נזר הקודש - חולין כז

שחוץ לעצם, אתה אומר הבשר שחוצה לעצם או אינו אלא הבשר שבתוך העצם. הא מה אני מקיים ועצם לא תשברו בו עצם שאין בו בשר. תלמוד לומר ועצם לא תשברו בו עצם שיש בו בשר או עצם שאין בו בשר ע"כ לשון המכילתא. - ויש להבין דקאמר מה תלמוד לומר - קשה הלא ע"כ אם לא כתבה תורה ועצם לא תשברו לא הוי ידעינן דאסור לשבור העצם דהרי בכל הקדשים הנאכלין מותרין בשבירת העצמות. - והגאון מלבי"ם מפרש דהכוונה למה נכתב בפסח שני כיון דכתיב שם ככל חקת הפסח, וזהו שאמר למה נאמר הכוונה שתי פעמים יעו"ש. אבל זה תמוה מלבד שעיקר חסר מן הספר, הנה עוד קשה דהלא בעינן ללמד שם דעל מצוה שבגופו הכתוב מדבר. - וזהו דרשת רבנן. ודוחק לומר דהמכילתא אזלא אליבא דאיסי בן יהודה - וגם מה דמסיים המכילתא תלמוד לומר ועצם לא תשברו בו - והיינו דמזה נלמד דבין עצם שיש בו מוח ובין עצם שאין בו מוח ישנו באיסור שבירה, דקשה דאכתי מאי משמעות איכא בזה, דהלא אכתי איכא למימר דרק לעצם שאין בו מוח דיבר הכתוב, אבל עצם שיש בו מוח איכא מצוה דאכילה, ממילא דינו כדין כל הקדשים

לכן נראה לפרש דכוונת המכילתא דפריך מה תלמוד לומר לא הוי הכוונה על עצם הל"ת דודאי איצטריך הקרא ללמדנו איסור שבירה בעצם - רק פריך מדוע כתבה תורה תשברו, ולא כתבה תורה ועצם לא ישברו בלא ת"וו וכמו שאמרה תורה בפסח שני בפ' בהעלותך, והת"ו מורה על דרשה למידרש. - ועל זה מסיים משום שיש להסתפק על איזה עצם כוונת התורה אבל כיון דכתיב ועצם לא תשברו בו הכוונה לשבירת רבים וכללה תורה כל מיני עצמות היינו אפילו לעצמות שיש בהן מוח. - וזהו אליבא דחכמים דאיסי בן יהודה. ומזה אנו יודעים דלא אמרינן בזה עשה דוחה ל"ת. ומזה הטעם דרשו דהא דכתבה תורה בפסח שני ועצם לא ישברו הכוונה ללמדנו דרק מצוה שבגופו הכתוב מדבר. וכיון שאמרה תורה לאסור שבירת עצם גם לקיים העשה, הנה לכאורה יש לומר דמטעם זה אסור לשבור העצם גם בכדי לקיים המצוה דפסח, ומזה מוכח דאזלינן בתר רובא. אבל אכתי יש לומר דשאני הכא כיון דלא יקוים המצוה דפסח כלל אם לא נעשה בדיקה בהקרום אפשר שעל זה לא כיוונה תורה לאסור השבירה

אמנם נראה לפי דרשת המכילתא דעיקר הלימוד מהא דאמרה תורה לא תשברו דהת"ו מורה שלא יהיה עצם שבור בפסח. לפי"ז ע"כ צריך לומר דהקפידה תורה על עצם השבירה. וממילא אין שום היתר לעשות שבירה בעצם דהפסח. - ומטעם זה אפשר דאסור לעשות שבירה גם על ידי אינו בר חיובא כמו נכרי וקטן ג"כ. כמו שמצינו כזה בלא תקיפו שאסור גם ע"י אשה וקטן או נכרי כמו שהוכיחו התוס' בשבועות ג' ד"ה ועל הזקן יעו"ש. וזהו מדכתיב לא תקיפו. - וה"נ מכיון דכתיב לא תשברו, הכוונה שלא יהיה שבור שום עצם - ואסור גם על ידי נכרי וקטן, ומוזהרים על זה הגדולים. והרי זה איסור חפצא שלא יהיה עצם שבור בהפסח. - ומזה נלמד שאסור לשבור גם העצם בכדי לעשות בדיקה בהקרום. ומזה הטעם מביא ר' אלעזר הקרא דועצם לא תשברו האמור בפ' בא, והיינו דמלבד שזה כתוב קודם בתורה עוד בזה הוא מטעם שמזה נלמד שאיכא איסור שבירה בפסח מטעם שהקפידה תורה שלא יהיה עצם שבור כלל בהפסח. ומזה נלמד שגם לברר אם אינו טריפה אסור. וע"כ מוכח דאזלינן בתר רובא

ואין להקשות דלפי"ז יש לומר דשאני פסח שני דאמרה תורה ועצם לא ישברו ללמד דאזהרה רק על הגברא שלא ישבר עצם, אבל אין קפידא אם יהיה עצם שבור. ונפק"מ דמותר לשבור על ידי אינן בר חיובא כמו נכרי וקטן. וא"כ מדוע ילפי רבנן מזה שבא ללמד על מצוה שבגופו. - אבל זה ליתא דכיון דכתיב ככל חקת הפסח יעשו אותו, ע"כ הכוונה שכל דיני פסח ראשון נוהג גם בשני. והא דכתבה תורה בשינוי לשון, הוא מטעם דלא בא ללמד על עצמו, אלא ללמד על שארי דברים שאינן בגופו של פסח דאינו נוהג בשני. ומטעם זה עצמו באה האזהרה בשינוי לשון מפני שלא בא לגופו, אלא ללמד על דברים אחרים בא הכתוב

