נזר הקודש - חולין רפו

אהדדי ולרב נחמן בר יצחק טהורות למעוטי טרפות וחיות למעוטי שלא לזווג לה אחרת, וגם למעוטי של עיר הנדחת עכת"ד יעו"ש. והנה מה שכתב טהורות לאפוקי טרפות תמוה דהרי זה נשמע מתנא דבי ר' ישמעאל, ורש"י פירש טהורות היינו הנשארת דמצורע, והנה יוצא מזה לרש"י דבר חדש דצפורי מצורע בעלי מומין פסולין, אבל הריטב"א מביא בשם הרמב"ן דע"כ התנא דבי רבי ישמעאל האי לימוד דמכשיר ומכפר בחוץ הוא רק למעט טרפות בלחודיא, ובעלי מומין בעופות כשם שכשרים לקרבן כן כשרים הם לצפורי מצורע, ורק מחוסר אבר ממועט מגזירת הכתוב, וכן דעת הר"ן בחידושיו, וכן כתב הר"ש בפרי"ד דנגעים, וע"כ שכן גם דעת הרמב"ם, מדלא כתב בפרי"א בהלכותיו שבעל מום פסול. ושיטת התוס' כשיטת דש"י, וא"כ הוי פלוגתא בדבר בעל מום בהא דצפורי מצורע, דלרש"י ותוס' פסולין, ולשיטת הרמב"ם והרמב"ן והר"ן והריטב"א כשרים בעלי מומין

והנה התוס' ד"ה שלא יזווג לה אחר, צ"ע היאך משמע זה מטהורות עכ"ל. והנה רש"י מפרש דטהורות ממעט אסורות, וזה שפיר נשמע מטהורות כמו שאמר הש"ס לעיל. אבל כוונת התוס' דכיון דקאי לשילוח כמו שקאמר הש"ס, והמשולחת הרי היא מותרת מפני שלא אמרה תורה שלח לתקלה, וכן פירש"י לעיל ד"ה לרבות שחיטה דמצורע, אבל המשולחת מותרת דלא אמרה תורה שלח לתקלה, וא"כ שפיר כתבו התוס' היכן משמע זה מטהורות שאין לזווג זו למצורע אחר

ונראה דגם המשולחת אסורה, ורק השילוח מתירה מפני שנעשית מצותה, אבל קודם השילוח שעומדת למצוה דשילוח אסורה, וכן יש להוכיח מהא דתנן נגעים פרי"ד נשפך הדם תמות המשתלחת יעו"ש. משמע דשחיטת הצפור קובעת ונאסרה גם המשתלחת עד אחר שילוחיה, וממילא אסור להשתמש עבור מצורע אחר קודם גמר המצוה דהראשון

גמ', רבינא אמר הכא במאי עסקינן בעוף שהרג את הנפש וכו' אלא לשילוח, וממועט מהא דכתיב טהורות, וקשה מדוע לא נלמד זה מתנא דבי ר' ישמעאל מהא דמכשיר ומכפר, וע"כ מוכח מזה דנגחן כשר לשעיר המשתלח, והיינו שנעשה נגחן לאחר ההגרלה, וביארנו זה בספרנו נזר הקודש למס' תמורה דף ס"א דף הספר

תוס' ד"ה למעוטי וכו', וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדיש והקריבה אם הוא קרבן כשר כיון דלהריגה קיימא עכ"ל. וע"כ כוונת התוס' כשהקדיש לאחר גמר דין דאל"כ לא נאסר בהנאה אם הקדיש מקודם מטעם דהוי שלל שמים, וכן כתב המהרש"א, ולכאורה קשה היאך חל ההקדש כמבואר בב"ק מ"ה דלאחר גמר דין הקדישו אינו מוקדש

ונראה דשאני התם דהבהמה אינה ראויה לקרבן מצד עצמה שהתורה מיעטה לנוגח שפסול לקרבן, וגם מצד איסור הנאה, ממילא לא חזיא לא לקדשי מזבח ולא לקדושת דמים כיון דלא שוה מידי, משא"כ הכא בבהמה של עיר הנדחת דהבהמה מצד עצמה אין בה פסול ורק אסורה בהנאה מצד הבעלים ונעשית איסורי הנאה, ואם אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ממילא השתמשות לקרבן לא חשיבה הנאה, וזהו שמספקא להתוס' הכא

והנה בתו"כ דרשו חיות ולא שחוטות תמוה, וכי איצטריך קרא למעט שחוטות, והלא בעינן לקיים המצוה דושחט, ואם היא שחוטה מקודם היאך יקיים ושחט את הצפור כיון שהיא שחוטה מקודם, וגם היאך יקיים ושלח את הצפור החיה אם מביא שחוטות, וגם מדוע לא קאמר הש"ס הכא חיות למעוטי שחוטות כמו שדרשו בתו"כ, וזה יותר מסתבר מלמדרש למעט מחוסר אבר שזה חידוש יותר גדול לחדש מחוסר אבר שפוסל בצפורי מצורע, ועוד דגם זה היינו שחוטות נלמד מתנא דבי ר' ישמעאל דהרי השעיר המשתלח היה חי כדכתיב יעמד חי

