נזר הקודש - חולין רעג

ויש לעיין הלא דינא דרבא הוא דבר מוסכם כיון דרבי מני בר פטיש ג"כ סבר לה כמו"ש התוס', וא"כ מדוע השמיט הרמב"ם להביא זה להלכה, וצ"ע

אמנם עיקר דינא דרבא יש לעיין מדוע אינו יכול לפדות מקודם ואח"כ יגזוז ולא הוי מחוסר מעשה בין גזיזה לנתינה, והכא לא שייך תירוצם של המהרש"א ומהר"ם דאין פודין אבר מטעם דעל זה כשהבהמה כולה קדושה, אבל במקדיש גיזה עצמה הלא יכול לפדות את הגיזה במחוברת, אבל ע"כ כיון דרבא לא בא לתרץ את הקרא דצאנך, רק בא לפרש המשנה דממעט מוקדשין בא להורות דבאופן שלא פדה מקודם שוב לא יתחייב בראשית הגז מטעם דזה הוי מחוסר מעשה בין גיזה לנתינה, אבל אם פדה מקודם ודאי דמחויב בראשית הגז, וכמו כן יש לפרש הא דאיתא לעיל פ"ד גבי כיסוי הדם במקדיש העוף לבדק הבית דפטור מכיסוי מטעם חסרון פדייה לבין שחיטה לכיסוי, והתם ג"כ קשה הא יכול לפדות את העוף מקודם, וע"כ דמיירי שם ג"כ לפרש המשנה דפוטר מוקדשין דמיירי שלא פדה מקודם, והיינו דאם פדה מחיים הלא אין זה מוקדשין והפדייה דאחר שחיטה הוי הפסק בין שפיכה להכסוי

ויש לעיין היאך יכול לפדות הגיזה הא כיון שהקדיש הגיזה במחובר לבעל חי הא בעינן העמדה והערכה, והרי זה כמו שכתבו התוס' הכא דאפילו לאחר גיזה לא בטל דין העמדה והערכה כיון שהיה מתחילה במחובר, וא"כ מדוע לא פריך הש"ס לאוקימתא דרבא הלא בעינן העמדה והערכה, והנה אפשר לומר דשאני הכא כיון דבהמה לא קדשה רק הגיזה לחודיא, אבל זה לא מסתבר, והוא מטעם דכיון דבעינן שומא כדאיתא בערכין במקדיש ראש עבד דשמין אותו, ובאופן דבעינן שומא בעינן העמדה והערכה, וכיון שמבואר לעיל דהגיזה נידונית כאבר מהבהמה הלא בעינן העמדה והערכה, וע"כ צריך לומר דרבא מפרש המשנה למ"ד קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ולהכי לא פריך הש"ס למ"ד דקדשי בדה"ב היו בכלל העמדה והערכה כמו שפריך לעיל, והיינו דלעיל פריך הש"ס משום דבעינן לפרושי הא דצאנך האמור בתורה, אבל לפרש דברי התנא במתניתין שפיר מצינן למימר דסבר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה

ובזה יש ליישב שיטת הרמב"ם שהשמיט דינא דרבא כיון דזה אזלא למ"ד דקדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה, אבל הרמב"ם דסבר בפר"ה מערכין דגם קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה א"כ לא משכחת פדייה להגיזה שהוקדשה במחובר

והנה התוס' שכתבו דר' מני בר פטיש סבר להא דרבא, לכאורה לפי מה שכתבנו אין לזה הכרח משום דלמ"ד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה ליתא לדינא דרבא, וע"כ דסברי התוס' דבמקדיש גיזה עצמה לחודיא והבהמה חולין לא בעי העמדה והערכה, אבל הרמב"ם סבר דרבי מני בר פטיש לא סבר הא דרבא מטעם דסבר דגם בזה בעינן העמדה והערכה כיון שהוקדש במחובר לבעל חי, וכיון דבעי שומא בבי"ד בעינן העמדה והערכה

ובספר לב אריה כתב בדבר השמטת הרמב"ם דינא דרבא מטעם דסמך בזה שכתב כיסוי הדם דחסרון פדייה שבא בין שפיכה לכיסוי מבטל המצוה יעו"ש, והמה דברי פלא, דגם שם לא הביא הרמב"ם סברא זו, והוא מהטעם הפשוט דבלא"ה לא יצוייר שם פדיון למ"ד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה כמו שקאמר שם הש"ס בהדיא, וממילא הרמב"ם דסבר דקדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה לא משכחת פדיון להעוף לאחר שחיטה