והנה לשיטת הרמב"ם דסבר ספד"א מה"ת לקולא הקשו הראשונים דדלמא משום זה לא חיישינן לספק טריפה בקרבן עולה מטעם דספק מותר מן התורה עי' בר"ן קדושין שלהי פר"ק. - וקשה דמאי קושיא הלא אדרבה כיון דספק מותר מן התורה א"כ כיון דחיישינן לספק ניקב קרום של מוח, א"כ ליכא בזה משום שבירת עצם, כיון דקיי"ל בו בכשר ולא בפסול. ובספק כשר ספק פסול מותר לשבור העצם ולעשות בדיקה. וביותר לפי מה שתירצו האחרונים בשיטת הרמב"ם דסבר מחזקין מאיסור לאיסור, והוי כמו איקבע איסורא דמודה הרמב"ם דספק כזה אסור מן התורה. אבל לפי"ז תקשה ביותר דאין להוכיח מרישא של עולה, והיינו דע"כ אדרבה כיון שנאסרה בלא בדיקה א"כ ממילא ע"כ מחויבין אנחנו לעשות בדיקה ולשבור גם העצם, ואין בו משום שבירת עצם מטעם דאיכא חששא קרובה שאנו מסופקים דלמא טריפה היא, ומספיקא מותר מן התורה לשבור העצם גם כן

והנה לפי מה שביארנו דהקפידה תורה שלא יהיה בהפסח עצם שבור - והרי זה כמו פגם בהפסח - להכי אסור לשבור עצם בפסח מטעם הספק דלמא טרפה היא, משום דלאחר הבירור שהוא קרבן כשר, ויהיה הפסח פגום בהעצם השבור, אסור לנו להביא לידי זה לעשות פגם בהפסח. - ובזה ע"כ גם ספק אסור מפני שאסור לנו להביא את הפסח לידי פגם

ובהיות' בזה יש להעיר לראבר"ש בזבחים ס"ו דאמר בהא דאמרה תורה ולא יבדיל בחטאה"ע הפירוש שאינו צריך להבדיל יעו"ש. א"כ יש לפרש גם הא דאמרה תורה ועצם לא תשברו בו, דהפירוש שאין צריך לשבור עצם בשביל אכילה דהמוח, וממילא כיון שאין איסור בשבירת העצם שפיר יש מקום לומר דבודקין את הקרום, וא"כ מדוע לא פריך הש"ס דמה יאמר ר"א לראבר"ש. - והנה גם לפי מה שהקשו שם התוס' דא"כ בכל לאוין שבתורה נפרש כן, ותירצו דלזה לא צריך קרא דמהיכי תיתי יהיה מחויב לעשות הלאו יעו"ש. אמנם הכא שפיר יש לומר דבכדי לקיים מצוה דאכילת הפסח גם בהמוח שדינו כבשר לכל דבר כדאיתא בתוספתא דאהלות פר"א יעו"ש. וא"כ ע"כ בכל הקדשים הנאכלים שוברים העצמות ג"כ בשביל קיום המצוה דאכילה. וא"כ שפיר הוי אמרינן דגם בפסח כן הדין, ועל זה אמרה תורה דאין צריך לשבור העצמות בשביל אכילה דהמוח, והיינו דאינו מחויב לזה. אבל לענין בדיקת הקרום של מוח כיון שאין איסור שבירה פשיטא שוברין העצם גם כן אם לא אזלינן בתר רובא, וא"כ אין ראי' מרישא של פסח לראבר"ש, ומדוע לא פריך מזה הש"ס

וראיתי אח"כ בספר אור חדש על פסחים פ"ה מביא שהצאן קדשים למס' זבחים הקשה מדוע לא נימא דהא דאמרה תורה ועצם לא תשברו בו לומר דלא צריך לשבור. ומתרץ לפי סברת התוס' דבמקום שיש סברא לומר שצריך לעשות בזה באה האזהרה שלא לעשות, והכא איכא סברא לשבור העצם של קרום שהמוח בו לצאת מספק טריפה, ממילא מתפרש לא תשברו באיסור לאו עכת"ד. והיינו שכוונת התורה דאזלינן בתר רובא. ולפי דבריו שפיר יליף ר"א מזה דאזלינן בתר רובא גם לראבר"ש. - אבל יש להעיר דכיון דלפי האמת אזלינן בתר רובא א"כ שוב יש לפרש לא תשברו דלא צריך לשבור. ומנין לנו לומר דיש מלקות על שבירת עצם. - ועוד דאכתי יש לפרש לא תשברו דלא צריך לשבור בכל העצמות והיינו בין לשבור בשביל האכילה בשארי עצמות ובין לשבירת העצם לבדיקת הקרום. דבכל עצמות מיעטה התורה מדין אכילה. והעצם של הקרום של מוח לא נצרך לשבירה מטעם דאזלינן בתר רובא. - ועוד דאם באמת חיישינן לספק טריפה