והנה בפירושו של התו"כ בהא דממעט חיות ולא שחוטות, ראיתי בספר שמע שלמה עה"ת, פירוש נכון והוא לפי מה שכתב הר"ש בפרי"ד דנגעים במשנה שחט אחת מהן וכו' נטל עץ ארז ואזוב וכו' משמע אחר שחיטה מכלל דאחר שחיטה מביאן, ואי אפשר לומר כן דתניא בקדושין שחטה שלא בעץ ארז שלא באזוב פסולה וצ"ל דמתניתין נמי מעיקרא מייתי להו עכ"ל. וזהו כוונת התו"כ חיות ולא שחוטות פירוש שהצפרים צריך שיהיו שתיהן חיות קודם שיביאו העץ ארז ואזוב, ולא שיהיו שחוטות שלא בעץ ארז ושלא באזוב, והיינו שלא תטעה לפרש דכיון דכתיב צפרים בתחילה והדר העץ ארז דיכול לשחוט אחת מהצפרים קודם הבאת העץ ארז והאזוב, לכך כתיב חיות לומר שצריך להיות חיות קודם הבאת העץ ארז והאזוב, והשחיטה דהאחת באה אח"כ עכת"ד. ותצא מזה הא דתניא שחטה שלא באזוב ושלא בעץ ארז פסולה, הכוונה שבעינן שהשחיטה תהיה לאחר שהביא העץ ארז והאזוב ולא מהני גם כשמביאן אחרי השחיטה

וכן נראה לדייק מלשון הרמב"ם בפרי"א מטו"צ ה"ז שכתב שחטה ואין שם איזוב וכו' ומדייק שם משמעות דבעינן השחיטה כשיש שם במקום השחיטה ממש העץ ארז והאזוב

ואפשר שמטעם זה לא כתב להאי דינא שדרשו בסוגיא הכא מחיות למעט שחיין בראשי אברים כיון שדרשינן מחיות לדרשה זו למעט שחוטות אבל בעל מום מסתברא שזה לא מעכב כמו שהדין בקרבנות שאין תמות וזכרות בעופות

והנה בעיקר הא דפריך הש"ס אי למעוטי טרפות מתנא דבי ד' ישמעאל נפקא. וקשה הא אם גם דרשינן טהורות למעוטי טמאות, ג"כ תקשה מתנא דבי ר' ישמעאל נפקא למעט טמאות. ומצאתי בחידושי הצל"ח לחולין הקשה בזה, אבל נראה אם דרשינן טהורות דבא לאפוקיי טמאות, אף על גב דלא איצטריך הכא מטעם דזה אנו יודעין מתנא דבי רבי ישמעאל דכמו שממעט טרפה גם טמאה ממועט ומ"מ כתבה תורה טהורות למעט טמאות לאו לגופיה אלא ללמד לדעלמא בכדי למילף מהכא דכל צפור האמור בתורה הוא טהור והיינו דכמו הכא שכתבה תורה צפרים כתבה טהורות, אע"ג דלא איצטריך הכא דבלאו הכי ידעינן זה מתנא דבי ר' ישמעאל אבל ללמד בא לעלמא ונפק"מ לשילוח הקן דהמצוה בטהורין ולא בטמאין, אבל כשמוקים הש"ס דטהורות בא למעט טרפה בזה פריך הש"ס דזה נלמד מתנא דבי ר' ישמעאל

והנה לרב נחמן בר יצחק דמוקי הא דאמרה תורה טהורות למעוטי צפורי עיר הנדחת, לכאורה יש לפשוט מזה הא דבעי רב חסדא בסנהדרין קי"ב אם מהני שחיטת בהמת עיר הנדחת לטהרה מידי נבלה וקאי בתיקו יעו"ש. והנה אם אמרינן דהשחיטה בבהמת עיר הנדחת אינה מטהרת מידי נבלה, א"כ קשה למ"ל טהורות למעוטי ציפורי עיר הנדחת לטהרת המצורע והיינו לשחיטה כדמוקים הכא, והא אם נבלה הוי העוף בשחיטה א"כ לא קרינן בזה ושחט, וע"כ מוכח מזה דהשחיטה מטהרת מידי נבלה, והמנחת חינוך מצוה תס"ד כתב שזהו טעמו של הרמב"ם שהשמיט בעי' דרב חסדא יעו"ש. ובזה יש ליישב גם מה שהקשה הפר"ח על הרמב"ם שכתב בפר"ד מע"ז הי"ב בהמת של עיר הנדחת שנשחטה אסורה בהנאה כשור הנסקל שנשחט ומדייק מזה הפר"ח שכוונתו להיות כשור הנסקל שהשחיטה מטהרתו מידי נבלה והקשה הלא זה בעי' דרב חסדא ולא איפשטא, אבל כיון שע"כ מוכח מסוגיא דידן דהשחיטה מטהרתו מידי נבלה מדקרינן לזה ושחט, ובספר נחל איתן על הרמב"ם העיר בזה יעו"ש

אמנם לדעתי נראה להעיר דמסוגיא דידן אין להוכיח, והוא דהנה עיקר בעי' דרב חסדא דהא דאמרה תורה לפי חרב בבהמת עיה"נ לא שנא שחטה ולא שנא מיקטל קטלה, ויש לעיין אף אם אמרינן כן דגם בשחיטה הרי"ז כקטלה, אבל יש לומר דזה דחשבינן לה לקטלה זהו לאחר שמתה, אבל בעודה מפרכסת יש לומר שדינה כחיה ובשעה זו היינו שעת הפירכוס נחשבת לשחיטה, ולדידן דיוצאת מידי אבר מן החי בשחיטה הרי היא כשחוטה עד שעת מיתה, ולענין טומאת