נזר הקודש - חולין רפז

נבלות בעינן מיתה ממש, אבל לפי"ז שפיר קרינן לה ושחט, אף אם אמרינן דנעשית נבלה אבל נבלה לא נעשית על ידי השחיטה, רק מפני שדין עיר הנדחת עושה אותה לנבלה מפני שיש בזה גם פעולה של קטלה, אבל הדין של קטלה מתחלת משעת מיתה, ובזה באה בעי' דרב חסדא אם השחיטה הלזו מטהרת מידי נבלה, ואין רחוק מן הסברא לומר דיש בזה שחיטה ונבלה גם כן, והיינו דאפילו בקטלה לא נעשית נבלה לטומאה רק במיתה, וא"כ גם כי שחט לה אמרינן דשחיטה מהניא לה עד גמר המיתה, וגם אין בה משום אבר מן החי בעודה מפרכסת

וראיה לזה מהא דשור הנסקל דחידשה תורה דאע"ג דשחטיה ועבדיה כעין בשר אסור, משמע דלולא שאמרה תורה ולא יאכל את בשרו אע"ג דעבדי' כעין בשר הוי אמרינן דהשחיטה מתרת אותו גם באכילה, וא"כ איכא למימר גם בבהמת עיר הנדחת דהשחיטה מתירתו באכילה אעפ"י שאסור בהנאה, אבל איסור אכילה אין בזה להיות לוקה על אכילה, וגם יש לומר דהשחיטה מטהרת אותה מידי נבלה. אמנם בעי רב חסדא דאפשר דכיון דלפי חרב אמר רחמנא וא"כ השחיטה היא גם כן לפי חרב, ודין שחיטה הכא כהריגה דלפי חרב, אבל הריגה זו לא הוי הריגה ממש, ורק דין הריגה, אבל יש לומר דתורת הריגה באה לה משעת מיתה ממש. ולפי"ז בעי' דרב חסדא במקומה עומדת ואין לזה פשיטות מצפורי מצורע, ושפיר הקשה הפר"ח מנין להרמב"ם דבהמת עיר הנדחת שנשחטה דינה כשור הנסקל להיות טהורה מידי נבלה כיון דהוי בעי' דלא איפשטא

והנה הא דכתב הרמב"ם דבהמת עיר הנדחת שנשחטה אסורה בהנאה, כתב מרן הכס"מ שזה למד הרמב"ם מהא דבעי רב חסדא אם מהני שחיטה לטהרה מידי נבלה, ואם מותרת בהנאה פשיטא דלא מטמא יעו"ש. ולכאורה היאך תליא זה בזה דהלא אפשר דמותר בהנאה ומכל זה יש לומר דאין השחיטה מטהרת אותה מידי נבלה מטעם דהוי כנהרגה, ועי' בצל"ח חולין שם שהקשה בזה יעו"ש

ונראה דסברת מרן דכיון דלא אמרה תורה דלא מהני שחיטה כמו שאמרה תורה גבי שור הנסקל ממילא יש לומר דהשחיטה פועלת להיתר, וגם לטהר מידי נבלה. ואפשר דגם באכילה מותר. והנה יש לעיין מדוע לא בעי רב חסדא אם השחיטה מתיר באכילה, והלא בשור הנסקל לולא שאמרה תורה לאסור באכילה לאחר שחיטה הוי אמרינן דהשחיטה מתרת גם באכילה, ובעיה"נ שלא אמרה תורה לאסור באכילה מדוע לא בעי ר"ח מהו לענין אכילה, וע"כ משום דילפינן בבנין אב משור הנסקל שאסורין באכילה, ולא מהני להו לכל הנאסרין מטעם הריגה דבי"ד שיהיו ניתרין בשחיטה, אבל לטהר מידי נבלה בעי ר"ח כיון דגם שור הנסקל יש להסתפק ספק זה אם מטהר מידי נבלה, ומה דפשיטא ליה להפר"ח בשור הנסקל שהשחיטה מטהרת אותו מידי נבלה תמוה, מפני שלא מצינו זה

וכיון דאמרה תורה החרם אותה לפי חרב ואם על ידי שחיטה לא נקרא לפי חרב, וא"כ יש מקום לומר דהשחיטה מתרת בהנאה גם כן. ואם כן כיון שקרינן לזה שחיטה המתרת א"כ פשיטא דהוי שחיטה המטהרת, ומדוע לא בעי רב חסדא לענין הנאה ע"כ סבר דבהנאה אסור, ומטעם זה סבר הרמב"ם דע"כ אין השחיטה פועלת כלום להתיר בהנאה, ובזה יש להסתפק אם השחיטה פועלת לטהר מידי נבלה, כן נראה בכוונת מרן שכתב דאם מותר בהנאה פשיטא שהשחיטה פועלת לטהר מידי נבלה

ובזה יש להשיב על דברי הצל"ח, שכתב דבלא"ה אנו יודעין שאסור בהנאה מטעם דחידש שם הצל"ח דגם לאחר הריגה יש על הבהמות הנהרגות דין שללה דצריך קיבוץ לתוך רחובה של עיר ולשרפם עכת"ד, ולפי מה שכתבנו אין זה ראיה דהרי איכא למימר דאם השחיטה מתרת בהנאה יצאתה מכלל איסור הנאה, ואין בה דין שרפה בכלל שללה, ורק מדברי רב חסדא אנו למידין דהשחיטה אינה פועלת היתר הנאה, מטעם דזה פשיטא לו דלא עדיף משור הנסקל שנשחט

