נזר הקודש - חולין רעה

עכו"ם בציצית. איברא דלשיטת הגהות מרדכי בחולין דסבר גבי בית שותף עם עכו"ם דפטור מטעם דהוי חזי בית, הנה כמו כן בבגד יש לפטור מטעם דהוי חצי בגד ואין בזה ד' כנפות, אבל הוא יחיד בזה ולא קיי"ל כן. ולכן גם גבי בגד יש לחייבו בציצית

גמ', אמר רב ביבי בר אביי ליתנהו להני כללי והא כתיב בקרכם וצאנכם דכולהו ישראל. ויש לעיין דלפי"ז גבי בכור דכתיב בקרכם וצאנכם היינו ג"כ דכולהו ישראל אבל שותפין פטורים. וקשה דלפי"ז למה איצטריך קרא בישראל למעט שותפות עכו"ם כיון דאף שותפות ישראל פטור, וע"כ צריך לומר דבבכור מודו כו"ע דשותפין חייבין ולהכי איצטריך בישראל למעט שותפות עכו"ם. ולפי"ז ע"כ לאו דוקא כל הני כללי דהרי בבכור פשיטא דשותפין ישראל חייבין. והנה התו"ח כתב דגבי מעקה שותפין חייבין מטעם דכתיב כי יפול הנופל יעו"ש, ולפלא מדוע לא נחית להא דבכור דע"כ ג"כ שותפין חייבין, וכן יש לומר דגם גבי מזוזה מודה מדכתיב למען ירבו ימיכם, דאם לא כן ליכא למידרש מביתך דרך ביאתך מן הימין. אבל דעת התו"ח בד"ה מ"ט, כתב דגבי בכור ומזוזה דגם כן אורחיה דקרא למיכתב הכי, ומשמע מדבריו דגם גבי בכור ומזוזה פטור בשותפות ישראל, וזה תמוה כאשר ביארנו

א כתב הרמב"ם בפר"א ממתנות עניים הי"ד וז"ל, כל מתנות עניים האלו אינן נוהגין מן התורה אלא בארץ ישראל שנאמר וקוצרכם את קציר ארצכם, כי תקצור קצירך בשדך יעו"ש. ותמוה למ"ל קרא הא פשיטא כיון דהוי מצוה התלויה שם הש"ס בכורים מחוצה לארץ מדכתיב ארצך, והקש בארץ ואינה נוהגת אלא בארץ. והתוס' הקשו כן בהא דממעט הא בלאו הכי פטור מטעם דהוי חובת קרקע, ותירצו דסד"א כיון דאיתקש ביכורים לבשר וחלב יעו"ש, ותירוצם לא שייך הכא, וא"כ תמוה הרבה למ"ל קרא למעט מצות אלו של מתנות עניים התלוים בקרקע, בקרקע של חוץ לארץ

ב ונראה דזה הדין מקורו מהא דאיתא בירושלמי בפר"ב דפאה רבי פנחס בעי קצירת חוץ לארץ מהו שתהא חייבת בפאה, שלא תאמר הקדש פטור וחוץ לארץ פטור, מה הקדש חייב אף חו"ל חייב. אשכח תני קציר ארצכם ולא קציר חוץ לארץ, ואין לזה ביאור, ועוד דהרי באמת הקדש פטור מפאה, כמו שמבואר להדיא בירושלמי פר"ב דפאה ה"ה

ג אמנם הדברים מבוארים לפי מה דאיתא בירושלמי שם פר"א ה"ג רבי יוסי בשם ריב"ל ובקוצרכם מה ת"ל לקצור אלא אחד לגבוה ואחד להדיוט, רבי יודן בעי כלום מעות הקדש מתחללין אלא בתלוש שמא במחובר, אמר ר' חנינא שלא תאמר יעשה קציר הקדש כקציר הדיוט. נראה לבאר הדברים דכיון דחיוב פאה תליא בקצירה כדכתיב ובקוצרכם לומר דהחיוב נעשה מראשית והתחלת הקצירה, דהיינו משבולת הראשונה, ולזה מרבה בירושלמי דגם אם היתה ההתחלה בקציר הקדש, דהיינו שהיתה השדה מחצה של קדש, אם קצירה של הקדש נחשב לקצירה לחייבה בפאה על המחצה של הדיוט, וזהו שאמרו שם בשם ריב"ל מדכתיב לקצור מרבה אחד קציר הדיוט ואחד קציר גבוה, ומקשה והא לא משכחת קציר גבוה באופן שיקנה קרקע ממעות הקדש מטעם דאין הקדש מתחללת על הקרקע, ומשני שלא יעשה קציר הקדש כקציר הדיוט, והיינו כוונתו דלא מיירי בהקדש באופן שקנה הקדש ממעות הקדש, אלא מיירי שהבעלים בעצמן הקדישו חלק מהשדה להקדש, ותורת בעלים גם על חלק ההקדש לומר שעדיין לא יצא השדה מרשות בעלים לגמרי, ואין בזה דומה למי שמכר חלק שדהו להדיוט, דאז ראשית הקצירה של הלוקח אינו מחייב את הבעלים בפאה, משא"כ הקדש כזה שהקדישו בעלים, דאז ראשית קצירת ההקדש מחייבת את הבעלים בפאה, כאילו היתה הקצירה בשלו ממש, וזהו שאמרו שלא תאמר יעשה קציר הקדש כקציר הדיוט, היינו הדיוט באופן זה דהקדש, דהיינו שהבעלים הקדישו, כן מיירי בהדיוט שהבעלים מכרוהו או נתנו לאחר

