נזר הקודש - חולין רפד

עניים אינו עובר בבל תאחר עד שיעברו ג' רגלים, והא דאמר רבא דבצדקה עובר לאלתר היכא דקיימי עניים זהו רק בעשה, ושיטת הר"ן שיש חילוק בין דבר התלוי במקדש, לבין הדברים שאין תלוי במקדש, דבדברים שאינו תלוי במקדש כמו צדקה דלא תליא ברגלים, ומיד עובר בבל תאחר עכת"ד יעו"ש

ונראה להוכיח כשיטת התוס' והוא בהא דאיתא ולרגלים וכו' אמר רב חסדא רגל שבו ר"ה לרגלים, נפק"מ לנודר. והקשה הפנ"י לרבא דאמר לקמן כיון שעבר רגל אחד עובר בעשה, ומאי נפק"מ בין איסור עשה לאיסור לאו דהרי מלקות ליתא גם בבל תאחר מפני שהוא לאו שאין בו מעשה יעו"ש. אמנם אם אמרינן דגם גבי צדקה ומתנות עניים תליא ברגלים אתי שפיר משום דע"כ הא דאמר רבא דברגל אחד עובר בעשה היינו רק לענין קרבן מטעם דאיכא חיוב ראיה, וכן פירש"י עובר בעשה על הקרבן דכתיב ובאת שמה והבאתם יעו"ש, וא"כ איכא נפק"מ לענין נדרים דדמים דברגל אחד אינו עובר ובעינן שלשה רגלים, וכן יש לדייק גם מדברי רש"י הכא בד"ה אחד הנודר שפירש שאומר דמי עלי ששמין אותו כעבד, ובתוס' רי"ד מפרש לענין נודר לקרבן יעו"ש. ומה בעי רש"י בזה. ונראה דכוונת רש"י כיון שקאמר הש"ס נפק"מ לנודר ועל זה מביא הש"ס הברייתא דתניא לנדרים ופירש"י לנדרים לענין דמים ולא לקרבן והיינו משום דלענין קרבן לא נפק"מ כיון שבלא"ה עובר בעשה, וא"כ מאי נפק"מ הא דהוי הרגל שבו ר"ה, אבל לענין דמים דלא תליא במקדש דוקא, ועל זה לא כתיבא הא דובאת שמה והבאתם, ומזה משמע ששיטתו גם כן כשיטת התוס'

והנה לשיטת הר"ן יש לומר דיש נפק"מ לנשים משום שיש לעיין בהא דאמר רבא דברגל אחד עובר בעשה, אם גם נשים ישנן בעשה זו, או דלמא כיון דאינן בהא ובאת שמה מטעם דאינן חייבין בראיה אינן בכלל זה דהעשה, ואם אמרינן דנשים אינן בהעשה דרגל אחד, א"כ יש נפק"מ טובא בהא דקאמר הש"ס נפק"מ לנדרים לענין נשים שאינן בעשה ברגל אחד אבל ישנן בבל תאחר בשלשה רגלים, וזהו שיטת הרמב"ם והר"ן

ומזה יש לומר דלהכי פסק הרמב"ם בפרי"ד ממעה"ק דאשה ישנה בבל תאחר, והקשו הא אינו מוכח בש"ס, ולכאורה הוי בעי' דלא איפשטא, אבל לפי מה שכתבנו יש לזה הוכחה מהא דקאמר הש"ס נפק"מ לנדרים, וכמוש"נ

והנה הפנ"י רוצה לומר שיש הבדל בין חיוב עשה לחיוב ל"ת, בהא דהלאו דבל תאחר לענין הא דאמר רבא לקמן כיון שעברו עליו שלש רגלים בכל יום ויום עובר בבל תאחר, וזה דוקא בחיוב הל"ת, משא"כ בחיוב העשה כיון שעבר רגל אחד עבר על העשה ושוב אינו עובר עכת"ד, ויש להבין מדוע באמת גם בעשה לא אמרינן דבכל יום ויום עובר על העשה, ולכאורה יש לומר דכיון דהעשה הוא מהא דובאת שמה והבאתם שמה, וזה שייך דוקא ברגל עצמו שיש חיוב לבוא וכשעבר הרגל כיון שעבר זמן לבוא שוב אין כאן חיוב הבאה עד הרגל הבא, אבל יש להעיר איברא דאין חיוב לבוא לביה"מ אבל חיוב הקרבת הקרבן לא סליק מיני', ומצינו דוגמא לזה בהל' מילה פר"א שכתב הרמב"ם שם מילה מצות עשה וכו' ובי"ד מצווים למול וכו' נתעלם מבי"ד ולא מלו אותו כשיגדל הוא חייב למול את עצמו וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדיל ולא ימול את עצמו הרי מבטל מצות עשה יעו"ש הרי חזינן דאעפ"י שהחיוב מילה ביום השמיני וכשעבר יום השמיני ולא ימול עצמו בכל יום ויום עובר על העשה, וא"כ מדוע לא נאמר כן גם גבי קרבן, וע"כ הא דאמר רבא כן לענין בל תאחר הוא משום דבא רבא לומר על הברייתא, וברייתא מיירי לענין בל תאחר, אבל לפי מה שסבר רבא דברגל אחד עובר על העשה תסוב גם על העשה שבכל יום ויום עובר על ביטול העשה דביטול הקרבה, וע"כ הענין בזה כמו שכתבנו דנפק"מ בזה להאופנים שכתבנו לשני השיטות כמו שנתבאר לעיל. וביותר שכן אמר רבא להדיא בתמורה י"ח ע"ב, ובירושלמי פר"א דר"ה מיבעי' בזה. ובספרנו נזר הקודש לתמורה ביארנו בזה טובא, ולפלא על הגאון פנ"י שלא הביא הירושלמי והסוגיא דתמורה

