נזר הקודש - חולין רפג

רגלים ולא הביא קרבנו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכים והחרמים והדמים הרי זה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאחר לשלמו יעו"ש. והנה חשב לכל אלו ולא חשב הא דלקט שכחה ופאה. חזינן דברישא לענין חיוב עשה חשב גם ללקט שכחה ופאה, ולענין הל"ת דבל תאחר השמיט ללקט שכחה ופאה, רגלים ולא הביא קרבנו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכים וע"כ דסבר דלשו"פ לא תליא בג' רגלים, והיינו שדינם כצדקה היכא דקיימו עניים ועובר בב"ת תיכף ומיד, ורק היכא דלא קיימו עניים מחויב להביא ברגל ראשון מטעם העשה

והנה לפי"ז ע"כ סבר הרמב"ם דשוה דין לקט שכחה ופאה לצדקה לענין בל תאחר היכא דקיימו עניים. אבל אכתי יש לעיין בזה שסבר הרמב"ם דבמתנות עניים מחויב להביא מן התורה ברגל ראשון שפגע בו תחילה, מטעם דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה כלומר בעת שתבוא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו, כמבואר שם. וקשה דלפי"ז מדוע לא כתב שכן הדין בצדקה שיהיה מחויב להביא מה שנדר לצדקה מאי שנא מתנות עניים מצדקה

ונראה דיש הבדל בין צדקה ללקט שכחה ופאה, והוא דצדקה יש לבעלים טובת הנאה ליתן למי שירצה להכי אין לחייבו להביא ברגל ראשון שפוגע בו תחילה מטעם דיש לו זכות להמתין עד שיפגע בעני שיש לו בזה טובת הנאה, מה שאין כן לקט שכחה ופאה שאין בהן שום טובת הנאה, להכי מחויב להביא ברגל ראשון שפוגע בו תחילה, וזהו מפני שאין לו בזה זכות בעלות משא"כ צדקה שיש לו זכות בעלות

והנה איתא בר"ה ו' דבעינן תרי קראי לבל תאחר חד לאמר ולא אפריש, וחד לאפריש ולא אקריב יעו"ש. ויש לעיין מדוע לא כתב הרמב"ם לאמר ולא אפריש

ונראה כיון דחשיב ערכין ודמים דלא יצוייר אפריש ולא אקריב לפי מה שאיתא אמר רב המנונא הכל מודים בערכין וכו' דכתיב ונתן את הערכך חולין הן בידך עד שיבואו לידי גזבר, יעו"ש. והוא הדין בדמים, כמו שכתב הרמב"ם בפרי"ג מערכין הי"ג, מבואר דלא יצוייר אפריש ולא אקריב, מטעם דהנודר אינו בהפרשה, והפרשה באה בהנתינה ובהנתינה יצא ידי חובתו, ולא יצוייר עוד בל תאחר, וע"כ כל עיקר בל תאחר בהדמים ובערכין היינו רק באמירה גרידא

אבל לפי"ז קשה מדוע בעינן בקרבנות קרא לאמר ולא אפריש ולא ילפינן מחייבי דמים וערכין, וצ"ע

עוד כתבו התוס' שם דאפשר לאוקמי' במלקט לצורך עניים, ובזה ליכא הא דלא תלקט מטעם דכוונת התורה לא תלקט לעני ליחיד, אבל במלקט לעניים דעלמא לא אסרה תורה, ובזה איכא בל תאחר יעו"ש. ויש לעיין דהלא זה ודאי אילו לקט אינש דעלמא לצורך עניים ליכא עליו בל תאחר, דלא גרע מגבאי של צדקה שכתבו התוס' בר"ה ד' ד"ה והחרמים, יעו"ש. והביאור כיון שלא נדר. ולפי"ז גם בלקט שכחה ופאה כשלקט איש אחר ליכא בל תאחר כיון שלא נתחייב מעיקרא בזה. ולפי"ז גם בשלקט בעל השדה לצורך עניים ע"כ הרי הוא בזה כאינש דעלמא, ומדוע ישנו בבל תאחר, ואם בשביל שנתחייב בלקט שכחה ופאה מעיקרא, הלא בשאין עניים באותה שעה אינו מחויב להדורי בתרייהו, וא"כ כשלקטן גם לצורך עניים הרי הוא בזה כאיש אחר ולא חמור יותר מגבאי של צדקה

ואפשר שזר לומר דשאני גבאי כיון דידו כיד עניים כדאיתא ב"ק ל"ו, משא"כ בעל השדה, והביאור בזה כי שאני גבאי צדקה דלא יצוייר שיזכה הגבאי צדקה להיות שלו, משא"כ לקט שכחה ופאה אם נתיאשו עניים זוכה בעל השדה, וא"כ אין ידו כיד עניים. עוד בזה אם אכלן בעל השדה פטור מלשלם מצד הדין כדאיתא לעיל ק"ל ע"ב, וזהו כדין מזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם והוא הדין מתנות עניים כמבואר שם, ולהכי חייב רחמנא בבל תאחר כל זמן שאיתא בעין

אמנם יש להעיר דכיון דלקט לצורך עניים זכה עבורם, והרי זה כאילו בא לידם ושוב לא נפטר כשאכלן או שהזיקן, מטעם דהוי ממון של עניים וא"כ דינו כגבאי של צדקה, וא"כ מדוע יעבור בבל תאחר

