נזר הקודש - חולין רפה

לא שייך הא דרגלים, ואם כן לדידהו תקשה מהא דלא חשיב בל תאחר שאשה אינה מחויבת, שמזה מוכח דאשה ישנה בבל תאחר, וא"כ תקשה לאביי דבעי אם אשה איתא בבל תאחר

והנה הטו"א הוסיף לחדש דכיון דתניא דגם שנה בלא רגלים ישנו בבל תאחר, ולפי"ז גם בדברים התלוים במקדש כקרבנות אפילו אשה דליתא בראיה, ולא בשמחה גם כן עוברת בבל תאחר יעו"ש. והנה אף שכתב הטו"א זה לסברא פשוטה, אבל יש להעיר דיש לומר דדוקא הני שישנן בדין ובאת שמה ישנן גם בעבור השנה, אבל נשים אם אינן בהצווי דובאת שמה אינן גם כן באיחור השנה בבל תאחר

אבל הנכון דאפילו להראשונים דסברי דבכל הדברים אפילו בשאינם תלוים במקדש תליא בשלשה רגלים, מ"מ כיון שאינן בהבאה למקדש דוקא בזה לכו"ע נשים חייבות בבל תאחר, וכן כתב המאירי בחידושיו לר"ה, ור' זירא דבעי אשה מהו בבל תאחר רק על הקרבנות בעי, מטעם דקרבן בעי הבאה לעזרה דוקא, ואשה שאינה מחויבת בביאה לעזרה אפשר שאינה גם כן בבל תאחר, אבל בצדקה ומתנות עניים שלא בעינן הבאה לעזרה אעפ"י שלא תליא בשלשה רגלים אשה מחויבת ועוברת בבל תאחר

והנה לדינא בנדרים שאנו נודרים עתה שאין לנו ביהמ"ק בעוה"ר. אם עובר בבל תאחר מיד או דאינו עובר עד לאחר שיעבור שלשה רגלים תליא בפלוגתא דהראשונים, והיינו דלשיטת הרמב"ם והר"ן דסברי דגם בזמן המקדש כל הני שאינם תלוים במקדש עובר מיד, א"כ גם בזמן הזה מי שנדר לצדקה וקיימי עניים עובר מיד בבל תאחר, ולשיטת התוס' כיון דסברי דבכל הדברים תליא בשלשה רגלים הנה גם דבזמן הזה תליא הבל תאחר בשלשה רגלים, ומטעם זה כתב המחבר בש"ע סימן רנ"ז סע"ג, ואם איחר עובר בבל תאחר, וע"כ הכוונה שעובר מיד מדלא כתב עד שיעבור הג' רגלים, וע"כ דמסתבר לי' כשיטת הר"ן, וכן ראיתי בביאורי הגר"א ז"ל שכתב דג' רגלים לא קאי אצדקה, דלא כהרשב"א ותוס' דג' רגלים גם כה"ג וכו' יעו"ש. והנה הרדב"ז בחלק ב' סימן תרצ"ח דעתו דגם בצדקה תליא בג' רגלים יעו"ש. תמוה דלא נחית לשיטת הר"ן

והנה על המחבר יש להעיר מדוע השמיט לגמרי דעת התוס' דהיכא דלא קיימי עניים עובר בבל תאחר לאחר שלשה רגלים. וראיתי בפנ"י שהעיר בזה יעו"ש. ונראה דסבר המחבר דשיטת התוס' דתליא ברגלים זהו רק בזמן שביהמ"ק היה קיים והיו באים לרגל מכל המדינה, אבל בזמן הזה שאין לנו בית המקדש גם התוס' מודים דלא תליא ברגלים

עוד הקשה הפנ"י מהא דהביא הרי"ף כל עיקר הא דנודר למיקם עליה בבל תאחר, והנה כמו שידוע שלא הביא הרי"ף רק מה שנוהג בזמן הזה, וע"כ כוונתו לענין נדר לצדקה עכת"ד יעו"ש. נראה דכוונתו של הרי"ף דאם אחד נודר או מקדיש בזמן הזה עובר בבל תאחר, ועצם האי דינא קמ"ל דאם נודר בזמן הזה או מקדיש או מעריך איסורא דבל תאחר עבר, והיינו דכיון שאינו יכול לקיים את נדרו ועברו עליו שלשה רגלים ולא נבנה הבית לקיים נדרו עובר בבל תאחר, ולכן יש להזהר מלנדור כל עניני קדשים

עוד מצאתי בפנ"י שמדייק בסתירת דברי הרמב"ם מהא דמעה"ק לזה שכתב במתנות עניים, וכתבנו לעיל

נמצא לדינא לפי הכרעת הטור והמחבר דהנודר לצדקה בזה"ז ומונע מלתת לעניים עובר מיד בבל תאחר, וכן כתב הר"ן בשם הר"ת, ואם אין עניים לפניו מפריש ומניח עד שימצא עני כמו"ש הרמב"ם בפר"ח ממתנות עניים ה"א, והנה מרן לא כתב מקור לזה, אבל רבינו הגר"א ביו"ד סימן רנ"ז, כתב מקור לדין זה מהא דאיתא בחולין קל"ד לוי זרע בכישור ולא הוו עניים למישקל לקט וכו' ומסקנא דבעי להפריש יעו"ש. וה"נ כן הדין בצדקה

