נזר הקודש - חולין רפב

וממילא ליתא בל תאחר בשנה בלא רגלים כסדרן, והוי דומיא בזה לבדה"ב. ועוד דגם לר"ל איכא חיוב אחריות אם מת או נשרף, ורק בנאבד סבר כן ר"ל כמבואר בסוגיא

אבל יש לומר דשאני קדשי מזבח כיון דעכ"פ כל זמן שישנו בעין יש עליו חיוב להקריבו, ולא סגי בהפרשה לחודיא, וא"כ בחד צד הוא דומה לבכור בזה שמחויב להקריבו, משא"כ קדשי בדק הבית כיון דסגי בהפרשה לחודיא וממילא אינו דומה לבכור, ולא מהני שנה בלא רגלים, וכיון דבעינן רגלים בזה סבר ר"ש דבעינן כסדרן. כן נראה בביאור וביישוב דברי הגאון טו"א. ומטעם זה אתי שפיר גם אליבא דר' יוחנן. והנה אף כי הדברים נכונים הם מצד עצמן, אבל לפי פשטות הסוגיא משמע כי שנה בלא רגלים שייך בל תאחר גם בקדשי בדק הבית. וביותר שע"כ רבינו התוס' רי"ד לא סבר כן, מדמפרש נודר דנדר להביא קרבן ובעי ר"ש רגלים כסדרן, אעפ"י שיצוייר גם שנה בלא רגלים אבל בחיוב דבל תאחר דרגלים בעינן כסדרן, וע"כ דהתוס' רי"ד לא סבר כפירושו של הטו"א

וביותר תקשה על הטו"א כי הלא עיקר הקושיא הוא לפירש"י שמפרש דמיירי בבדק הבית, ורש"י סובר דר"ש לא סבר שנה בלא רגלים

ונראה ביישוב פירש"י שמפרש ברייתא זו דמיירי רק בקדשי בדק הבית, והוא דהנה בהא דקאמר רב חסדא דנפק"מ לנודר ולענין בל תאחר, אשר לכאורה קשה טובא לפי מה דאמר רבא לקמן דגם ברגל אחד עובר בעשה, וא"כ מאי נפק"מ בין עשה לל"ת שהוא לאו שאין בו מעשה שאין בו מלקות כמו"ש הרמב"ם להדיא, וביותר דמיירי הכא לר"ש דסבר כן להדיא כדאיתא בפר"ק דתמורה וא"כ למאי נפק"מ בזה דעשו חכמים ר"ה לרגלים לבל תאחר. והפנ"י שם בסוגיא הקשה בזה יעו"ש. ונראה דזה הוקשה לרש"י, להכי פירש"י דהכא מיירי בקדשי בדק הבית, והיינו דהא דאמר רבא דברגל אחד עובר בעשה היינו רק לקרבן, וזהו מדכתיב ובאת שמה והבאתם (שמה) וכן פירש"י שם בהדיא לקמן ו' ע"ב ד"ה עובר בעשה על הקרבן דכתיב ובאת שמה והבאתם, משא"כ בקדשי בדק הבית ליכא עשה ברגל אחד, וכן יש לדייק מדברי התוס' ר"ה ד' ד"ה צדקות, ובל תאחר הוא בשלשה רגלים, ור"ש בעי כסדרן, ולהכי נפק"מ לנודר ולבל תאחר, ולזה הוקבע הרגל שבניסן להיות ר"ה לבל תאחר, ושיטת התוס' רי"ד שמפרש דמיירי גם בקדשי

שם, ת"ר חייבי הדמין והערכין וכו' לקט שכחה ופאה כיון שעברו עליהן שלשה רגלים עובר בבל תאחר, והקשו בתוס' בד"ה לקט שו"פ חייב להניח בשדה דאי שקיל להו עבר בלא תעשה דכתיב לא תלקט, יעו"ש. ביאור הדברים, דמה שייך לבל תאחר לשלש רגלים כיון דמיד עובר בל"ת, ועוד יש להעיר מה שייך בל תאחר כיון דאין זה לנתינה דבעלים כדאיתא לעיל קל"א דכל מתנ"ע אלו אין בהן טובת הנאה לבעלים, אלא העניים באין ונוטלין אותן בעל כרחן של בעלים, וכן כתב הרמב"ם בפר"א ממתנות עניים, וכתב מרן המקור מתוספתא דפאה פר"א, וא"כ מה שייך הכא בל תאחר כיון שאין להבעלים בזה דין נתינה. וכנראה שזה נכלל גם בכוונת התוס'

והנה כתבו התוס' דמיירי באופן דהבעלים עברו על הלאו ועכבו הלשו"פ לעצמן, והתורה חייבוהו להבעלים להחזיר מהא דכתיב תעזוב, ואיכא בזה בבל תאחר אם לא החזיר עד שלש רגלים

ויש לעיין לר"ע דסבר ביומא ל"ו תעזוב מעיקרא משמע, וסבר דאם נטלם הבעל הבית שוב אינו בחזרה, ולא הוי ניתק לעשה א"כ לדידיה לא שייך בל תאחר בלקט שכחה ופאה, וכן כתבו התוס' שם וכן בתוסי"ש שם, ופלא על הטו"א שנחית לדייק בזה ולא הביא דברי התוס' והתבו"ש. אבל דוחק לומר דסתמא דברייתא דלא כר"ע

