נזר הקודש - חולין רעח

משמע דגם בעזים שייך גוזז, ועוד דאיתא שם בבכורות כ"ה דגם פרה בת גיזה מברייתא זו עצמה בהא דלא תעבוד בבכור שורך וכי מנין ליתן את האמור של זה בזה יעו"ש. וכן הוא שם במסקנא ומטעם זה משני הש"ס דשאני פרה דקדשי בדק הבית היא יעו"ש. הרי מבואר מזה דשייך גיזה גם בשור ופרה, ומכש"כ דשייך גיזה גבי עזים וא"כ מה משני הש"ס הכא בהעזים דבעינן גיזה וליכא, והלא זה נגד מסקנת הסוגיא דבכורות ונגד פסוק הדר בתורה דכתיב וגז צאנך דגם עזים בכלל צאן, וצע"ג

אמנם נראה לפרש וליישב סוגיא דידן דהכוונה בזה הוא רק דשני ענינים נינהו הא דלא תגוז, והא דגיזה. והיינו דאעפ"י דהתלישת השער מהעזים נקרא גוזז, אבל גיזה לא נקרא. והיינו דהתורה אמרה בראשית הגז גז צאנך, והביאור בזה, דכל מה שנטלו מהכבשים נקראים גיזה, והשער הנתלש מהעזים אעפ"י שהמלאכה בעצמותה נקראת גוזז שכן קורא הכתוב שם ותואר להמלאכה בלשון גוזז, כמו שנאמר ולא תגוז, והיינו דכן נקראת הפעולה, אבל לאחר שנתלשים השערות מהעזים לא חל על השערות תואר ושם גיזה, וזהו דקאמר הש"ס הכא בעינן גיזה וליכא, היינו דבעינן שאחרי התלישה ומונחים לפנינו בעינן שתהיה לה תואר גיזה, וזה אין להם, ומדויק בלשון הש"ס דלא קאמר בעינן גוזז משום דגם תולש נקרא גוזז אבל השערות לא נקראו גיזה, ובראשית הגז בעינן גיזה כדכתיב גז צאנך

גמ', מאן שמעית ליה האי סברא רבי יוסי הא מודה רבי יוסי במידי דאורחא וכו'. הנה ביאור הסוגיא ושיטת הרמב"ם בזה, מבואר בספרנו נזר הקודש לבכורות כ"ה

ע"ב דאורייתא בששים, והאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי. וקשה לפי מה שכתב התוס' רי"ד בקדושין נ"ח ראיתי מקשים והא תתן לו כתיב ובעינן כדי נתינה כדדרשי גבי ראשית הגז, ונראה לי דבודאי מצוה ליתן לו דבר חשוב כדתנן בפרק ראשית הגז, וכמה הוא נותן לו משקל ה' סלעים שנאמר תתן לו כדי נתינה וה"נ תנן בשלהי פאה אין פוחתין וכו' מדה זו אמרה בכהנים ובלוים ובישראל פירש גם כשמחלק תרומה בגורן לכהנים או מעשר ראשון ללוי וכו' אבל מיהו אעפ"י שמצותו בכך אם אינו רוצה לקיים מצוה זו ותרם חטה אחת מכל הכרי ניתקן ויצא מידי טבלו אלא שלא קיים מצות נתינה עכת"ד יעו"ש. ולפי"ז קשה הכא מאי פריך מהא דקאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי, והא לא אמר שמואל אלא שיצא מידי טבל, אבל חכמים אמרו להני שיעורים הוא בכדי לקיים מצות נתינה, וצ"ע

תוס' ד"ה והא, ולא בעי למימר דשמואל בעין רעה דא"כ מאי קמ"ל מתניתין היא תרומות פר"ד מ"ג, עין רעה אחד מששים, ולכאורה אינו מדויק, דהלא הו"ל להקשות דשמואל שאמר חטה אחת לעין רעה קשה עליו מהמשנה דעין רעה אחד מששים ולא סגי בחטה אחת

ועוד קשה מדוע לא נחתו התוס' לומר דשמואל אמר רק פוטרת את הכרי שהוא רק תיקון הטבל, וצ"ע

שם, התם בארץ הכא בחו"ל. משמע מזה דפאה נוהג בחוץ לארץ, וזה הוי מקור להרמב"ם בפר"א ממתנות עניים שכתב שפאה נוהגת בחוצה לארץ, והכס"מ שם מדייק מהא דלוי זרע בכישור, ואתא לקמיה דרב ששת למישאל דהוי בבבל יעו"ש. אבל יש לומר דעשה מצד חסידות, אבל הכא מוכח דמצד הדין חייבוהו חכמים פאה בחוצה לארץ

תוס' ד"ה אלו וכו', בירושלמי פריך אמאי לא חשיב נמי תרומה בהדייהו דחטה אחת פוטרת את הכרי, וקשה הא זה הוי רק לתקן הטבל אבל לקיים מצות נתינה ע"כ יש לזה שיעור מן התורה כפי שמשערין חכמים ומדוע לא משני כן בירושלמי

