נזר הקודש - חולין רעו

ומיושב בזה גם כן הא דהקשה שם באב"מ מב"ב קל"ז דאיתא שם שור זה נתון לך במתנה והקדישו והחזירו הרי זה קדוש, ומוחזר. ואם בעי קנין לזכות וזה ליתא בהקדש, ובדברינו אתי שפיר משום דגם קדשי מזבח לא יצאו מרשות בעלים של מקדיש, כמבואר בשיט"מ ב"ק ס"ז ד"ה הקדש, וא"כ עיקר ההקדש הרי זה בגדר השתמשות גרידא, וזה ודאי שיש רשות להמקבל מתנה ע"מ להחזיר להשתמש בה עד שלא תשאר בה שוה פרוטה, ואז תהיה החזרה מועלת אעפ"י שלא שייך בה קנין כיון שאין בהשווי' של פרוטה, וזהו בהקדישו, דהיינו שהשתמש בהמתנה עד שאין בה שוה פרוטה, וזהו בהקדישו שהקדיש, ומכ"ז החזירו מוחזר, ולא בעינן בזה תורת קנין כיון שלא נשאר בה תורת ממון

ע"ב אי מה תרומה ממין על שאינו מינן לא, אף ראשית הגז ממין על שאינו מינו לא, וגבי תרומה דתניא היו לו שני מיני תאינים שחורות ולבנות וכו'. וקשה טובא מה פריך מברייתא, הלא תנן בפר"ב דתרומות מ"ד כל מין חטים אחד כל מין תאנים גרוגרות ודבלה אחד, ותורם מזה על זה יעו"ש. והיינו דסבר התנא בסתם משנה דשינוי מראה אינו עושה לשני מינים, ולפי"ז גם בראשית הגז שהוא מין צמר, גם כן השינוי מראה אינו עושה לשני מינים, ור' אלעאי סבר כסתם משנה, וכמו גבי תרומה כל מין חטים אחד הוא כן גם גבי צמר כל מין צמר אחד הוא

ועוד הנה הש"ס מסיים דהא דתנן היו לו ב מינין שחופות ולבנות דכל אחד הוא מין בפני עצמו שהוא רק עצה טובה אבל סבר התנא דלדינא הוא מין אחד מטעם דהשינוי מראה אינו עושה לשני מינין וזהו כמו הסתם משנה דתרומות, וא"כ מאי פריך לר' אלעאי, והלא אפשר דרבי אלעאי סבר כמו כן דליכא חילוק מינין בצמר בשינוי מראה, וא"כ קשה טובא בזה שמסיק הסוגיא במתניתין דלא כר' אלעאי הלא גם ר' אלעאי מצי סבר כן. ועוד דע"כ גם משנתינו דסבר דרק עצה טובה קמ"ל, אבל לפי האמת כל מין צמר אחד הוא והשינוי מראה אינו עושה לשני מינין ע"כ זהו דלא כהתנא דברייתא שמחלק בין תאנים שחורות ללבנות, ורבי אלעאי סבר כתנא דידן במשנתינו שכל דין צמר אחד הוא, וצע"ג

גמ', אי מה תרומה בעינן ראשית ששיריה ניכרין אף ראשית הגז בעינן ששיריה ניכרים אין והא תנן האומר כל גרני תרומה וכו' הא ראשית הגז דבריו קיימין וכו', הא רבי אלעאי הא רבנן, מבואר מזה דמראשית דכתיב גבי ראשית הגז לא משמע דבעינן שיריה ניכרים, ורק למאן דיליף מתרומה דינה כתרומה, אבל לדידן דלא ילפינן מתרומה לא בעינן שיריה ניכרים, וזהו ע"כ כמו שכתבו התוס' לעיל דגם בתרומה אע"ג דכתיב ראשית אין במשמעו שיריה ניכרין רק מטעם דבחלה כתיב מראשית ותרומה ילפינן מחלה, ממילא ראשית הגז למאן דלא יליף מתרומה לא בעינן שיריה ניכרים. ולפי"ז קשה הא דאיתא בפסחים ל"ג אמר קרא ראשית ששיריה ניכרין יעו"ש .משמע מזה דסבר הש"ס דגם ראשית גופיה מלמדנו דבעינן שיריה ניכרין, ותמוה דלפי"ז מדוע לא בעינן בראשית הגז שיריה ניכרין. ואפשר לומר דלענין שתהא הרמת התרומה מתרת באכילה דהיינו שתפעול הרמה היתר בזה סגי גם הא דראשית, והיינו דאם מפריש שיעור הרמה והשאר ניתרים זה נלמד גם מהא דכתיב ראשית לומר דראשית שהיא התרומה חלוק מהשיריים, ולהכי במפריש תרומת חמץ כיון דגם אם איכא שיריים אינו ניכר ההיתר מטעם דכולו איסור לא קרינן בזה ראשית, אבל לא נשמע מזה למעט אם עושה כל גרנו תרומה דלא מהני ושפיר איכא למימר דאם כל הגורן נקרא ראשית גם כן שפיר דמי, ואין זה ענין לאופן שאין השירים חלוק מהחלק המורם

והנה בגיוה"ש למרן רע"א ז"ל שם בפסחים כתב תמוה לי דא"כ לא תליא כלל בתרומה אם היא חמץ או לא ותלי הכל בשריים דמשכחת דמפריש תרומת חמץ ביש לו סאה חמץ וט' סאין שאינן חמץ דיכול לקרות לסאה חמץ תרומה על הט' סאין דהא שיריה ניכרין ובהיפוך וכו' יעו"ש