ונראה דשאני בעלים מאחר, והיינו דאעפ"י שלקט לצורך עניים אבל חיובא דידי' לא נפקע עדיין, משא"כ אחר המלקט לצורך עניים כיון שאינו בעל השדה ליכא עליו החיוב דתעזוב, ובא האחר לפטור החיוב של בעל השדה ואין עליו החיוב דתעזוב, להכי ליכא עליו חיוב בל תאחר, וזהו ג"כ הטעם דגבאי של צדקה אין עליו חיוב בל תאחר כיון שלאו חיובא דידיה הוא בהנדר, והרי זה כמו הא דיורש שאינו בבל תאחר לר' זירא מטעם שאעפ"י שיש עליו חיוב הבאה להקרבן, אבל חיוב זה נמשך מבכח המוריש, והיורש בא לפטור חיוב של המוריש

ובתירוץ זה של התוס' יצוייר גם לר' עקיבא דסבר דתעזוב מעיקרא משמע, והיינו דאעפ"י דסבר ר"ע דאין תיקן להלאו, אמנם כל זה כשנטלן לעצמו, משא"כ בשנטל לצורך עניים, וא"כ לא עבר על הלא תלקט, וחייב ליתן לעניים, ובזה ישנו גם בבל תאחר, וכן כתב הטו"א

והנה לכאורה אפשר לומר דר"ע סבר כר' אליעזר דסבר בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ולכשיחזור ישלם מביתו כדאיתא לעיל וא"כ יצוייר בל תאחר באופן זה שנטל בהיתר, אבל לפי מה שביארנו ע"כ באופן זה ליכא בל תאחר מטעם שלא היה עליו חיוב דתעזוב מעיקרא, ולגבי אחר ליכא בל תאחר

והנה בזה דפשיטא להטו"א במלקט לצורך עניים דעלמא גם רבנן מודו, הנה הרשב"א בחידושיו לא כתב כן אלא סבר הרשב"א דלרבנן גם בזה אסור ולא זכה לו ואיכא בזה משום לא תלקט יעו"ש, וא"כ דוחק לאוקמי' הברייתא רק אליבא דר"א

עוד מה שכתב הטו"א דמשכחת לה באופן שנטל הבעל הבית בהיתר עפ"י הא דתנן במס' פאה דמצוה דפאה דאילנות להיות מוריד ומחלקן לעניים, וא"כ משכחת לה בפאה דאילנות שנטל הבעה"ב בהיתר להיות מחלקן לעניים יעו"ש. לדעתי תמוה טובא, דע"כ האי נטילה מהאילן להיות מחלקן כשמורידן לארץ לא נקרא נטילה להתחייב עליהן בבל תאחר, והיינו שהעיקר בזה שהוא הבעה"ב מחויב להורידן לארץ וזהו מפני סכנת העניים, והחלוקה אינה תלויה בדעתו, והחלוקה אינה בתורת בעלים, וגם אם העניים בעצמן מחלקין ביניהם שפיר דמי, וא"כ לא שייך בזה בל תאחר, כיון שאין עליו חיוב נתינה אלא הם בעצמן נוטלין ומחלקין ביניהם, ואם נטל הבעל הבית ומוליכן להפאה בהגורן פשיטא שזהו נטילה באיסור

לכן נראה דהתירוץ הראשון של התוס' לעיקר שנטל באיסור, ומחויב ליתן לעניים מטעם דאמרה תורה תעזוב, וזהו אליבא דכו"ע וגם לר"ע אתי שפיר כמוש"נ לעיל

ולדעתי נראה דיצוייר בל תאחר בלקט שכחה ופאה ולא עבר על איסור תורה, והוא באופן הא דתנן במשנה דפאה פר"ה מ"ו דמי שאינו מניח את העניים ללקוט עובר משום אל תסיג גבול עולים יעו"ש. וכן איתא בספרי בפ' תצא בפסוק דלא תפאר. נמצא דמי שאינו מניח את העניים ללקוט אין בזה איסור דאורייתא אלא איסור מדברי קבלה גרידא, וכיון דמדאורייתא אין בזה איסור על זה אמרה תורה דעובר בבל תאחר, ובזה אתי שפר גם לר"ע דסבר דתעזוב מעיקרא משמע, ואין בזה תיקון הלאו. אמנם כיון שלא עבר על הלאו מטעם שלא נטל לעצמו כלום ומונח בשדה ולא היה מניח להעניים ללקוט, איברא דבספרי לכאורה משמע שיש בזה איסור דאורייתא מדדריש מקרא דלא תפאר, אבל זה ליתא מדמסיים משום לא תסיג וגו', ועוד דלעיל קל"א, דרשו מזה שמניחין פאה לאילן, וע"כ דרשת הספרי לאסמכתא על הפסוק הזה

והנה לענין צדקה אם בעינן שלשה רגלים לבל תאחר פליגי בזה הראשונים, דהנה שיטת התוס' ר"ה ד"ה צדקות, דאם לא קיימו עניים לא מיחייב להדורי בתרייהו כל זמן שלא עברו שלשה רגלים, ושיטת הרשב"א דאפילו היכא דקיימו