נזר הקודש - חולין רעב

דבכורות, וזה דלא כאוקימתא דרבי מני בר פטיש. ובזה אתי שפיר הא דהשמיט הרמב"ם הכא דאמר חוץ מהכחישה, משום דסבר דליכא כח.ש בזה שנוטל הצמר מהצאן, וכמו שכתבנו לעיל

אבל לפי"ז כיון שאין כחש על ידי הגיזה שפיר מצינן לאוקמי' המיעוט דצאנך למעט הקדש גם קדשי מזבח

ובזה יבואר דברי הרמב"ם בפר"י מבכורים ה"ב שכתב וז"ל, כיצד הרי שהקדיש בהמות לבדק הבית וגזזן יכול יהיה חייב לפדות וליתן לכהן, או הקדיש בהמה חוץ מגיזתה יכול יהיה חייב בראשית הגז ת"ל צאנך אין אלו צאנו, עכ"ל. ולכאורה קשה מדוע כתב הסיפא והכפיל הדברים דברישא כתב שהקדיש בהמות לבדק הבית, ובסיפא כתב סתם הקדיש בהמה, ולפי מה שביארנו אתי שפיר, וזהו הדברים דברישא כתב הקדש בדק הבית, ובסיפא הוסיף סתם הקדיש בהמה, וע"כ כוונתו שהקדיש לקרבן לקדשי מזבח שגם בזה הדין כשאמר חוץ מגיזתה, מותר לגוז מן התורה, והשמיט כחש מטעם דסבר דאין בה כחש כסוגיא דבכורות, ושפיר אתי המיעוט דצאנך למעט הקדש בין קדשי בדק הבית ובין קדשי מזבח, כמוש"נ בס"ד

אמנם רישא דהרמב"ם תמוה בזה שכתב הרי שהקדיש בהמות לבדק הבית וגזזן יכול יהא חייב לפדות וליתן לכהן, משמע דהמה בני פדייה, וקשה הא בעינן העמדה והערכה למ"ד דגם קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, ובשביל קושיא זו מוקים הש"ס כגון דאמר חוץ מגיזותיה. ולפי"ז הרמב"ם דפסק בפר"ה מערכין הי"ב דכל הקדשים המה בכלל העמדה והערכה, א"כ לשיטתו לא יצוייר פדיון, ומרן הכס"מ מביא קושיא זו בשם הרי"ק. ומרן מיישב דרבינו לא נחית להכא לענין דינא כלל אלא לומר דמשכחת לה דאיצטריך קרא דצאנך למעוטי מוקדשין או כגוונא קמא למ"ד קדשי בדק הבית לא בעי העמדה והערכה, או בדאמר חוץ מגיזה, עכת"ד. והנה אם כי דברי מרן הם וחביבים הם אבל ע"כ דוחק לומר דהרמב"ם כותב למאן דלא קיי"ל כוותיה

ונראה לומר מילתא חדתא אשר לדעתי כן הוא האמת, דלפי מה דקיי"ל כשמואל דאמר שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל לא שייך העמדה והערכה, ורק אם פודה בשוויה שייך העמדה והערכה, אבל אם פדה בשו"פ לא שייך העמדה והערכה. והנה כתב הרמב"ם בפר"ז מערכין ה"ח וז"ל, אחד קדשי בדק הבית ואחד קדשי מזבח שנפל בהן מום אין פודין אותן לכתחילה אלא בשווייהן ואם עבר וחללן על פחות משווייהן אפילו הקדש שוה מאה דינר שחללו על שוה פרוטה הרי זו פדוי ויצא לחולין עכ"ל. הרי מבואר דיש פדיון באופן שלא בעינן העמדה והערכה, ואעפ"י שלכתחילה אין לעשות כן, אבל משמע שהוא מדרבנן, ובדרבנן אמרינן שפיר דאם עבר כמבואר בסוגיא. איברא דמשמע מרש"י ב"מ נ"ז ד"ה לכתחילה לא, ודבר תורה דערכך שוויו משמע יעו"ש. אבל דעת הרמב"ם דהוא מדרבנן, וכן יש להוכיח מדברי התוס' הכא ד"ה ליפרוק, שכתבו וז"ל, ונהי דהאי לא תקשי מה מרויח שפודה, דמרויח שפודה בשוה פרוטה אפילו שוה מנה עכ"ל, ע"כ סברי התוס' דזה מותר מן התורה

ולפי"ז הא דכתב הרמב"ם ברישא שפודה ע"כ היינו שפודה בשוה פרוטה, ולא בעי העמדה והערכה, והא דבסוגיא לא נחית לזה משום דהש"ס רוצה ליישב גם למאן דלא סבר הא דשמואל, דהלא מבואר בתמורה כ"ז ובערכין כ"ט דאיכא דלא סברי הא דשמואל, אבל ע"כ הרמב"ם כיון דסבר לדינא הא דשמואל להכי שפיר כתב הא דפודה ברישא משום דלדידיה שפיר שייך פדיון ולהכי מביא אוקימתא דפדיון לבדק הבית, ובסיפא הא דחוץ מגיזה הכולל בין קדשי בדק הבית ובין קדשי מזבח וכמו שנתבאר לעיל