ונראה דאעפ"י דסבר ר"ע דתעזוב מעיקרא משמע, ואם לא קיים תעזוב מעיקרא שוב ליתא בתיקון הלאו ולוקה, ולא שייך בזה הא דבל תאחר. אמנם נראה באופן שקיים תעזוב והיינו שהניח פאה לעניים ואח"כ נטל הפאה לעצמו, והרי זה כגוזל את העניים, בזה אמרה תורה מעמך לרבות לקט שכחה ופאה לחזרה וישנו בבל תאחר

ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשה בטו"א בהא דפריך הש"ס לאביי דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני מהא דתניא מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מפריש מן העומרים וכו' אלמא לא מהני, ומשני שאני התם דכתיב תעזוב יתירא, וקשה למה לן קרא הא ע"כ לא מהני דאם מהני לא משכחת דרבי קרא גבי לקט שכחה ופאה דישנן בבל תאחר עכת"ד. אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דיש לומר דבאופן דלא קיים תעזוב מעיקרא והיינו שלא הניח כלום לפאה בזה אמרינן דמהני וליתא בהשבה, והא דרבתה תורה לבל תאחר מיירי שהניח פאה לעניים, ואח"כ נטלה לעצמו, והרי זה כגוזל מן העניים מה שהניח לפניהם בזה יש חיוב השבה וישנן בב"ת

והנה הא דאמרה תורה בל תאחר דלקט שכחה ופאה בענינא דקרבנות היה נראה לכאורה לומר דדוקא באופן שלא נעשה עדיין שינוי בהלקט שו"פ, והר הם כמו שהן דומיא דקרבן, דהרי הוא כמו שהוא אבל בשעשה בהן שינוי, הנה אעפ"י שלא נתפטר מהחיוב מטעם דכתיב תעזוב יתריא, כדאיתא ב"ק צ"ד, אבל ליתא בבל תאחר, והנה גם הרמב"ם כתב בל תאחר דלקט שכחה ופאה בהדי כל הקרבנות בפדי"ד ממעשה הקרבנות הי"ג ולא כתב במתנות עניים בפר"א, ואילו בצדקה כתב שם בפר"ח, וע"כ משום דסבר דלענין בל תאחר בעינן דומיא דקרבנות, משא"כ צדקה דאין מיוחד על דבר מסוים, ואינו בדמיון לקרבנות. אבל דוחק לומר כן, דמילתא דמסתבר דכל מידי דתליא בנתינה שייך בל תאחר, וכיון דשינוי אינו קונה מטעם תעזוב יתירא דיש חיוב נתינה שייך בל תאחר

ונראה דהכוונה בהא דאמרה תורה הא דלקט שכחה ופאה בענינא דקרבנות לומר לך שתליא ברגלים ואינו עובר בבל תאחר עד שיעבור שלשה רגלים, וזהו ע"כ כוונת הרמב"ם שכתב הא דלקט שכחה ופאה במעשה הקרבנות, מפני שדין שלהם כקרבן, אמנם בצדקה סבר הרמב"ם דלא תליא בקרבנות, וכמו שאמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר, וזהו שכתב הרמב"ם בפר"ח ממתנות עניים ה"א וז"ל, הצדקה הרי היא בכלל הנדרים, לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה או שאמר הרי סלע זו צדקה חייב ליתנה לעניים מיד, ואם איחר עבר בבל תאחר וכו', משמע שעובר מיד בלאו דבל תאחר, וזהו כשיטת התוס' ר"ה ד' דבקיימי עניים מחויב בבל תאחר מיד, ובזה שאני לקט שכחה ופאה דלענין בל תאחר אינו עובר עד שיעבור שלשה רגלים

אמנם דעת הרשב"א דגם בצדקה אינו עובר בלאו דבל תאחר עד שיעבור שלשה רגלים אפילו היכא דקיימו עניים, והר"ן בחידושין לר"ה מביא שגם דעת ר' ישעיה מטראנו כן, והא דאמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר הוא רק בחיוב עשה, והנה לפי שיטת הרשב"א והרב ר' ישעיה מטראני בצדקה דאינו עובר בבל תאחר עד שיעברו שלשה רגלים מטעם דבענינא דקרבנות כתיבי, מסתבר שכן הדין גם בלקט שכחה ופאה דאפילו בדקיימו עניים אינו עובר בבל תאחר עד שיעבור שלשה רגלים. וראיתי אח"כ בחידושי הר"ן שכתב להדיא דלשיטה זו גם בלקט שכחה ופאה הדין כמו גבי צדקה יעו"ש

מבואר דבצדקה היכא דקיימי עניים דלשיטת התוס' והרמב"ם עובר בבל תאחר מיד היכא דקיימי עניים. ולשיטת הרשב"א והר"י מטראני והר"ן אינו עובר בבל תאחר עד שיעבור ג' רגלים אפילו היכא דקיימו עניים

והנה יש לעיין להרמב"ם דסבר דבצדקה מיחייב בבל תאחר מיד היכא דקיימו עניים, ואילו בלקט שכחה ופאה סבר דאינו עובר עד שיעבור שלשה רגלים מדכתב לדין לקט שכחה ופאה במעשה הקרבנות, ומשמע אפילו היכא דקיימו עניים וקשה מדוע ישונה לקט שכחה ופאה מצדקה

והנה ראיתי ברמב"ם במעה"ק פרי"ד הי"ג. שכתב שם בסיפא לענין שלשה רגלים וז"ל, עברו עליו שלשה