ויש לעיין לרבא דבעי בתמורה י"א ע"ב בהקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות ליה קדושת הגוף וכו', והיינו דמספקא ליה אם אמרינן פשטה קדושה בכולה או לא, והיינו דהספק הוי גם במקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו כמו שכתב מרן הכס"מ בפר"ה מערכין הי"ד שכן מפרש הרמב"ם יעו"ש. ולפי דברי המהרש"א ומהר"ם הגיזה נחשבת ג"כ לאבר לדין קדושה, וא"כ קשה לרבא עצמו שמוקים המשנה הכא במקדיש הגיזה עצמה, וקשה הלא אם אמרינן פשטה קדושה בכולה אין פדיון וכמו שכתב הרמב"ם דכיון דספק הוי אם פשטה קדושה בכולה לא מקרב ולא תפדה. נמצא דרבא גופיה סותר לדין זה שאמר הכא. ואפשר לומר דרבא סבר דשאני גיזה מאבר ורק באבר מספקא ליה אעפ"י שאין הנשמה תלויה בו אבל עכ"פ האבר שדבוק בו נחשב לגופו, מטעם שאם חסר אותו אבר נעשה בעל מום, משא"כ הגיזה שגם בלא גיזה הבהמה כשרה לקרבן, אבל תהיה זה סתירה לדברי המהרש"א ומהר"ם, ודבריהם מוכח מהסוגיא כמו שכתבנו לעיל, וע"כ צריך לומר דלרבי מני בר פטיש הוי הגיזה כמו אבר מאברי הבהמה לענין קדושה, ורבא לא סבר לה

ולפי"ז להרמב"ם שסובר כרבי מני בר פטיש שמוכח דע"כ סבר דהגיזה נחשב כמו אבר מהבהמה לקדושה, ממילא כשהקדיש הגיזה הוי הספק אם אמרינן פשטה קדושה בכולה, ואין לזה פדיון, ולהכי השמיט הרמב"ם לדינא דרבא

ובזה יש לתמוה בדברי התוס' שכתבו דרבי מני בר פטיש סבר לדינא דרבא, ולפי המבואר לעיל ע"כ לא סבר רבי מני בר פטיש לדינא דרבא, וצ"ע

ע"ב, ואב"א שותפות עכו"ם בתרומה רבנן חיובי מחייבי, היינו חלקו של ישראל, ופירש"י ואע"ג דמצאנך ממעט שותפות עכו"ם, אבל דגנך אינו ממעט שותפות עכו"ם מטעם דדגן כמאן דפליג דמיא אבל צאן כל בהמה ובהמה יש לעכו"ם חלק בה ולא קרינא בחדא מינייהו צאנך. ולכאורה הא גם בדגן יש להעכו"ם חלק בכל גרגיר וגרגיר, וא"כ מאי שנא צאן מדגן. ואפשר דהכוונה דפלגא בדגן ג"כ נקרא דגן כדאיתא בברכות ל"ז ע"א כמו חלקא טרגוס שהן מיני דגן, אבל צאן פלגא דצאן לאו צאן מקרי דחצי צאן לאו צאן הוא. ולהכי יש לחייב בשותפות עם נכרי כיון דגם פלגא דדגן נקרא דגנד

אבל אכתי יש להבין דהרי אעפ"י שגם פלגא נקרא דגנך, אבל היאך יתחייב במעשר על הפלגא, אבל זה ניחא כיון שנקרא דגן הפלגא שיש לו בכל חטה וחטה שפיר נתחייב במעשר, וצריך לעשר מיני' ובי' כמו שפירש"י לקמן. ומה שהקשה המהרש"א דלרבי דסבר אין ברירה, הרי חלק של העכו"ם ג"כ יש פלגא חיוב או כולו חיוב, ולמה אמרינן כמאן דפליג. נראה דגם חלקו של נכרי מחויב במעשר מספק, וכן פירש"י בגיטין מ"ז ד"ה טבל וחולין וכו', שפירש ואף חלקו של העכו"ם הלוקח מן העכו"ם צריך לעשר יעו"ש. וכן יש לדייק מרש"י הכא שכתב אלא אין ברירה וגם זה שנשאר חציו טבל וחציו חולין, משמע דגם מה שביד עכו"ם הוא ג"כ חציון טבל וחציו חולין, וע"כ כוונת רש"י הא דפירש דכמאן דפליג דמי וחציו של עכו"ם פטור היינו רק למאן דסבר דאמרינן ברירה, ולדידן דלית ברירה ע"כ כן הוא דחלקו של עכו"ם ישראל הלוקח מן העכו"ם חייב לעשר בשביל הפלגא דחיוב

והנה התוס' שם בגיטין הקשו לרש"י מהא דאיתא שם בגיטין דאם אין ברירה לא משכחת דמייתי ביכורים למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, והקשו הא לרש"י דאפילו אם אין ברירה ע"כ יש לו חלק המגיע לו בודאי ויש לו להביא בכורים, והפלגא דחולין מצי מקדיש ליה יעו"ש

אבל נראה דיש לומר דרש"י סבר כן בהדגן שגדלו בהשדה דכל גרגיר וגרגיר של שניהם, אבל בחלוקה דקרקע סבר רש"י דאם אין ברירה יש לומר דהחלק שנטל שמא הוא של חבירו, והיינו שיש הבדל בין חלוקה דקרקע שאינו מבורר איזה חלק שלו הוא, וא"כ איכא ספק שכל הפירות שגדלו בהשדה הוא של חבירו משא"כ כשזורעים שדה בשותפות, והפירות גדלו בשותפות אמרינן דשייכות השותפות בכל גרגיר וגרגיר

גמ', ורבנן עכו"ם לאו בר חיובי הוא ישראל בר חיובא הוא. ויש לעיין היאך הדין בישראל והקדש שותפין אם חייב בראשית הגז, ויצוייר שותפין בהקדש כגון דאמר ראש זה