נזר הקודש - חולין רעא

בהמה טמאה או מטלטלין כופין הבעלים לפדות ראשון והדמים לבדק הבית רק צריך להוסיף חומש יעו"ש. מבואר דהקדש דמים הרי זה כמו שחייב דמים להקדש, אבל יש עדיין זכות להבעלים. וביותר לשיטת התוס' מנחות ע"א דהבעלים יש להם הזכות להיות פודה שוה מנה בשו"פ, וכיון שיש על הבעלים חיוב פדייה, ממילא הרי זה כפדוי, וזהו בדמיון לזה שכתבו התוס' לעיל פ"ד ד"ה וליפרקינהו, ממילא יש לחייבו גם בראשית הגז לאחר פדיון, לזה משמיענו הש"ס דעכ"פ צאנך לא מיקרי כל זמן שהרשות הקדש על צאן

גמ', א"ה קדשי נמי כחשי, ופירש"י הגיזה הניטלת מכחשת הבשר ואסור לגוזזה. וקשה מהא דאיתא במס' תמורה י"א ע"ב א"ל עבודה דמיכחשא גזרי בה רבנן גיזה לא גזרי בה רבנן יעו"ש. הרי סבר הש"ס דגיזה לא מכחשה. והכא קאמר הש"ס דגם גיזה מכחשא. ונראה דהתם מיירי לענין עובר במעי אמו שהוא קדוש ולא האם, וגיזה המכחשת היינו הבשר מפני הגיזה הניטלת מעל הבשר, אבל התם דמיירי לענין עובר אינו מגיע הכחש להעובר, ועל האם שהיא חולין לא איכפת לן, ובזה מדויק לשון הרמב"ם בפי"א ממעילה הי"ג שמדייק וכתב והרי היא מותרת בגיזה שאין בזה הפסד לולד, וזהו שאין כחש הבשר מגיע הפסד להעובר שבפנים

והנה הכא דמיירי להבהמה עצמה פשיטא דיש לחוש לכחש שהיא הפסד קדשים. וזהו שקאמר הש"ס דאמר חוץ מגיזה וכחישה. אבל קשה על הרמב"ם בפר"י מבכורים ה"ב, שכתב או הקדיש בהמה חוץ מגיזתה, והשמיט כחישה, ומרן הכס"מ תמה בזה

וראיתי באור גדול למשנה כתב ליישב דברי הרמב"ם דסבר דכיון דאי אפשר לו לגוז אם לא שישתייר ג"כ כחישה, אמרינן מסתמא שייר כחישה דומיא הא דב"ב קמ"ח דבשייר לנפשי' פרי בעין יפה משייר, והסוגיא הכא דקאמר דבעינן שישייר כחישה הוא לההוא צד שם בב"ב דגם לנפשי' אינו יכול לשייר עכת"ד. אמנם נראה להעיר לפי מה דקיי"ל דבמקדיש בעין יפה מקדיש כמו"ש הרמב"ם בפר"ד דערכין הט"ו, ואפילו במשייר לנפשיה כתבו התוס' ערכין ד' ע"ב ד"ה הוא, ולפי"ז הכא ג"כ בסתמא בעין יפה מקדיש

והנה לדעתי נראה דהלא כל עיקר הא דכחשי הוא מטעם איסור דרבנן דמדאורייתא מותר בגיזה ורק רבנן אסרו משום הכחישה, וזהו דינו של ר"א דאמר קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה, והנה בבכורות י"ד קאמר הש"ס טעמא דנפדו הא לא נפדו אסורין בגיזה ועבודה מסייע ליה לר"א ומסיק הש"ס דשאני קדושת דמים למזבח משום דמיחלפא בקדושת הגוף. אבל קדשי בדק הבית לא, יעו"ש. נמצא דסתמא דסוגיא סוברת דבקדושת בדק הבית ליכא איסור גיזה, ולא חיישינן לכחישה. והרמב"ם סבר כסוגיא דבכורות. אמנם בעיקר הענין בשיטת הרמב"ם בזה מבואר בספרנו נזר הקודש למס' בכורות שם

אמנם בעיקר הא דאמר שמקדיש לבד"ה חוץ מגיזותיה, קשה הא ינקי גידול הצמר מההקדש, והרי זה בדמיון למקדיש קרקע מהיום ולאחר מיתה או לאחר שלשים, שכתב הרשב"א בתשובה סימן תקס"ג דלא הוי הקדש מטעם דאי אפשר לדון גופה מהיום ופרי לאחר ל' יום דא"כ ינקי הפירות מהקדש, וכן פסק הרמ"א בחו"מ סימן רנ"ז יעו"ש. וא"כ הכא כשהקדיש הבהמה לבד"ה והגיזה שמר לעצמו, הא ינקי הצמר מהקדש, ואפשר דמיירי שלאלתר גוזז וצ"ע

