נזר הקודש - חולין רפח

א ק"מ ע"ב בעי ד' הושעיא הושיט ידו לקן ושחט מיעוט סימנים, מהו, מי אמרינן כיון דאילו שביק להו מיטרפא בעינן לך ולא לכלביך. או דלמא כיון דבידו למגמר שחיטה, תקח לך קרינא ביה וחייב בשילוח, תיקו. - והנה בפירושא דבעי' זו פליגי רבותינו ה"ה הגאון בעל מע"מ, והגאון בעל הש"ך, דהמע"מ מפרש בעי' זו דמיירי שהפסיק בשחיטתו טרם גמר רובה באופן דלא הוי שיעור שהיי', וסברתו בזה, דאם לא הפסיק מפעולת השחיטה, אז אין לנו להסתפק מדבר הטריפות, כיון דבשחיטה עוסק, וגם נגמרה השחיטה בהכשר, שוב אין לנו להסתפק על השעה שבינתיים, ורק בשהפסיק בינתיים אז יש לנו להסתפק אילו לא גמר השחיטה, וממילא ליתא לבעי' זו לדידן דקיי"ל דשהיי' אוסרת במשהו, וכמו שכתב המע"מ בעצמו, דלדידן אין נפקותא בבעי' זו. - וע"כ דסברתו בזה כמו שביארנו. - אמנם הש"ך בסימן רצ"ב סקט"ו השיג עליו, ומפרש לבעי' זו באופן דלא שהה כלל, דהיינו דשחט בחד ידא ומשלח בידו השנייה, וסברת הש"ך בזה, דאעפ"י שלא הפסיק בינתיים, מ"מ כיון דאם לא יגמור שחיטתו ממילא נעשית נבלה, להכי יש בזה פטור שילוח, משום דקרינן לך ולא לכלביך

ב ויש לעיין בעיקר הבעי' מה שייך להסתפק בזה הלא גם קודם התחלת השחיטה יש חסרון תיקון הכשר אכילה מטעם אבר מן החי, ומכ"ז אמרינן דאין זה חסרון לדין שילוח, והיינו מטעם דבידו להכשיר, וא"כ גם בשהתחיל בשחיטה לא גרע מזה, כיון שבידו לגמור השחיטה בהכשר, ואם בשביל שנעשה הריעותא בגוף, קשה מה איכפת לן בהריעותא שבינתיים, כיון שעכ"פ סו"ס נעשה בהם הכשר מעליא בהיתר אכילה, ומה איכפת לן בהריעותא שבינתיים, ולא גרע אמצע השחיטה מהא דלא התחיל השחיטה עדיין, ועוד לפי מה דקיי"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, וביארנו במקו"א דהכשר השחיטה דבסוף מברר ההכשר גם בלמפרע, ואם כן הרי מבורר הכשר שחיטה גם בלמפרע, וא"כ מאי מספקא ליה לרב הושעיא בזה. והנה לפי"ז ע"כ בעי' דר"ה מיירי רק על רגע זו טרם גמר השחיטה, אם יש עליו חיוב שילוח, אבל לפי"ז תקשה בהא דפסק הרמב"ם פרי"ב משחיטה ובש"ע סימן רצ"ב, להאי דינא דכתבו דמשלח ואינו לוקה, יעו"ש. דקשה דממנפ"ש אם מיירי שלא גמר השחיטה לבסוף א"כ הרי"ז פטור בודאי, מטעם דהאפרוחים אסורים באכילה, וליתא בזה תורת שילוח. ואם גמר השחיטה לבסוף, א"כ הרי יש כאן חיוב שילוח מעכשיו, ומה שייך לומר כאן משלח ואינו לוקה שזהו מטעם ספק, כמו שפירשו המ"מ והכ"מ שזהו מטעם בעי' דר"ה, ולפי מה שכתבנו דע"כ בעי' דר"ה לא הוי רק על רגע זו דבאמצע השחיטה, משא"כ לבסוף ע"כ יש כאן בירור בדבר חיוב שילוח וכמוש"נ, וצע"ג

ג והנה יש לעיין בעיקר האי דינא הא דטהרת המצורע שקיי"ל דאין עשה דמצורע דוחה עשה דשילוח, דקשה לפי מה דסבר מר בר רב אשי דאמר לקמן קמ"א, דבנוטל ע"מ לשלח ליכא ל"ת דאל יקח רק עשה איכא, יעו"ש. דלפי"ז מדוע באמת לא נקיים עשה דטהרת מצורע בהאם, ובאופן הזה שיקח האם ע"מ לשלחה אחרי הטהרת המצורע, ולא מיבעי' בהצפור המשולחת דפשיטא דיכול לשלחה אח"כ גם למטרת השילוח דמצוה דשילוח הקן, ואלא אפילו בצפור דהשחוטה ג"כ לדעתי נראה דיש לקיים המצוה דשילוח גם לאחר השחיטה בעודה מפרכסת. - ואעפ"י שבספר מנח"ח כתב בפשיטות דלאחר שנשחטה אין לקיים מצוה דשילוח, אמנם נראה דכיון דקיי"ל דמפרכסת דינה כחיה לענין העמדה והערכה וכדומה, להכי מסתברא דגם לענין זה דינה כחיה, וא"כ הרי יש לקיים שתי המצות, טהרת המצורע ושילוח הקן. ואעפ"י שגם לדברי מר בר רב אשי בהא דנוטל ע"מ לשלח דעכ"פ עשה איכא, מ"מ עדיין תקשה לדברי ר' יהודה דסבר דעשה דשילוח ליתא כלל, מטעם דשלח מעיקרא משמע, וליתא רק ל"ת דלא יקח ובאופן שנוטל ע"מ לשלח ליכא איסור כלל. וגם לדברי רבנן דסברי דעשה איכא, מ"מ נראה דבאופן כזה דיש לקיים תרתי, וליתא בזה ביטול העשה שפיר אית לן לומר דיקיים שניהם

