נזר הקודש - חולין רפא

ובזה שביארנו הוי פירושו של הה"מ כמו שפירש"י הכא, ושפיר מיושב שיטת הרמב"ם שלא כתב להאי דינא בשור טרפה שהרג בפני בי"ד, משום דלא שייך ובערת הרע, דהיינו שהמעשה בעצמותה הוי גמר דין אלא באדם, אבל לא שייך זה בבהמה, והכוונה בבהמה שיש לה בעלים וכמוש"נ

וגם בהא דאיתא לקמן ק"מ באוקימתא דרבינא בעוף שהרג את הנפש דאיתא שם ובערת הרע, היינו דמיירי בצפורי מצורע דבעינן צפור דרור שהוא משל הפקר, כמבואר בתוספתא וברמב"ם

ובזה מיושב גם כן הא דקשה בהא דב"ק מ' דטוען המפקיד דהוי מעריקנא לי' לאגמא, ולכאורה הא מבואר הכא דאיכא חיוב הבאה לבי"ד משום ובערת הרע, אבל לפי מה שביארנו ליתא חיוב זה דהבאה לבי"ד אלא בשל הפקר ולא למי שיש לו בעלים, ובעינן שיעמוד למשפט קודם

שם אלא דחזא קן בעלמא ואקדשיה, ומי קדוש וכו'. וקשה לשיטת הרב ר' אליעזר ממי"ץ הובא בהרא"ש בנדרים ל"ד דכתב דאם ככר של הפקר היתה רחוקה ממנו הרבה ואין אדם סמוך לה שיוכל לזכות אלא הוא ואמר לכשאזכה בככר זה תהיה הקדש וקמ"ל דחל עליה הקדש דכיון דבידו לזכות בו יעו"ש, וא"כ יצוייר הכא באופן זה שאמר על הקן שיהיה הקדש לכשאזכה בו, והכא כשנוטל בידו חל ההקדש, ואפשר לומר דזה שנוטל בחיוב שילוח לא הוי זכייה, וצ"ע

גמ', אלא דאגביהינהו לאפרוחים ואקדשינהו והדר הדרינהו, האי אפילו בחולין נמי לא מיחייב, ופירש"י משום דהוי מזומן, וקשה מדוע לא אמרינן דתיכף: איתחייב בשילוח כשזכה באפרוחין. והיאך יפטר אח"כ מטעם מזומן, וע"כ צריך לומר דמיירי כשלא היה האם עליהן, ואח"כ באה האם עליהן, ולהכי גם כשבאה האם עליהן אח"כ פטור משילוח כיון דזכה באפרוחין מקודם הוי ליה מזומן, או דמיירי ששלח את האם ונטל את הבנים והחזירן ובאה האם אח"כ עליהן פטור מלשלח מטעם דהוי מזומן, והמחבר בשו"ע כתב זה בסימן רצ"ב ס"ה בזה הלשון אבל אם שלחה ונטל הבנים והחזירה יעו"ש. הרי שהוסיף על לשון המשנה, והרמב"ם בפרי"ג משחיטה ה"ז, כתב כלשון המשנה, אבל עכ"פ מיירי באופן שלא היתה האם עליהן ולא נתחייב בשילוח

גמ', אלא דאגבהה לאם וקדשה והדרא מעיקרא איחייב, והיינו דהקדש אינו יכול להפקיע מהמצוה שנתחייב מקודם דומיא דהקדיש את הדם לאחר שחיטה דהקדש אינו מפקיע מהמצוה, ומחויב לכסות ואין ההקדש חל בזה

ויש לעיין מדוע לא מוקים הש"ס דאגבהה לאם באופן שאינו רוצה לזכות בבנים, ולא איתחייב בשילוח, ושפיר חל ההקדש, ומזה משמע ג"כ דהמצוה מוטלת עליו אף אם אינו רוצה לזכות בבנים, ותיכף כי יקרא לפניו קן צפור מחויב בשילוח כשרואה האם רובצת על הבנים, וזה הוי ראיה מכרחת

גמ', רב אמר במקדיש פירות שובכו ומרדו, ושמואל אמר במקדיש תרנגולתו לבדק הבית, והא דנקט תרנגולתו משום דעופות הראוין להקרבה אינן יוצאין מידי מזבח, ופליגי רב ושמואל, דרב סבר קדשי בדק הבית כיון דאין זה אלא קדושת דמים הנה לאחר שמרדו נפקע הקדושה לגמרי מהם והרי הן כחולין ממש וחייב אח"כ גם בשילוח מפני שהם הפקר ממש, להכי מוקי בקדשי מזבח, ואי לאו דממעט קרא משילוח, הוי אמינא דגם קדשי מזבח נפקעה קדושתן מהן, אבל כיון דמיעטה התורה משילוח הוא מפני שעדיין הקדושה עליהן, ושמואל סבר דגם קדשי בדק הבית לא מהני יאוש מטעם דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, זהו תוכן הדברים בפלוגתא דרב ושמאל, והרמב"ם בפרי"ג משחיטה ה"כ פסק כשמואל אעפ"י שהלכה כרב לגבי שמואל באיסורין, אבל כיון דר' יוחנן סבר כשמואל כמו"ש הריטב"א והכס"מ, ושמעינן מזה דלא מהני יאוש אף בקדשי בדק הבית

