבא בא דחכמים לא משגיחין על אורחיה, אלא תליא