ד ונראה דכיון דקיי"ל דצפורי מצורע נאסרין או משעת לקיחה או משעת שחיטה, כמבואר קדושין נ"ז. האיסור הזה והקביעות שמם מבטל מצות שילוח לגמרי, והוא דכיון דאמרה תורה בתנאי דמצוה זו "כי יקרא" פרט למזומן. והכא אם יהיה הדין דמותר ליטול את האם ע"מ לטהר את המצורע ולשלחה אח"כ, א"כ לאחר שנקבעה לתכלית זו, וגם נאסרה בהנאה בקביעות הלזו, הרי נתבטלה מצוה דשילוח הקן לגמרי, מטעם שבזה נדחה מצוה זו דשילוח, ואפילו אם אמרינן בכ"מ אין דיחוי אצל מצות, ע"כ שאני הכא דמטעם קביעות השם דטהרת המצורע חסר בזה התנאי ד"כי יקרא", דע"כ עכשיו לאחר שנעשה טהרת המצורע בהני צפורים אין לך מזומן יותר גדול מזה. ביאור הדברים, דכיון דמותר דמותר ליטול לטהר המצורע, נמצא דהחיוב מתחיל אח"כ, וזהו מזומן

ה ובזה יש לבאר דברי התוספתא שלהי חולין המוצא קן לא יטהר בה את המצורע שנאמר ולקח, ופי' שם המפרש דמדכתיב ולקח ממעטין הפקר, יעו"ש. - וזה תמוה הרבה, דמאי משמע מולקח שלא ליטול מן ההפקר, ואם מפרש ולקח לשון קנין. דמשמעו בדמים דוקא, דא"כ היאך ממעטין מהא דכתיב תשלח, ואפילו לדבר מצוה, דאין לטהר את המצורע בהאם, דקשה הא שילוח הקן הרי תמיד בהפקר הוא, כדכתיב "כי יקרא" ודרשו פרט למזומן, וקשה תיפ"ל דבלאו הכי פסול מטעם דהרי חסר בזה קניי' דבדמים. - והנה הגאון רמש"ך בספרו אור שמח פרי"ד מטו"צ ה"ח הביא להאי תוספתא, ומפרש דכוונת התוספתא שבא למעט אפרוחים דפסולים לטהרת מצורע, יעו"ש. אמנם לפי דברינו פי' דברי התוספתא דבא למעט באופן שכתבנו דנוטל את הצפור ע"מ לשלחה אחרי טהרת המצורע. ובזה מביאה התוספתא הלימוד מהקרא מדכתיב ולקח, לרמז לנו הדין דצפורי מצורע נאסרין, וסבר האי תנא דנאסרין משעת לקיחה, וכמבואר דפליגי תנאים בזה ג"כ. ומשו"ה נדחו הצפורים מדין שילוח האם, מהטעם שכתבנו לעיל, ואסור מטעם דמבטל מצות שילוח

ו עוד איתא שם בתופסתא לא יטול אם על הבנים אפילו לטהר בה את המצורע מפני שנעבדה בה עבירה. - ותמוה, תיפ"ל דבלא"ה אסור משום שנאמר תשלח יתירא דדרשינן מזה למעט אפילו לדבר מצוה. - ובפשיטות יש לפרש דכוונת התוספתא דאתי למימר דפסול אף בדיעבד, מטעם העבירה שיש בזה מכח ביטול העשה. ואעפ"י שיש לדקדק בזה דלכאורה אין זה עבירה הנעשית בגופה, ולכאורה לא גרע מהא דחורש בשור וחמור, וחוסם פי פרה, דכשר בכל הקרבנות. ומצאתי בספר דבר אברהם סימן ח' שעמד בזה בתמיה על התוספתא, ומסיים שם בביאור דברי התוספתא דהפסול בזה משום מצוה הבאה בעבירה, יעו"ש. אמנם נראה דאין שייך בזה ענין מצוה הבאה בעבירה, כיון דיש לקיים המצוה גם בלעדי העבירה, דהיינו שיקיים המצוה דשילוח גם אחרי טהרת המצורע, ולכאורה יש לדון מזה ראיה לדברינו דלעיל, דע"כ יהיה נדחה מצות השילוח, וכיון שכן שפיר הוי מהב"ע דע"י טהרת המצורע מבטל המצוה דשילוח. אבל יש לדחות די"ל דאין זה ענין למהב"ע שהעבירה נעשית בשעת קיום המצוה ממש, וכמו שכתבו התוס' סוכה ל', בהא דמצה גזולה, משא"כ הכא בנידון דידן דבשעת קיום המצוה דטהרת המצורע אינו עובר שום איסור, כיון דבדעתו לשלח אח"כ, ורק מדין טהרת המצורע נדחה העוף משילוח אפשר לומר דלא שייך בזה מצוה הבאה בעבירה, וצ"ע. - אמנם נראה דכיון דבעינן במכשיר דיני מכפר, ומצינו במכפר דלא מהני הכפרה לכפר באופן שהוקדש הקרבן בעבירה, אעפ"י שלא הוי מגדר מהבב"ע, כמו הא דמצינו תמורה כ', דאין אדם מתכפר בתמורה מטעם דנעשה ההקדש בעבירה, יעו"ש. ולא שייך שם גדר מצוה הבאה בעבירה,