והנה לשיטת הר"ן דדבר שאינו תלוי במקדש עובר מיד בבל תאחר, ולא בעינן שלשה רגלים. דלפי"ז גם בלקט שכחה ופאה שג"כ אינו תלוי במקדש עובר מיד בבל תאחר, ולפי"ז מיושב הא דהקשו התוס' היכי שייך בל תאחר בלקט שכחה ופאה דליתי עניים ולשקלי לנפשייהו, אבל לשיטת הר"ן אתי שפיר דתיכף שנוטל הבעה"ב עובר מיד בבל תאחר ומשכחת לה בדאיכא עניים. וראיתי אח"כ בחידושי הר"ן לר"ה שנחית לזה וכתב שגם בלקט שכחה ופאה כן הדין, ומיישב בזה קושיות התוס', והיינו שסובר דלקט שכחה ופאה הדין כמו בצדקה, והא דקאמר רבא צדקה ולא קאמר לקט שכחה ופאה משום דבאיסורא לא קמיירי, יעו"ש

אמנם יש לעיין בדברי הרמב"ם שחשיב לקטו"פ בהדי קרבנות בפרי"ד ממעה"ק הי"ג, וא"כ משמע דסבר הרמב"ם דלקט שכחה ופאה דינם כמו קרבן ותליא בשלשה רגלים, ומזה קשה לפי מה שכתב הרמב"ם בפר"ח ממתנות עניים האומר הרי עלי סלע לצדקה חייב ליתנה לעניים מיד, ומזה למד הר"ן שם בחידושיו שכן דעת הרמב"ם דבדברים שלא תליא במקדש לא בעינן שלשה רגלים, וא"כ גם בלקט שכחה ופאה צריך להיות כן. וקשה דלפי"ז יהיה דברי הרמב"ם בסתירה, איברא דבסוף דבריו שמסיים הרמב"ם שאינו עובר בבל תאחר עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה לא חשיב מתנות עניים וכמו שכתבנו לעיל מזה, אבל עדיין קשה דברישא חשיב גם מתנות עניים בזה שכתב דמצות עשה מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחילה וחשיב שם מתנות עניים, וקשה הא מתנ"ע עובר מיד ואינו צריך להמתין כלל. ואפשר לומר דמיירי שלא היו עניים, ובזה איכא מצות עשה להביא למקדש, אבל היכא דקיימי עניים עובר מיד בבל תאחר ולא תליא ברגל כלל

והנה לשיטת הר"ן והרמב"ם לפי פירושו של הר"ן בכוונת הרמב"ם יש ליישב קושיות הטו"א שהקשה לר"ע דסבר ביומא דתעזוב מעיקרא א"כ היאך יצוייר לדידי' בל תאחר בלקט שכחה ופאה. וגם הקשה לאביי דסבר אע"מ ובעי תעזוב יתירא לומר דלא מהני הלא בלא"ה ע"כ לא מהני דאל"כ לא יצוייר בל תאחר, אבל לשיטת הרמב"ם והר"ן אתי שפיר, והיינו דתיכף כשנוטל ומלקט לעצמו איכא בל תאחר, ואתיא הברייתא גם אליבא דר"ע, והיינו דכמו שעובר על הלא תלקט הנה כמו כן עובר גם על בל תאחר, ואתי שפיר גם לאביי, והיינו דכיון שעבר מיד בבל תאחר עם הלאו דלא תלקט, ובשניהם אמרינן דאע"מ ולהכי בעינן תעזוב יתירא לומר דלא מהני

והנה תצא מזה לענין אשה דבעי ר' זירא אם אשה איתא בבל תאחר מטעם דלא מיחייבא בראיה, יעו"ש. הנה ע"כ כל זה לענין הדברים דתליא במקדש, אמנם בדברים דלא תליא במקדש כמו צדקה ולקט שכחה ופאה בודאי אשה מחויבת בבל תאחר

ובזה מיושב מה שקשה לכאורה דא"כ הא דחשיב בקדושין כל מצות ל"ת אשה חייבת חוץ מבל תקיף, וקשה הא איכא בל תאחר, וע"כ מוכח מזה דאשה מחויבת בבל תאחר, אבל אם אמרינן דבדברים דלא תליא במקדש לא בעינן שלשה רגלים אתי שפיר, משום דאף אם אמרינן דאשה אינה בבל תאחר ע"כ זה דוקא בהדברים התלוים במקדש מטעם דאינה מחויבת בראיה, משא"כ בצדקה ומתנות עניים דלא תליא במקדש גם נשים חייבות. והנה ראיתי אח"כ בטו"א שם ו' ע"ב דאגב רהיטא כתב דנשים מחויבות בבל תאחר בדברים דאינם תלוים במקדש, אבל לא נחית דזה אתי שפיר רק אליבא דשיטת הר"ן דבדברים דלא תליא במקדש לא בעינן שלשה רגלים. אמנם לשיטת התוס' דגם בדברים שאינם תלוים במקדש תליא בשלשה רגלים, וא"כ ע"כ גם צדקה ומתנות עניים תליא ברגלים, ואם תליא ברגלים, א"כ ע"כ בעינן מקדש דאל"כ