ובעיקר הדבר שחידש דלאחר הריגה טעון גם שריפה, ועיקר הוכחה שלו מדברי התוס', הנה לפי מה שכתבנו לעיל בביאור דברי התוס' אין זה מוכרח, וצ"ע

וראיתי בהמאירי לסנהדרין שכתב וז"ל, כבר ביארנו שכל נכסים של עיר הנדחת אסורים בהנאה, מעתה בהמת עיר הנדחת שנשחטה הרי היא כשור הנסקל יעו"ש. מבואר דכל דיני בהמת עיר הנדחת נלמד משור הנסקל בבנין אב, וע"כ הכוונה לענין אכילה והנאה דלא מהני להו השחיטה, דלענין לטהר מידי נבלה גם בשור הנסקל כתב לקמן דהדבר ספק אם הועיל לו שחיטתו לטהרה מידי נבלה אם לאו, והולכין בה להחמיר, וע"כ דלא אישתמיט להרב המאירי סוגיא דידן הא דרב נחמן בר יצחק בהא דצפורי מצורע, וע"כ דאין סתירה לזה, והיינו כמו שכתבנו לעיל

עוד כתב שם וז"ל, וכן יראה לי בשור הנסקל ששחטו לאחר שנגמר דינו יעו"ש, היינו דשור הנסקל היכא דשחטו לאחר גמ"ד הדבר בספק אם השחיטה מטהרת אותו מידי נבלה יעו"ש, ולכאורה מ"ש מעגלה ערופה דמבואר בזבחים ע' ע"ב דהיכא דשחטה מטהרת השחיטה מידי נבלה, וע"כ שאני ע"ע דכפרה כתיב בה כקדשים. והרמב"ם מביא דין של ע"ע בפר"ג דאבוה"ט ולא הביא זה בשור הנסקל, ומדכתב שם בפר"ד מהל' ע"ז הי"ב בהמת עיר הנדחת שנשחטה אסורה בהנאה כשור הנסקל שנשחט, משמע ג"כ דשור הנסקל דינו לטומאת נבלות כבהמת עיר הנדחת, ואם זה ספק גם זה ספק כשיטת המאירי, אבל תמוה מדוע לא הביא בהדיא הבעי' לענין טומאת נבלות לא בעיר הנדחת וגם בשור הנסקל לא כתב הרמב"ם מה דינו בשחיטה לטהר מידי נבלה, וצ"ע

אמנם בהא דשור הנסקל ששחטו שכתב הרב המאירי דספק הוי אם השחיטה מטהרת אותו מידי נבלה, לכאורה נראה להוכיח ממשנה ערוכה דע"כ השחיטה מטהרת אותו מידי נבלה, והוא הא דתנן לעיל פ"א השוחט ונמצאת טרפה השוחט לע"ז והשוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה רבי שמעון פוטר וחכמים מחייבין. ופליגי אם שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, והנה ע"כ הא דסברי חכמים שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, היינו אעפ"י שאין השחיטה מתרת לאכילה, אבל ע"כ בעינן שתהיה השחיטה עכ"פ מטהרת מידי נבלה, ואם הוי נבלה גם לטומאה ע"כ גם רבנן סברי דלא נחשב לשחיטה, וע"כ מוכח מזה דשחיטה גבי שור הנסקל מטהרת מידי נבלה, וע"כ כן סבר הרמב"ם מדפוסק בפרי"ב משחיטה ה"ו, דשחיטה בשור הנסקל הוי שחיטה מעילא אעפ"י שאסור באכילה ובהנאה, אבל ע"כ צריך לומר דהוי שחיטה לטהר מידי נבלה. וזהו מדמחייב שם משום אותו ואת בנו. ואפשר שזהו סברת הפר"ח שכתב דכוונת הרמב"ם שכתב דבהמת עיר הנדחת שנשחטה דינה כשור הנסקל, דכוונתו שהשחיטה מטהרת מידי נבלה, ודברי המאירי צע"ג

ובזה יש ליישב הא דהשמיט הרמב"ם בעי' דרב חסדא, והיינו דאעפ"י שעיקר בעי' דרב חסדא מטעם דכתיב לפי חרב, והסכין של שחיטה מקיימין בו לפי חרב והוי הריגה ולא שחיטה, והלא גם בשור הנסקל אם שחטו בצור דהיינו אבן שמקיימין בו גם סקילה, ומ"מ הוי שחיטה מעליא לטהר מידי נבלה וא"כ גם בהמת עיר הנדחת ששחטו בחרב ג"כ שפיר נקראת שחיטה מעליא לטהר מידי נבלה. וזהו כוונת הרמב"ם שכתב "כשור הנסקל", ולדברי הרמב"ם אתי שפיר דברי רב נחמן בר יצחק הכא בצפורי מצורע כיון דהאי שחיטה מטהרת מידי נבלה הוי שחיטה מעליא לטהרת המצורע, והא דלא כתב הרמב"ם בפר"ג מאבוה"ט גם שור הנסקל כמו שכתב שם הא דע"ע, יש לומר משום דכיון דלא אמרו בהדיא בש"ס הא דשור הנסקל דהשחיטה מטהרת מידי נבלה, וכתב מה שאמרו בהדיא כדרכו של הרמב"ם, אבל זה ברור דשור הנסקל ששחטו מטהרת השחיטה מידי נבלה, כמוש"נ.