והביאור הפרשה הרי זה כאילו נתן להגבאי דשוב אינו עובר בבל תאחר, ולאחר שהפרישם ומונחים אז אינו צריך לחזר אחרי עניים אפילו לאחר שעברו ג' רגלים, אלא ימתין עד שימצא עניים כמו"ש כן הש"ך בסק"ה בשם הר"ן והב"ח. זהו מה שיצא לנו בביאור הלכה בדין זה דבל תאחר לצדקה בזה"ז

ע"ב אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב המנונא הכל מודים בערכין דאע"ג דלא אמר עלי מיחייב דכתיב ונתן את הערכך חולין הן בידך עד שיבואו ליד גזבר. ביאור הדברים, דלא נתקדשו בקדושת פה בלבד אלא הנתינה מרשותו ליד גזבר שזוכה עבור ההקדש בזה נתקדש הערכין, וכן פסק הרמב"ם בפר"ג דערכין הי"ג, ושמעתי מקשים בהא דאיתא במס' ע"ז י"ג אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזמן הזה, וקשה דבזמן הזה שאין בית המקדש וא"כ אין גזבר לקדשי בדה"ב, וא"כ לא משכחת קדושת ערכין כיון דלא נתקדש טרם שיצא מרשותו ובא לרשות הקדש, ואיכא למימר דהברייתא דע"ז לא סברה להאי דינא דידן. אבל לפי"ז קשה להרמב"ם דמביא להאי דינא דאין מעריכין בזה"ז בפר"ח מערכין ה"ח, מפני חשש תקלה, וקשה לדידיה דהלא ליתא לקדושת ערכין בזמן הזה

ונראה דהא דקאמר עד שיבואו לידי גזבר לאו דוקא, אלא הכוונה דבעינן שתצא מרשותו ובאופן שאחד מישראל זכה בשביל הקדש, הרי הוא כגזבר כשקבל עליו להחזיק הערכין עד שיבנה הבית, ובזה שפיר קרינן ונתן כיון שהוציא מרשותו לרשות למי שזכה עבור ההקדש, ובזה יצא ידי נדרו ואינו מחויב עוד באחריות, או שמסר לבי"ד שבזה יא גם כן ידי נתינה, ורבותינו אסרו בזה משום חשש תקלה

שם, משה מן התורה מנין, בשגם הוא בשר, נראה דבא ללמדנו להוציא מדעת הכופרים בתורה מן השמים ואומרים שכל התורה אמר משה בחכמתו, על זה אמרו משה מן התורה, היינו שגדלותו של משה הוא מן התורה, אבל הוא עצמו בשגם הוא בשר, וכל חכמתו הוא מן התורה שהיא מן השמים

ק"מ, ת"ש כל צפור טהורה מכלל דאיכא טמאה, לא מכלל דאיכא אסורה, מאי היא טרפה בהדיא כתיב, וקשה הא בלאו הכי לא שייך לאוקמי אטרפה שזה אינו בהיפוך של טהורה, דהרי אין טומאה לטרפה שנשחטה דהשחיטה מטהרת מידי נבלה, ואפשר לומר לטרפה בנקובת הושט שאין שחיטה מטהרתה, והיא נבלה מחיים מפני שאין שחיטה מועילה לה, ועל זה פריך אי טרפה בהדיא כתיב

גמ', לעולם בשחוטה דמצורע וכו' דבר הלמד מענינו ובענינא דשחיטה כתיב, ופירש"י מדכתיב טהורה תאכלו והא ודאי לא אכיל לה אלא שחוטה, וקשה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה א"כ אינו בענינא דשחיטה דגם בנחירה שפיר דמי, ובמצורע שחיטה בעינן כדכתיב ושחט, וא"כ למ"ד זה ע"כ צפור טהורה באה למעט טמאה, וא"כ ליכא לימוד לדידיה דצפור הוי טהור. ואפשר דסבר למעט טרפה ולעבור בעשה ול"ת ודוחק לומר דהתורה קוראה לנחירה בסימנים שחיטה, וצ"ע

ת"ש שתי צפרים חיות מאי חיות לאו שחיות בפיך לא מאי חיות שחיין ראשי אברים שלהן, מבואר דחידשה תורה דמחוסר אבר פסול בצפור מצורע, אעפ"י שאין תמות וזכרות בעופות לענין קרבן והכא חידשה תורה דמחוסר אבר פסול, והנה כמן כן בתנא דבי ר' ישמעאל נאמר מכשיר ומכפר וכו' פירש"י עשה מכשיר צפורים כמכפר שעיר המשתלח דאסור במום יעו"ש. משמע מזה דמום ג"כ פוסל בהצפרים. אבל לפי זה קשה דלמה בעינן חיות למעט מחוסר אבר, כיון דגם מום פוסל ומכש"כ מחוסר אבר, ולפי"ז קשה למאי איצטריך חיות וטהורות כיון דלטרפה ולמחוסר אבר ובעל מום נלמד מתנא דבי ר' ישמעאל מהא דמכשיר ומכפר

וראיתי בחדושי הריטב"א שהקשה בזה לרש"י וכתב דצריך לומר כמו שכתבו בתוס' דכולהו הני אמוראי לא פליגי