ד נמצא לפי"ז דהקדש אעפ"י שפטור מפאה, אמנם כשהקדישו בעלים אזי יש בכח קצירה דהקדש לחייב את הבעלים בפאה, וזהו שאמרו בירושלמי בפר"ב שלא תאמר הקדש פטור וחוץ לארץ פטור, היינו דפטורין מצד עצמן, מה הקדש חייב, היינו שהקדש דהקצירה בשל הקדש מחייבת את הבעלים בשלו בפאה מטעם כיון ששדה אחת היא, כן סד"א דחוץ לארץ אעפ"י שמצד עצמו חוץ לפטור, אמנם באופן שיש להבעלים שדה אחת וחצי' בארץ ישראל וחצי' בחו"ל הו"א דגם ראשית הקצירה שנעשה בחוץ לארץ, תחייב את הבעלים בפאה עבור החצי' שבארץ ישראל, לזה קאתי קרא למעט מדכתיב קציר ארצכם, ולא קציר חוץ לאריי, היינו דהקציר של חוץ לארץ לא החשיבה תורה לקציר ולא קרינן בזה ראשית הקצירה, וזהו גם כוונת הרמב"ם שמביא קרא למעט חוץ לארץ, וכמוש"נ

ה והנה בטעמו של דבר דהקדש מחייב תקצירה שלה בפאה, באופן שהקדישו בעלים את השדה, היינו דלא יצא השדה מיד בעלים עדיין, וכמו שמבואר בירושלמי פר"א דמעשר מה בין הפקר להקדש, דבהפקר כשהפקיר קמה וזכה בקמה פטור, ובהקדיש קמה ופדה קמה חייב, ומשני דשאני הפקר מהקדש, דבהפקר יצא מידי בעלים והקדש לא יצא מידי בעלים. והרמב"ן כתב בספר המלחמות בהגוזל בתרא, לחזק דעת הרי"ף דקדשי בדה"ב לא הוי כמכירה, ואפשר לומר טעם בזה עוד לפי מה שכתב הטורי אבן בר"ה דהא דקיי"ל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל זה דוקא אם המקדיש פודהו, ובאמת מבואר כן גם בתוס' מנחות ע"א ע"ב, ולא קשה מנטע רבעי, מטעם דאין לך בעלים יותר מזה, אעפ"י שהוא ממון גבוה, אבל בדין אוכלין המה של הבעלים, ולפי"ז יש לבעלים דהיינו המקדיש זכות ממון שיכול לפדות שוה מנה בשוה פרוטה

ו ובזה ניחא גם לשיטת הרא"ש דסבר דמי שיש לו חפץ שקבל במתנה ע"מ להחזיר יכול לקדש בו אשה, והיינו דאזיל לשיטתו דסבר דבמתנה ע"מ להחזיר בעי קנין מחדש בשמחזירו, והיינו שיש להמקבל קנין הגוף בעצם הדבר. אמנם הקשו מדוע לא הוי כקנין לזמן, דסגי בחזרה בלא קנין, וכתב באב"מ סימן כ"ח דסברת הרא"ש כשיטת הרא"ה הובא בר"ן גיטין בהמגרש, דהנותן גט לאשתו ואמר מהיום אי את אשתי, ולמחר את אשתי, דאמרינן כיון שפסקה פסקא, וכתב הרא"ה דה"ה בנותן מתנה לחבירו קרקע ופירות וכו' ליום אחד דאמרינן כיון שפסקא פסקא, ולכן במתנה על מנת להחזיר בעינן קנין מחדש. אך הקשה שם באב"מ סקנ"ג מהא דנדרים כ"ט דפליגי עולא וב"פ אם קדושת דמים פקעה בכדי, יעו"ש. ובדברינו אינו דומה זה דהקדש למתנה, דשאני הקדש דכיון דברשות בעלים עומדת לא שייך בזה כיון שפסקא פסקא

ז והנה ראיתי בספר אור שמח הל' בכורים פרי"ב כתב ליישב הא דהקשה בגיוה"ש נדרים ל"ד בהי' לפניו ככר של הפקר והקדישה נטלה ואכלה מעל, ופירש הר"ן דבד"א זכה להקדש ומדין המגביה מציאה לחברו, יעו"ש. והקשה הא רבא סבר המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו, ותירץ דלשיטת ר"ת בתוס' ב"מ דמאן דסבר כרגלי הממלא סבר המגביה מציאה לחברו קנה חברו, והיינו דהוי כאילו זכה הממלא לנפשו, והוא נותן לחברו. נמצא דכח המזכה נשאר בו עדיין והתחום נחשב כרגליו, ולהכי הכא בשנותן להקדש זכייתו, גם זכות עצמו מעורב בו, ונקרא שפיר מקדיש להיות בזה תורת מעילה כדין מעילה דבעינן שיבוא ההקדש מכח מקדיש, ולא סגי בתורת חצר, כמו"ש הרמב"ן. וכיון שקרינן לזה מקדיש א"כ יש לו זכות פדיון דבפרוטה, וא"כ יש גם לעצמו זכייה בזה וא"כ הוי עתה הזכיי' לעצמו ולהקדש ביחד, ובזה גם רבא מודה דרק מגו דאי בעי זכה לא סבר רבא, אבל הכא דהוי מגו דזכה לנפשי' כו"ע סברי דמהני עכת"ד יעו"ש. - וזה מתאים לדברינו.