נזר הקודש - חולין רפ

ליד הגזבר עכ"ל. ביאור הדברים, דהא דפריך אמאי לא, לא הוי הכוונה על שילוח האם דזה ודאי אסור מפני שמפסיד קדשים, ועוד דאין לשלח מפני שמכשיל באיסור קדשים ולא שייך לא אמרה תורה שלח לתקלה כיון דמסתבר דבזה לא אמרה תורה שלח. אלא הכוונה דפריך הש"ס דמשמע דבמוקדשין מפני שאינו יכול לקיים השילוח של האם אינו נוטל גם הבנים, ועל זה פריך אמאי לא, היינו מדוע לא יטול הבנים, ועל זה משני דבאמת כוונת התנא דבמוקדשין נוטל האם והבנים, והיינו דהבנים נוטל לעצמו והאם מביא ליד הגזבר

והנה לכאורה קשה מדוע לא נפרש דכוונת הש"ס דפריך אמאי לא, הכוונה דליתי עשה דשילוח ולידחי האיסור דהקדש, ועל זה משני הש"ס דבאופן זה ליכא עשה מטעם דלא קרינן בזה שלח תשלח מפני שמחויב להביא האם ליד הגזבר, וע"כ הא דלא נחתו לזה הרשב"א והר"ן, משום דלא שייך הכא עשה, והיינו אם אמרינן דכל עיקר המצוה איכא בזה אם רוצה ליטול הבנים, אבל אם אינו רוצה ליטול הבנים אין כאן עשה, ולהכי לא שייך לומר דעשה דשילוח לידחי איסור כמו דאיתא בכתובות מ' דאי אמרה לא בעינא ליתא עשה יעו"ש. וא"כ לכאורה משמע דלא כמו שכתבנו לעיל דאיכא חיוב ואסור להתעלם מזה ומחויב ליקח הבנים ולשלח האם אלא להיפוך דהחיוב איכא רק אם רוצה ליטול הבנים

ונראה דאף אם אמרינן דמחיוב ליקח הבנים ולשלח את האם, אבל לא שייך בזה דעשה דשילוח לידחי הא דהקדש, והיינו דהקדש מלבד האיסור יש בזה משום ממון. ויש בזה משום גזל או מזיק הקדש כדאמרינן בעלמא מה לי גזל הדיוט ומה לי גזל הקדש, ופשיטא דאסור לאדם לקיים מצוה בממון דלאו דיליה, ואדרבה הרי זה מצוה הבאה בעבירה ומעולם לא שמענו דיבוא עשה וידחה לאו דגזל

גמ', אמר רבינא הלכך עוף טהור שהרג את הנפש פטור משילוח וכו', ופריך אי דגמר דיניה בר קטלא הוא ופירש"י ומהיכן נמלט. וקשה הא יצוייר שברח לאחר גמר דינו, והר"ן והריטב"א הקשו בזה. ונראה כוונת רש"י שפירש מהיכן נמלט, היינו שלא נמלט ממיתה, ואפילו אם ברח לא נפטר ממיתה ובר קטלא הוא וליתא בשילוח מטעם שאסור בהנאה, ולחנם תמהו על רש"י דהרי לא פירש"י היאך ברח, אלא פירש מהיכן נמלט, שהכוונה שלא נמלט מחיוב מיתה

קל"ט, אלא דלא גמר דיניה ובעי לאתויי לבי דינא לקיומי ביה ובערת הרע מקרבך. וכתב הר"ן בחידושיו וז"ל, ויש מקשין וליתי עשה ולא תעשה דשילוח ולידחי עשה דובערת, ותירצו דעשה דובערת עדיף טפי מפני שזה על כרחו מצוה עליו לבערו אבל שילוח מי הוי מצוה המוטלת עליו, הרי אם לא רצה ליקח הבנים פטור מלשלח הלכך עשה כי הא לא דחי אפילו לאו גרידא יעו"ש. וע"כ כוונתם על פי הסוגיא דכתובות מ' דאיתא שם אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, אבל עכ"פ חזינן מזה דסבר הר"ן דמצוה זו היא רשות, וזהו לכאורה דלא כמו שכתבנו לעיל, ודלא כהחות יאיר

ונראה דיש להבין מה זה שמביא הר"ן שהמקשים הקשו דאיכא עשה ול"ת, היינו דבשביל הל"ת הוי העשה דשילוח אלים טובא, משום דהלא אין עשה דוחה עשה משום דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה, אבל כיון דאיכא גם ל"ת בהדי העשה להכי הוי העשה זו אלים טובא להדחות העשה, ועל זה כתבו דאם לא ירצה ליקח הבנים ליכא הל"ת ונשאר רק עשה וממילא אין עשה דוחה עשה, אבל ודאי דאיכא למימר דבאופן דליכא עשה אחריתי שפיר איכא חיוב גמור לקיים שילוח ואסור להתעלם עין מזה, אבל הכא דאיכא עשה דובערת הרע מקרבך אין לומר דאתי עשה דשילוח ולידחי העשה דובערת לומר דעשה דשילוח עדיף מטעם דאיכא גם ל"ת דליתא דהלא הל"ת אינה רק באופן שנוטל את הבנים, להכי לא אלים עשה זו מהעשה דובערת, וממילא אנו אומרים לו שלא יטול הבנים, וליכא ל"ת דלא תקח האם, ולא שייך למיפרך מאי אולמיה דהאי עשה דובערת מהעשה דליקח את הבנים, משום דע"כ העשה דובערת אלים טובא כמו שפירש"י כדי לבער רשעים מישראל, ודין זה גם בבהמה חיה ועוף לבער המזיקין