גמ', א"ה אפילו קדשי מזבח נמי דאמר חוץ מגיזה וכחישה, אפ"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא דאמר רבי יוסי והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה וכו'. וקשה דלמא דוקא עולה מפני ריבוי קדושתה, ובספרנו שאילות משה בחיו"ד הראיתי מכמה דוכתי דמשמע דרק בעולה אמרינן פשטה, אבל הכא משמע דבכל קדשי מזבח כן הדין מדלא משני דבעינן למעט הקדש בשארי קדשי מזבח, ומדחזינן דמוקי הש"ס בקדשי בדק הבית משמע דבכל קדשי מזבח אמרינן פשטה קדושה בכולה. אבל אפשר דלרווחא דמילתא מוקי הש"ס בקדשי בדק הבית, וצ"ע

והנה הא דאמרינן הכא פשטה קדושה בכולה, יש לעיין אם הכוונה גם על הגיזה, או דלמא דרק על הכחישה, וזה סגי דלא מצי להקדיש חוץ מכחישה מטעם דפשטה קדושה על הכחישה. ונפק"מ לדינא היינו אם אמרינן דלא אמרינן פשטה אגיזה רק על הבשר דהיינו הכחישה, א"כ אפשר לומר דלא אמרינן פשטה גם על העור. ותצא מזה דיכול אדם להקדיש בהמה חוץ מהעור, אבל אם אמרינן דפשטה קדושה אגיזה, א"כ פשיטא דעל העור יש התפשטות הקדושה. והנה מרש"י ד"ה אפילו פירש קדשה נמי גיזתה, משמע דחל קדושת התפשטות אגזיה ג"כ. ויש לעיין בזבחים ק"ג במקדיש נכסיו וכו' זכרים עולות, ופירש"י דהעור נתפס לבדק הבית

תוס' ד"ה והא בעי העמדה והערכה וכו', וא"ת ולימא כשהעמיד והעריך ואח"כ עבר וגזז ופדה, ויש לומר דבשעת פדייה בעינן העמדה והערכה. ויש להעיר בהא דכתבו התוס' במעילה ט"ו ד"ה ואפילו וכו', אי נמי מי לא עסקינן דהעמידו מחיים ולא הספיק לפדותו מחיים עד שמתו יעו"ש. הרי חזינן דמהני העמדה והערכה גם קודם פדייה. והנה בספרנו נזר הקודש למעילה שם ביארנו כל הענין בס"ד

והנה המהרש"א ומהר"ם בחידושיהם כתבו דאין לומר שהעמיד והעריך ופדה ואח"כ גזז משום דכיון דמחובר עדיין בבהמה לא מהני פדייה לבדה כמו שלא מהני פדייה לאבר אחד מבהמה קדושה יעו"ש. ושניהם לדבר אחד נתכוונו, אבל נראה דזה תליא אם אמרינן דשייך פשטה בכולה גם על הגיזה דאז ע"כ הגיזה הוי כאחד מאברי הבהמה, אבל אם אמרינן דזה לא נחשב לגוף הבהמה, אז יש לומר דמהני פדייה לגיזה טרם שגזז, וע"כ מוכח מזה דסברי דפשטה קדושה גם על הגיזה, ומכש"כ על העור וא"כ יש לפשוט מזה דאין אדם יכול להקדיש בהמה חוץ מעורה. אמנם עיקר דבריהם יש להעיר דמאי טיבותא איכא טפי באוקימתא זו כשהעמיד והעריך ופדה וגזז מאוקימתא שלא הקדיש כלל הגיזה והכחישה

ונראה דיש לעיין האיך הדין בהקדיש חוץ מגיזתה וכחישתה, אם אין בזה איסור גיזה מדרבנן, דיש לומר דאכתי אסור מדרבנן לגוז משום דררא דקדשים. ונראה דזהו סברת המהרש"א ומהר"ם דטוב יותר לאוקמי שגזז אחר פדייה ולא עבר אאיסור דרבנן, ומכח זה חידשו דין מחודש דאין פודין הגיזה כשם שאין פודין אבר אחד מן הבהמה כולה, וכיון שזה מוכרח ממילא נשמע שאין להקדיש בהמתו לקרבן לשייר העור מטעם דפשטה קדושה בכולה

גמ' רבא אמר במקדיש גיזה עצמה, הנה רבא לא בא לתרץ המיעוט דצאנך, רק בא לפרש מתניתין דממעט מוקדשין, ופריך הגמ' מוקדשין מ"ט לא, על זה בא רבא לפרש דכוונת התנא באופן שמקדיש הגיזה עצמה, ופטור מטעם דבעינן גזיזה נתינה, ולא באופן דהפדייה מפסקת ביניהם, ובזה אתי שפיר דפריך הש"ס ואלא צאנך למאי אתא, והיינו דלזה לא בעינן צאנך כי גם אם כתיב גז תתן לו אנו יודעין שלא תהיה מפסיק בין גיזה לנתינה, והיינו לרבא דלא סבר דרשא דר' מני בר פשיט דפטר מקדיש בהמה חוץ מגיזותיה וכחישתה, וכמו שכתבו התוס', לדידיה תקשה צאנך למאי אתא ומשני דצאנך אתי למעט שותפין וכדרבי אלעאי דפוטר שותפין מראשית הגז. ולפי"ז להרמב"ם דפוסק כרבי מני בר פטיש דצאנך אתי למעט במוקדשין חוץ מגזיזתה לית ליה למעט שותפות, להכי סבר כרבנן דמחייב שותפים בראשית הגז כמו שכתב שם בהי"ד.