נזר הקודש - חולין כח

בקרום מדוע נימא דהתורה מיעטה הבדיקה, ואין זה דומה לזה שכתבו התוס' דבמקום דאיכא סברא לעשות אמרה תורה שלא לעשות ובאיסור לאו - משום דשאני במקום דאיכא חששא דאיסור שאני

והנה האו"ח מתרץ דע"כ אין לפרש לא תשברו דאינו צריך לשבור, משום דהיאך נפרש הא דאמרה תורה בו בכשר ולא בפסול. דהיאך יעלה על הדעת דבכשר אין צריך לשבור, ובפסול צריך לשבור העצמות. דהיאך יעלה על הדעת דבפסול מחויב לשבור טפי מבכשר עכת"ד. אבל גם זה לא יספיק דהלא איכא למימר דאעפ"י דלענין אכילה שללה תורה המצוה מהמוח של הפסח, מ"מ לענין דין שרפה האמור בקדשים פסולים. דהרי הא דפסול מיירי שהיה לו שעת הכושר כדאיתא שם בפסחים פ"ג ודינם כדין קדשים פסולים דטעונים שריפה שפיר יש לומר דיש חיוב לשבור העצמות לשרוף המוח, ולזה בעינן קרא למעט. - איברא דיש לומר דזה בזה תליא - והיינו אם אין מצוה דפסח באכילה דמוח, ממילא ליכא מצוה דשריפה בהמוח מטעם קדשים פסולים. אבל יש לומר גם לאדיך גיסא, והיינו דאעפ"י שאמרה תורה דאינו צריך לשבור העצם בכדי לקיים מצוה דאכילה, אבל ע"כ יש בזה דין קדשים במוח כמו דתניא בתוספתא ואם ירצה לאכול את המוח והיינו באופן שנשבר מאליו הרי זה נקרא אכילה דפסח. וא"כ יש לומר דגם בפסול חל על המוח שבעצמות תורת פסול, ממילא בעי שריפה כדין קדשים פסולים, ושפיר דרשינן למעט לומר שבזה לא אמרה תורה לא תשברו שאין צריך לשבור. אלא אדרבה צריך לשבור העצמות כדי לקיים מצוה דשריפה בהמוח שדינו כבשר

ונראה דע"כ אין לפרש ועצם לא תשברו בו דהכוונה לא צריך לשבור אבל איסור אין בו. משום דלפי"ז ע"כ המוח שבעצמות כיון שדינו כבשר לכל דבר כדאיתא בתוספתא. וא"כ כשרבים מנוין על הפסח ואין מגיע לכל אחד כזית אם לא נצרף גם המוח שבעצמות דע"כ מצטרף ונחשב לכזית בשר וגם אם נאבד הבשר לאחר זריקה זורקין על המוח שבעצמות, וראיה לזה מהא דכתב הרמב"ם בפר"י מק"פ דלהכי אין נימנין על המוח שבעצמות מטעם האיסור שבירה יעו"ש. מבואר מזה דאם לאו האיסור היו שפיר נימנין על המוח שבעצמות - ולפי"ז אין לפרש ועצם לא תשברו בו דלא צריך לשבור - דהרי לפעמים מחויב לשבור בכדי לקיים המצוה דאכילת הפסח. ולפעמים גם קיום הפסח באופן דליכא רק בשר זה דהוא המוח שבעצמות הבאים רק על ידי שבירה. - ומזה מוכח דע"כ לכו"ע הכוונה ועצם לא תשברו בו היינו דאסור לשבור עצם דהפסח ואיכא גם מלקות להשובר עצם

שם, ממאי דלמא דמנח גומרתא עליה וקלי לה ובדק ליה דתניא המחתך בגידין והשורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם. - וקשה הא דאיתא בפסחים פ"ד ע"ב דפריך שם מדוע אין נמנין על מוח שבקולית הלא יכול להניח גומרתא ונפקא למוח דידהו, ומשני אביי אמר משום פקע ופירש"י שמא מחמת הגחלת יפקע במקום אחר ואין זו שרפה אלא שבורה יעו"ש. וקשה דלפי"ז אמאי קאמר הכא הש"ס דיכול לעשות בדיקה על הקרום על ידי גומרתא, ועל ידי זה יש לצאת מידי ספק טריפה, אבל הלא יכול לבוא לידי איסור שבירה דעצם. ואפשר לומר דהכא אזלא למ"ד דבר שאינו מתכוון מותר, והכא אינו מתכוון לשבירה, ופס"ר לא הוי מטעם דאינו הכרח לשבירה. אבל קשה לפי"ז מדוע לא ניעביד כן גם בהא דקולית בכדי לקיים המצוה דאכילת הפסח, ולהיות גם נמנין עליו, ואם בשביל החששא דשמא יפקע הלא הוי דבר שאינו מתכוון, וא"כ תקשה גם שם דהלא יכול לעשות להוציא המוח על ידי גומרתא ומותר מטעם דהוי אינו מתכוון ומותר