והנה ר' יוחנן דסבר גם כן כשמואל דהתורה פטרה בשילוח בקדשי בדק הבית מטעם דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, ופריך הש"ס מהא דסבר ר' יוחנן בהאמר מנה זה לבדק הבית ונגנבו או נאבדו חייב באחריותן ולא אמרינן בי גזא דרחמנא איתא, ומשני כגון דאמר הרי עלי לא מהני הא דאיתא בי גזא דרחמנא וכפירש"י, ולכאורה יש להבין דאם הוא בי גזא דרחמנא אמאי לא יצא ידי נדרו, אבל הריטב"א מפרש דבר נאה מאד דכשאמר הרי עלי, כיון שמרדו נתחייב מקדיש באחריותן והוי ליה כחילול ומפקע לחולין, אבל אמר הרי זה, שלא נתחייב המקדיש באחריותן אעפ"י שמרדה דין קדושתה עליה משום דלד' הארץ ומלואה עכ"ד יעו"ש. והנה תצא מזה דבר חדש דבאופן שאמר הרי עלי ונאבדו דמחויב ליתן אחרים עבורם והראשונים יצאו לחולין ובקן צפור באופן זה חייב בשילוח

ולפי"ז יש לעיין בדברי הרמב"ם שכתב סתם המקדיש עוף לבדק הבית ופרח מידו והרי הוא מכירו ומצאו רובץ על האפרוחים או על הביצים לוקח הכל ומביאן לידי גזבר. וקשה מדוע לא כתב שזהו רק במקדיש באומר זו, אבל באומר עלי, באופן זה חייב בשילוח, וע"כ דסבר הרמב"ם דגם באופן דהרי עלי, כן הדין, וזהו דלא כמשמע מהסוגיא, וצ"ע

בדין בל תאחר לקרבן ולצדקה בזמן הזה

גרסינן בר"ה ד' ולרגלים וכו' אמר רב חסדא רגל שבו ר"ה לרגלים נפק"מ לנודר למיקם עליה בבל תאחר, ורבי שמעון היא דתניא אחד הנודר ואחד המקדיש ואחד המעריך כיון שעברו עליו ג רגלים כסדרן וכו' יעו"ש. והנה בהא דנודר פירש"י האומר דמי עלי ששמין אותו כעבד, מבואר דמפרש רש"י דמיירי בנודר לבדק הבית, וכן בהא דהמקדיש פירש"י דבר לבדה"ב יעו"ש. ויש לעיין מדוע לא פירש"י דנודר להביא קרבן, וכן המקדיש יש לפרש דמקדיש קרבן למזבח, ומדוע לא נפרש דכוונת התנא לשניהם בין לבדק הבית ובין למזבח, אשר כן הוא האמת דיש בל תאחר לשניהם בג' רגלים

והנה בתוס' רי"ד למס' ר"ה מפרש אחד הנודר פירש סתם נדר הוי שנדר הרי עלי קרבן ולא האומר הרי דמי עלי כדפריש המורה עכ"ל. ולכאורה מה בעי התוס' רי"ד שמפרש דלא כדפירש המורה, ונראה משום דלפירש"י קשה טובא מדוע לא חשיב התנא גם קדשי מזבח, להכי מפרש דבנודר סתם מיירי שנדר להביא קרבן, ולפי"ז יש בזה גם קדשי מזבח, ודברי רש"י תמוה טובא מדוע נחית לפרש דהתנא מיירי רק בקדשי בדק הבית

והנה בטו"א מקשה מ"ש דחשיב בהאי ברייתא קדשי בדק הבית ולא חשיב קדשי מזבח יעו"ש. הנה מה שמקשה על התנא באמת לא קשה דהרי יש לפרש דכוונת התנא בנודר שנדר להביא קרבן, וכמו שמפרש רבינו בתוס' רי"ד, ועיקר יש להקשות לפירש"י וכמו שכתבנו

והנה הטו"א כתב ליישב אליבא דר"ל בחולין קל"ט דסבר דבקדשי בדה"ב דבהפריש יצא ידי נדרו מטעם דכתיב כי לד' הארץ ומלואה, וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וכיון דאיכא תרי קראי חד לאמר ולא אפריש, וחד לאפריש ולא אקריב, ובקדשי בדה"ב לא יצוייר בל תאחר רק באמר ולא אפריש, ובקדשי מזבח יצוייר אפריש ולא אקריב, ויצוייר לפי"ז בקדשי מזבח שנה בלא רגלים שזה נלמד מבכור שהוא באפריש ולא אקריב דלא שייך גבי בכור אמר ולא אפריש דמאיליו הוא קדוש, ולא יצוייר לר"ש שלשה רגלים כסדרן אלא בקדשי בדק הבית והיינו דאמר ולא אפריש עכת"ד, ויש להעיר דהלא גם בקדשי מזבח יצוייר שלא יתחייב באפריש ולא אקריב דהיינו בנדבה שאמר הרי זו ולא נתחייב באחריות ולא שייך בזה בל תאחר, וע"כ עיקר החיוב בל תאחר בנדבה באמר ולא אפריש וא"כ אינו דומה לבכור דליתא באמירה,