תוס' ד"ה עד שצבעו פטור, פירש בקונטרס דהוי כמו מזיק מתנות כהונה או אוכלן דפטור וכו' משום דקנאן בשינוי יעו"ש. ביאור הדברים, שלא נתכוון לגזול אמנם מפני שחיוב ראשית הגז הוא בדאיתא בעיני' וכמו שהן נגזזות משום דכתיב גז צאנך היינו דהגיזה כמו שהוא על הצאן, אבל אם עשה שינוי הרי אין זה גז צאנך, ולפי"ז יש לעיין אם גזז הצמר על הצאן חייב כיון שלא נעשה השינוי לאחרי הגיזה, ועיקר הדבר בעינן שלא תהיה נעשה השינוי ולא הוי כמו שהיה בשעת הגיזה. וזהו ששנה התנא בהמשנה לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו, והיינו שצבע הצמר לאחר הגיזה, והרמב"ם בפר"י מבכורים ה"ו כתב אבל אם גזז הצמר וצבעו קודם שיתן נפטר מראשית הגז, ומשמע דאם צבעו קודם גיזה לא נפטר, אבל אם נעשה השינוי אחר הגיזה לא קרינן בזה גז צאנך, וזהו כוונת רש"י שמפרש דהוי כמזיק מתנות כהונה או שאכלן דפטור, והיינו דכמו שפטור מזיק מטעם דליתא בעינייהו, הנה כן בשצבעו לא קדינן דזה איתא בעין מפני שזה גם כן כדליתא דמיא כיון דלא קרינן בזה גז צאנך

והנה הרשב"א בחידושיו הקשה אמאי אינו חייב דהא משתרשי ליה ומי גרע מפרעו חובו, יעו"ש. והנה לפי שפירשנו לעיל אין זה דומה לפרעו בחובו דשם לא נפקע מהמצוה, משא"כ הכא דנפקע מהמצוה

והנה בהא דהקשו התוס' דלפי פירש"י דהוי כמזיק או שאכלן, ותימה דלפי"ז מאי קמ"ל רב חסדא כיון דמתניתין היא יעו"ש. נראה דמתניתין איכא לפרש שצבע כל הצמר כולו ויש בזה גם חלקו של כהן, אבל טרם הוברר חלקו של כהן, דהיינו טבל, והרי זה כמו גבי טבל של תרומה שפטור מן התשלומין כדאיתא לעיל ק"ל ע"ב, וה"נ גמרינן נתינה נתינה מתרומה, ובזה מיירי דין המשנה ואעפ"י דתנן ולא הספיק ליתנו עד שצבעו, דמשמע דלא חסר אלא נתינה, ומיירי לאחר שבירר חלקו של כהן, אבל יש לומר דזה לאו דוקא אלא מיירי שצבע כל הצמר בעודו טבל, ועל זה בא רב חסדא לאשמעינן דגם במזיק מתנות כהונה בבירור גם כן פטור

ונראה לדייק מלשון הרמב"ם שכתב, אבל אם גזז הצמר וצבעו" מלשון זה משמע שצבע כל הצמר, והביאור בזה שצבע בעודו בטבלו, ובאופן זה ג"כ אתי שפיר שפטור גם בלא דינא דרב חסדא והוא מטעם דקודם שבירר חלקו של כהן הרי זה כדין אוכל טבל שפטור

אבל גם מה שתירצו התוס' והרשב"א דרב חסדא בא לפרש המשנה דלא תימא כמו שפירש רש"י בכתב יד שצבע קודם שגזז כדי חיוב אתי שפיר, אבל יש להעיר דהרי גם כשבא לידי שיעור חיוב יש לפרש שצבע כשהיה עדיין בטבלו

תוס' ד"ה אלו דברים שאין להם שיעור, בירושלמי דמס' פאה פריך אמאי לא חשיב נמי תרומה בהדייהו וכו'. והר"ש שם בפר"א דפאה כתב דלא חשיב אלא דברים שבעשייתו מצוה טפי משא"כ תרומה גדולה אדרבה הוי עבירה שמערב טבל עם התרומה ונותן לכהן בתורת תרומה ואוכל, יעו"ש. וקשה מה זה טבל כשעושה תרומה, והיינו דרק כשהוסיף אחרי הרמת התרומה אבל בתחילה כל ששיריה ניכרים רשאי לתרום כמו שירצה. ומצאתי בתוס' יו"ט שם שהקשה בזה, ומראה מקום לזה בפר"ד דתרומות מ"ה יעו"ש. והראב"ד בפר"ג דתרומות בה"ד כתב דמי שיתן דעתו להקפיד ולתרום במדה שמא יוסיף או ימעט במדה מקלקל את התרומה או את הפירות יעו"ש. ומשמע מדבריו דכשאינו נותן דעתו להקפיד ולתרום במדה אעפ"י שיוסיף או ימעט אין בכך כלום, הקשה הכס"מ דהלא גם אינו מקפיד ג"כ קלקל יעו"ש. ותמוה דמה קלקל איכא כיון שיכול לעשות תרומה כמה שירצה והנה מביא שם הכס"מ דברי הר"ש דהמרבה בתרומה יש קלקול, ותמוה שלא העיד כלום דלא שייך בזה קלקול, וצ"ע

ונראה בכוונת הר"ש דסבר דהתנא חשיב אלו דברים שאין להם שיעור היינו שיש להוסיף כמה שירצה בין אם ההוספה בבת אחת, בין בזה אחר זה, אמנם בתרומה אעפ"י שאם עושה תרומה בבת אחת שפיר דמי, אבל כשהפריש