והנה לכאורה יש לפשוט מזה מה שאני מסופק בדין המוח שבעצמות סגורות היאך הדין כשנפתח העצם מעצמו אם יש בזה מצוה דאכילה, והיינו כמו שכתבנו לעיל עפ"י התוספתא דהמוח שבעצמות דינו כבשר לכל דבר, וא"כ מסתבר הדבר שאם המוח לפנינו ואין צריכין לשבירה דיש עליו דין בשר בקיום מצוה דאכילה. והרי הוא כשאר בשר ומצוה לאכלו. או"ד דהתורה שללה את המוח שבעצמות הסגורות גם ממצוה דאכילה, וממילא גם אם המוח לפנינו ואין אנו צריכין לשבירה אבל כיון שבא מעצם סגור נדחה ממצוה דאכילה לגמרי

ואם נתפוס כסברא אחרונה אתי שפיר דברי אביי שמפרש הא דאין נמנין על המוח שבקולית, ומפרש משום פקע. והיינו דסבר שהמוח הזה נפקע מהמצוה דאכילה דפסח, ורק מפני שעכ"פ אין בזה איסור אכילה, והרי זה אכילה דהרשות גרידא - ולהכי אמר דגם להניח גומרתא אסור מטעם חששא שמא יפקע גם שלא במקום הגחלת ולא שייך הכא להתיר מטעם אינו מתכוון, דאדרבה הלא שפיר קא מכוון מטעם דעכ"פ יש לאסור מדרבנן כיון שאין כאן משום מצוה, רק מפני אכילה דהרשות, ובזה גם אינו מתכוון יש לאסור - משא"כ בסוגיא הכא דבעינן לברר מאיסור טריפה, פשיטא שיש בזה היתר מטעם אינו מתכוון לשבירה כמו שכתבנו

אמנם לפי"ז יש לעיין בדברי הרמב"ם פר"י מק"פ ה"י שכתב וז"ל ואין נמנין על מוח שבקולית והוא העצם הסתום משני ראשיו, שהרי אינו יכול להוציא אלא בשבירת העצם, עכ"ל. מבואר מזה דסבר דכל עיקר הוא מפני איסור השבירה, משמע מזה דאם העצם נשבר מאליו יש עליו דין קרבן ומצוה דאכילה גם כן כשאר בשר הפסח. ולפי"ז קשה מדוע לא נימא להיות נמנין עליו על ידי גומרתא, ואין לחוש לפקע מטעם שאינו מתכוון לשבירה ודבר שאינו מתכוון מותר. וכן הוא שיטת הרמב"ם באינו מתכוון. וגם אין לדון בזה תורת דחוי כיון דחזינן דלא חיישי לזה אביי ורבא בסוגיא. והיינו מטעם דלא שייך הכא ענין דחוי אצל מצוה ג"כ מטעם דבידו לעשות על ידי גומרתא, וכל שבידו לאו דחוי הוא כידוע. עי' זבחים ל"ד אוקימתא דרב אשי, וגם הוי זה דחוי דמעיקרא דלא הוי דיחוי כידוע

אבל ע"כ מוכח מדברי אביי דליכא מצוה דאכילה על המוח הבא מצעם הסתום כמו שכתבנו. וגם מדברי רבא שאמר שם משום הפסד קדשים בודאי ג"כ סבר דליכא מצוה באכילתו משום דאם איכא מצוה באכילתו בודאי אין לחוש משום ההפסד דממעט בשר בכדי לקיים המצוה דאכילה. ועוד דההפסד המעט בשר הוא ג"כ באינו מתכוון, וע"כ דליכא מצוה כלל באכילתו, ורק הוא אכילה דהרשות, ולהכי חיישינן גם משום הפסד קדשים. - ומטעם זה פשיטא שאם נאבד הפסח כולו לאחר זריקה וליכא בפסח זה קיום מצוה דאכילה הרי זה נחשב כאילו נאבד המוח הזה גם כן. ופשיטא שאם קודם זריקה שאין זורקין הדם בשביל המוח שבעצם הסתום

ובזה יש להצדיק רבינו המהרש"א שכתב בדברי התוס' פסחים פ"ג ד"ה בו בכשר ואפילו בפסול שכתבו משום דטריחא מילתא להוציא על ידי גומרתא והביאור בזה דבשביל זה ליתא בדין שרפה שלא אמרה תורה להטריח טרחא יתירתא, וכתב המהרש"א דלפי"ז לקמן בהא דאין נמנין על המוח שבקולית הו"מ למימר משום הטריחא מלתא יעו"ש. ולכאורה דבריו תמוהין, דבשלמא בהא דנותר דפסול שייך לומר כן, אבל אין זה שייך בקיום מצוה. והאור חדש הקשה כן על המהרש"א יעו"ש. אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר דכיון דגם שם לא הוי אלא אכילה דהרשות, וזהו שמחדש אביי דחייש משום פקע ורבא חייש משום הפסד קדשים, דבזה באו לחדש שגם אכילה דהרשות אסור, ומטעם זה שפיר כתב המהרש"א דמשום דטריחא מילתא לא נחשב כבשר לטרוח ביו"ט טרחא דלא צריכה. וחידשו דבשביל אכילה דהרשות אין נמנין עליו

אמנם דברי הרמב"ם תמוהין כמו שכתבנו לעיל. עוד תמוה מדוע לא הביא הרמב"ם אוקימתא דאביי ורבא דאסור גם על ידי גומרתא. וגם לפלא על הנו"כ שלא עמדו בזה מדוע השמיט הרמב"ם הסוגיא. וביותר תמוה כיון דחזינן דסוגיא דידן סברה דיש להניח גומרתא בכדי לבדוק הקרום, וא"כ אם