אמנם איתא בירושלמי פר"ב דפסחים ה"ג אמר רבי זעירא כל תרומה שאינה מתרת את השירים לאכילה אינה תרומה אפילו הפריש חמץ על מצה אמר רבי זעירה מאחר שאילו מינה עליה אינה תרומה ואפילו הימנה למקום אחר אינה תרומה יעו"ש. הרי מבואר להדיא דגם בזה לא מהני, וע"כ הביאור בזה משום דהכוונה ראשית שתהיה ההרמה דומה בסוג עם המורם וכשזה אסור וזה מותר ג"כ לא מהני משום דבעינן שיהיו שניהם בסוג אחד, ואם אינם שווים הרי זה כאילו הם מין בשאינו מינו וכל זה נכלל במלה ראשית, אבל למעט באומר כל גרני תרומה אין זה במשמעות ראשית ולזה בעינן ללמוד תרומה מחלה דכתיב מראשית וכמו שכתבו התוס', וכמוש"נ

שם חומר בזרוע וכו' וליתני חומר בראשית הגז שנוהג בטריפות משא"כ במתנות, ומשני הא מני ר"ש היא והנה מדמוקים הש"ס דסתם משנה ר' שמעון דפוטר טריפה מראשית הגז, משמע דהכי הלכתא, ותמוה דברי הרמב"ם שפוסק בפר"י מהל' בכורים דטריפה חייב בראשית הגז, עי' בר"ן והובא בכס"מ, שמפרש דהכוונה לא דמוקים הש"ס המשנה כר"ש רק הכוונה דהתנא בפלוגתא לא קא מיירי יעו"ש. ותמוה, מדוע מיירי בפלוגתא בהא דר' אלעאי דנוהג בחוץ לארץ, ולר' אלעאי אינו נוהג בחוץ לארץ כמבואר בסוגיא

ולדעתי נראה דהרמב"ם סבר דטריפה חייב במתנות, וזהו מדלא כתב דטריפה פטור ממתנות וכתב רק דנוחר ומעקר פטור, וע"כ זהו מטעם התוספתא בפר"ט דחולין דתניא השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר, ושחיטת עכו"ם פטור מן המתנות יעו"ש. והטעם בזה דלא קרינן בכל הני זובחי הזבח. ומשמע דטריפה חייב מטעם דבשביל השחיטה הכשרה שמטהרת מידי נבלה מתחייב במתנות, וע"כ צריך לומר כן, דאל"כ אלא גם טריפה פטור מן המתנות מדוע לא שנה התנא טריפה, והוי רבותא יתירא מן נוחר ומעקר, וזהו שיטת הרמב"ם דכתב דנוחר ומעקר פטור בכדי שנשמע מזה דטריפה חייב, וע"כ הא דתניא בספרי דטריפה פטור מן המתנות הוא אליבא דר' שמעון דסתם ספרי הוא ר' שמעון ור"ש לשיטתו דסבר שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה, ודין טריפה כדין נוחר ומעקר, אבל הרמב"ם ע"כ כיון דסבר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, שפיר קרינן בזה זובחי הזבח

איברא אם נפרש דהספרי אזיל אליבא דר' שמעון דסבר שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה, א"כ מדוע דרש למעט טריפה מדכתיב ונתן לכהן לו ולא לכלבו, הלא בלאו הכי פטור מטעם דלא הוי זביחה, אבל האמת דבספרי ממעט טריפה מהא דכתיב זובחי הזבח, והיינו דטריפה לא נקרא זביחה, ורש"י מפרש מונתן לכהן, ובספרי דרש דרשא אחרת מן ונתן לכהן, לכהן עצמו יעו"ש

וכיון שהרמב"ם סבר דטריפה חייב במתנות, והרמב"ם סבר כר' אלעאי דבחו"ל אינו נוהג מתנות כר' אלעאי, וא"כ יליף שפיר נתינה נתינה ממתנות לחיוב לומר כשם שטרפה חייב במתנות כן חייב גם בראשית הגז, ובזה ליכא למיפרך אי גמר נתינה נתינה א"כ ליפטור בחוץ לארץ כמו שפריך לר"ש, דלהרמב"ם לאו פירכא היא דהרי סבר כן לפי האמת דבחוץ לארץ ליתא דין מתנות

כתב הרמב"ם בפר"י מבכורים ה"ז ראשית הגז נוהג בכלאים ובכוי ובטרפה. והנה מה שכתב דנוהג ראשית הגז בטריפה ביארנו משום דסבר הרמב"ם דנוהג מתנות בטריפה ויליף נתינה נתינה ממתנות, ומה"ט סבר דנוהג בכלאים גם כן כמו שנוהג מתנות בכלאים, וכן איתא בתוספתא. וזהו כמו שביארנו דהתוספתא סוברת ג"כ דנוהג מתנות בטריפה והיינו ג"כ מטעם דיליף נתינה נתינה ממתנות, ואעפ"י שיש ללמוד גז"ש צאן צאן ממעשר לפטור טריפה וכלאים אבל כיון דאיכא למילף לקולא ולחומרא אזלינן לחומרא, וזהו שיטת הרמב"ם