נזר הקודש - חולין רעט

פעם אחת שוב אינו יכול להפריש עוד פעם מפני שבזה מאכילו לכהן טבלים, להכי לא דמי להני דחשיב שאין להם שיעור דבאלו יכול לעשות ופוסק וחוזר ועושה

ויש לעיין מדוע לא חשיב התנא ראשית הגז דגם כן אין לו שיעור מדאורייתא כמו"ש הרמב"ם בפר"י מבכורים ה"א, וגם פסק שם בה"ח האומר כל גיזותי ראשית דבריו קיימין יעו"ש, וא"כ קשה מדוע לא חשיב התנא ראשית הגז בהדברים שאין לו שיעור

ונראה דלפי סברת הר"ש כמו שביארנו בתרומה אתי שפיר גם בראשית הגז, והיינו דגם בראשית הגז אם מפריש כל הגיזה בבת אחת מקיים מצוה דראשית הגז, אמנם אם נתן תחילה כשיעור, דאז אם מוסיף עוד אין בזה המצוה דראשית הגז, אלא הרי זה רק מתנה גרידא, ולפי"ז אין זה דומה להדברים דחשיב התנא שבאלו לאחר השלמת המצוה כשעושה עוד פעם יש בזה המצוה בעצמה

והנה לכאורה קשה מדוע לא חשיב התנא תפלין למ"ד שבת ויו"ט ולילה זמן תפילין, עי' בספרנו נזר הקודש למנחות דף נ"ג דף הספר, ושם מבואר לנכון

קל"ח איתמר גזז ומכר ראשונה רב חסדא אמר חייב, רבי נתן בר הושעיא אמר פטור, ופירש הר"ן בחידושיו דפליגי בזה מאימתי יש חלות המצוה, דרב חסדא סבר דתיכף כשגילה בדעתו לגוז חמשה צאן אתחלה לה המצוה ומחויב בה, וכיון דאיחייב בה שוב לא פקעה, ורב נתן בר הושעיא סבר דהחיוב בא לבסוף כשגזז להחמשה צאן עכת"ד יעו"ש. והנה לכאורה קשה בזה שכתבו התוס' לעיל ד"ה עד שצבעו, דרב חסדא חידש דלא תפרש המשנה דצבעו פטור דמיירי שצבע קודם שבא לידי חיוב יעו"ש. וקשה הא רב חסדא סבר דהחיוב מתחיל תיכף כשגילה בדעתו לגזוז חמשה צאן, וא"כ לא שייך לפטור כשצבע טרם שבאו לשיעור חיוב, כיון שהחיוב בא מקודם. ודוחק לומר דזה גופא משמיע רב חסדא דלא תפרש דהחיוב מתחילה לבסוף וטעמא דצבעו פטור משום דלא בא לידי חיוב אלא החיוב מתחיל מקודם וטעמא דצבעו פטור משום מזיק מתנות כהונה, ובל"א מפרש כן יעו"ש. אבל דוחק לפרש כן, משום דלשיטת רב חסדא דמותיב לרב נתן בר הושעיא ע"כ מוכח דהחיוב מתחיל משעה שגילה דעתו. אבל נראה בפשיטות דיש לפרש המשנה שלא גילה בדעתו לגוז חמשה, וגזז שתים ולא היה בדעתו על יותר

גמ', מאן תנא דהיכא דאיכא שיורא גבי מוכר בתר מוכר אזלינן אמר רב חסדא רבי יהודה היא וכו', אמר ליה רבא והא מר הוא דאמר והוא שהתחיל בעל השדה לקצור וכו' אלא הכא מעידנא דאתחיל למיגז לא מיחייב בכולי' עדרי'. והנה לכאורה קשה לפירוש הר"ן דרב חסדא סבר דמעידנא דגילה בדעתו לגוז צאנו והיו שם חמשה אתחלה לה החיוב וא"כ הרי זה בדמיון לחיוב פאה דמתחלת בראשית הקצירה, והכא דמיירי אליבא דרב חסדא ולדידי' דומה ראשית הגז לפאה

ונראה ראה דלא קשה דהיינו דהפירוש בהמשנה אם שייר המוכר הכוונה ששייר לו צאן בעדרו, ובזה מדייק הש"ס מי מיחייב בכולי עדרי', והיינו דע"כ כשגזז חמשה צאן לא הוי החיוב רק על הגזוז ולא על הצאן העומדים בעדרי', אבל גבי פאה מהתחלת הקצירה חל החיוב גם על הקמה כמבואר במסכת פאה

פרק שנים עשר

קל"ט ע"ב, שילוח הקן נוהג בארץ ובחוצה לארץ, וזהו מפני שהיא חובת הגוף. ומבואר בקדושין ל"ז שהוא הדבר הלמד מענינו דומיא דע"ז והוא לימוד לכל חובת הגוף שנוהג בחו"ל