עוד כתב הר"ן שם דאל אלים הל"ת לאלומי העשה לומר דבשביל הצירוף ל"ת יבוא עשה וידחה עשה, ומסיים בצ"ע. הנה התוס' בקדושין ל"ד ה"ה מעקה, כתבו דהעשה שיש עמו לאו אלים יעו"ש. א"כ ה"נ יש לומר דכן הוא גם בהעשה שיש עמו לאו אלים העשה טובא

ובעי לאתויי לבי דינא לקיים ובערת הרע וכו'. מזה יש להעיר על הא דכתב הה"מ לתרץ את הרמב"ם בפ"ח מנזקי ממון מהשגת הראב"ד שלא כתב דשור טרפה שהרג בפני בי"ד שפטור מטעם דלא אמרינן ובערת הרע רק באדם, וקשה דמבואר בסוגיא זו בעוף שהרג את הנפש דיש חיוב להביאו לבי"ד לקיים ובערת הרע מקרבך

אמנם מדברי רש"י בד"ה ובערת הרע, מפרש מצוה על כל הפוגע בחייבי מיתה להביאן לבי"ד כדי לבער רשעים מישראל, יעו"ש. מבואר שם דרש"י סבר ג"כ דהחיוב על רשעי ישראל נאמר, וזהו כמו"ש ה"ה בשיטת הרמב"ם, וכמובן שזה פלא הלא הסוגיא קאמרה זה על עוף שהרג את הנפש, עוד קשה דהלא עיקר הקרא נאמר במי שמחויב מיתה והוא לאחר גמ"ד, והכא בסוגיא דמיירי קודם גמר דין מנין לומר דאיכא בזה גם כן משום ובערת הרע כיון דטרם ידענו שהוא רע, דהיינו קודם גמר דין שאכתי אינו בחיוב מיתה, ולא דמי לטרפה שהרג בפני בי"ד, דשאני התם כיון דלא בעינן למדייני' הרי זה כלאחר גמר דין

אמנם נראה בסברת הה"מ דמחלק בין אדם לבהמה, הוא משום דבאדם שייך לומר דזה שהרג בפני בי"ד זהו גמר דינו, וזהו מפני שאין הדבר נוגע לאחרים רק לעצמו, אמנם גבי בהמה חיה ועוף שיש להם בעלים ומשפטו זהו משפט הבעלים, ולהכי כשהרג שור טרפה בפני בי"ד הדבר נוגע להבעלים של השור, וממילא אין ההריגה גמר דין, ולא מיבעי' אם אין הבעלים עומדים שם דפשיטא דאין לדונו למיתה טרם תצא דבר המשפט, אלא אפילו אם הבעלים עומדים שם לא שייך לדונו למיתה מטעם ובערת הרע מקרבך, כיון שהמשפט להבעלים, והבעלים אינם בכלל ובערת הרע כמובן

משא"כ הכא דמיירי לשילוח הקן דזהו בשל הפקר שאין לו בעלים, וממילא עיקר המשפט מגיע רק להעוף עצמו שהרג את הנפש ותיכף שהרג את הנפש הרי הוא במיתה, והרי זה בדוגמא הא דאיתא בסנהדרין הזאב והארי וכו' שהם בני מיתה ופליגי ר' יוחנן ורשב"ל אם דוקא בהמיתו כל ההורגו זכה, או דלמא אעפ"י שלא המיתו מטעם שאין להם בעלים, ושאני העוף הכא שהרג את הנפש אעפ"י שהוא בן תרבות אבל לאחר שהרג את הנפש בר מיתה הוא כיון שאין הפסד לשום אדם במיתתו ואין כאן הפקעת ממון, ולהכי הרי זה כמאן דגמיר דינייהו כדאיתא שם בסנהדרין אליבא דרשב"ל

ובזה אתי שפיר הסוגיא הכא דפריך ה"ד אי דגמר דיני' בר קטלא הוא, ופירש"י ומהיכן נמלט. אי דלא גמר דיני' ובעי לאתויי לבי דינא לקיומי בי' ובערת הרע מקרבך, הנה ע"כ הכא לא הוי הכוונה להביאו לבי"ד ולדייני' דהרי לא קאמר הש"ס כן אלא קאמר הש"ס להביא לבי"ד לקיים ובערת הרע מקרבך, והביאור בזה, דלא איצטריך למידייני' בתור משפט כיון דליכא בזה שום הוצאה מאיזה איש, ורק עצם ההריגה ג"כ מוטל על בי"ד, וכמו כן ע"כ הא דקאמר הש"ס אי דגמר דיני' בר קטלא הוא, הכוונה הכא גמר דין היינו הקטלא וכעין זה איתא בפ"ב דפסחים בירושלמי ושחטוהו עד שלא נגמר דינו, ומפרש במראה הפנים דהיינו נגמר דיני' דקטלא ממש, וזהו שפירש"י מהיכן נמלט, והיינו שכוונתו דהגמר דין הכא הוי המיתה ממש, וזהו ג"כ כוונת רש"י שפירש דהפסוק מיירי ברשעים שמחויבים מיתה, ובא רש"י ללמדנו דהכא הרי זה כגמר דין גם טרם שהובא לבי"ד.