ויש לעיין אם הוא חובת הגוף כשיקרא לפניו קן צפור מחויב ליקח הבנים ולשלח את האם, או דלמא כשאינו רוצה ליקח הבנים רשאי להלך לדרכו ולהתעלם מזה, וכבר חקר בזה הגאון חות יאיר בסימן ס"ז. והנה בגמ' דהא דקתני בחוץ לארץ הוא שלא לצורך, ופירש"י מטעם דחובת הגוף הוא. והנה אם נימא דכל עיקר המצוה דשילוח הקן הוא רשות, א"כ יש לומר כיון דעיקר הלימוד הוא מע"ז, וא"כ אפשר דמצוה כזו שהיא רשות כיון שאינו דומה לע"ז שהיא חובת הגוף ממש נוהג בחוץ לארץ, משא"כ מצוה שהיא רשות מחויב התנא למיתני שמפני שאינה תלויה בארץ נוהגת גם בחוצה לארץ, וע"כ מוכח מזה דשילוח הקן חובה, וא"כ תנא התנא דנוהג בחוצה לארץ, שלא לצורך

עוד בזה, חומר בכיסוי הדם משילוח הקן וכו'. ואם אמרינן דשילוח הקן אינו אלא רשות הלא יש עוד חומר בכיסוי הדם שהוא חובה, ושילוח הקן רשות, וע"כ דגם שילוח הקן חובה. ואין לומר דגם כיסוי הדם רשות מטעם דאין מצוה חיובית למישחט עוף, זה ליתא, דע"כ לאחר ששחט מחויב בכסוי הדם, וה"נ גבי שילוח הקן לאחרי ההזדמנות לפניו הרי זה דומה כלאחר שחיטה גבי עוף ומוכח מזה דשניהם שווים בחיוב

גמ', לבד מראשית הגז לאפוקי מדר' אלעאי דאמר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. והנה סברת ר' אלעאי דיליף נתינה נתינה מתרומה, ולכאורה מדוע פליגי רבנן עלי' דר' אלעאי כיון דיש לו גז"ש. ונראה דסברי רבנן דכיון דילפינן דחובת הגוף נוהג בחוצה לארץ מטעם דילפינן מענינא דקרא שהיא מדה בתורה עדיפא מג"ש, וכמו שפליגי בג"ש והיקש איזה מהן עדיפא, בזבחים מ"ח, או אפילו אם שניהם שווים אזלינן לחומרא שגם זה הוי מדה בתורה כמו שכתבו התוס' ב"ק ג', ולהכי תנא התנא בראשית הגז דנוהג בחוצה לארץ

גמ' חד אמר כל היכא דתנן בפני הבית ושלא בפני הבית שלא לצורך לבד מאותו ואת בנו סד"א הואיל ובעינא דקדשים כתיב בזמן דאיכא קדשים וכו'. ופירש"י דהכוונה שרק בקדשים ננהוג אותו ואת בנו, והא דלא פירש"י כפשוטו כלשון הש"ס דבזמן דאיכא קדשים לנהוג אותו ואת בנו בחולין ובזמן דליכא קדשים ליכא אותו ואת בנו בחולין משום דזה לא מסתברא דהלא כיון שהוא חובת הגוף ונוהג גם בחו"ל, וא"כ אין זה שייכות אם איכא קדשים, להכי פירש"י דיש לומר דכל עיקר אותו ואת בנו בקדשים נאמרה, ולפי"ז עיקר חידושא דתנא דנוהג דין אותו ואת בנו בחולין, אבל מלשון התנא דתנן שם אותו ואת בנו נוהג בחולין ובמוקדשין משמע דעיקר הרבותא דנוהג במוקדשין מדלא תנא במוקדשין ובחולין, ולפירש"י איפכא הו"ל למיתני במוקדשין ובחולין. ועוד דכיון דכל עיקר האי סברא לומר דרק בקדשים לנהוג אותו ואת בנו הוא מטעם הואיל, ובענינא דקדשים כתיבי, הלא יש ענינא אחר המלמד דחובת הגוף אינו תלוי במקום ולא בזמן כמו הא דע"ז, וא"כ כיון דאיכא תרי ענינא אית לן למיזל לחומרא, וא"כ בחולין פשיטא דנוהג אותו ואת בנו, וכן הוא לשון הברייתא לעיל ע"ח, ת"ר מנין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשין, והתוס' כתבו שם דס"ד דאתי עשה דפסח ותמיד ומדחי הל"ת דאותו ואת בנו, וא"כ גם הכא יש לפרש דהרבותא דנוהג במוקדשין, ואפשר דרש"י מפרש כן דבקדשים פשיטא מטעם דהאי תנא סבר כן מדקתני בפני הבית ושלא בפני הבית, ומדנקט בפני הבית קודם ע"כ משום דזהו מה דפשיטא ליה, ולא סבר האי תנא דס"ד דעשה דוחה ל"ת, והיינו דסבר דזה הוי מחוסר זמן כמו מחוסר זמן קודם יום השמיני ופסול כמו בע"מ, והביאור הואיל ובענינא דקדשים כתיבי הרי נחשב כבעל מום. ועי' בספרנו שאילות משה חיו"ד סימן כ"ז, ולהכי סבר הש"ס אליבא דהאי תנא דע"כ עיקר חידושא לחולין

בחולין אבל לא במוקדשין, ופריך אמאי לא, והקשו הרשב"א והר"ן מאי פריך אמאי לא פשיטא כיון דהאם הקדש אינו יכול לשלח, ותירצו וז"ל, יש לומר דהוי אפשר לומר שלא יקח הבנים כיון שאינו יכול לשלח את האם קמ"ל שלח תשלח פרט לזו, הלכך נוטל הבנים ונוטל האם אלא שמביא האם