ויש לעיין היאך הדין בזרוע והלחיים והקבה שאינו נוהג במוקדשין, אבל היאך הדין בשהקדיש לבדק הבית חוץ מהזרוע והלחיים והקבה אם מחויב לפדות בכדי לקיים המצוה ואין זה דומה לראשית הגז דבעינן צאנך, משא"כ בזרוע ולחיים והקבה דליתא מיעוט אפשר דמחויב לפדות, או דלמא כיון דהחיוב בא רק על ידי שחיטה וכל זמן שלא שחט אין עליו חיוב, וכן מסתברא. וגם ראיה יש לזה, דאל"כ קשה למ"ל קרא למעט ראשית הגז בשל הקדש בדק הבית הא יש ללמוד מק"ו ממתנות כהונה דנוהג במרובה ובמועט ונוהגין בבקר וצאן וזה חומר בזרוע ולחיים וקבה כמו ששנה התנא במשנתינו וכיון שזה אינו נוהג בהקדש כש"כ ראשית הגז שאינו בהקדש, וע"כ צריך לומר דאין ראיה מזרוע ולחיים וקבה משום דהתם בזביחה תליא מילתא

אבל אכתי יש לעיין היאך הדין בשעבר ושחט אם מחויב לפדות וליתן הזרוע והלחיים והקבה לכהן, וזה דומה להא דגיזה בבדק הבית ובגיזה פטור מטעם הקדש והכא כיון דלא ממועט מצאנך דלקח מן העכ"ום חיים במתנות, וספק זה למ"ד דקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, אפשר שמחויב לפדות בכדי לקיים מצות נתינה כיון דהזביחה מחייבת, והרי זה דומה להא דכסוי הדם וכמו שכתבו התוס' לעיל פ"ד ד"ה וליפרקינהו, אבל תקשה לפי"ז מדוע לא חשיב התנא גם חומר זה בזרוע ולחיים והקבה שחמור מראשית הגז, ואפשר שסבר התנא דידן דגם קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, לכן לא יצוייר זה בזרוע והלחיים והקבה

עוד יש לומר דזה נכלל בזה שכתבו התוס' לקמן קל"ו ע"ב ד"ה שהמתנות, וא"ת אמאי לא תנא הא דתניא לעיל לקח גז צאנו של עכו"ם פטור זה חומר בזרוע ולחיים והקבה מראשית הגז, וי"ל דלא תנא אלא דברים שזה וזה אינו נוהג, אבל זה פטור וזה חייב לא קתני יעו"ש. ביאור הדברים, דתנא באופן ששניהם שווים דהיינו באופן ששניהם חייבים כל אחד בחיוב שלו, ורק חלופים בדיניהם אבל לא חשיב באופן שזה פטור לגמרי או ששניהם פטורים

רש"י ד"ה אי הכי ובדעבר וגזז, והקשה הרש"ל דלפי"ז מאי פריך א"ה אפילו קדשי מזבח נמי וכו' יעו"ש. ומגיה בדלא עבר, וכן סבר המהר"ם יעו"ש. אבל המהרש"א מפרש דבקדשי מזבח איכא איסור דרבנן היכא דאקדיש חוץ מגיזותיה ובזה ניחא בעבר, ושפיר איצטריך צאנך, ומשני דמשום כחשי ואיכא איסור דאורייתא עכת"ד. וביאור דבריו, דבשביל איסור דרבנן גרידא כיון דמדאורייתא ליכא איסור שפיר איצטריך קרא למעט אבל אם אסור מדאורייתא לא שייך למימר דעל זה אמרה תורה למעט, אבל לא ביאר הטעם, וע"כ כמו שכתבנו לעיל משום דאי להיתרא לא כתב קרא

אמנם בזה שחידש דכחש הוי איסורא דאורייתא הצדק אתו, משום דזה מוכח מהסוגיא דקאמר הש"ס בקדשי מזבח לא מתוקם משום דכחשי ואם הוא רק מדרבנן הלא שפיר איכא למימר דאתי קרא היכא דעבר. והנה לפי זה מוכח דגם בקדשי בדק הבית אסור מדאורייתא מדפריך קדשי בדק הבית נמי כחשי, ואם לא הוי אלא איסורא דרבנן שפיר מצינן לאוקמי' בדעבר

והנה לפי"ז תצא דבר חדש דהא דאמר ר' אלעזר דקדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה מדרבנן מיירי ג"כ בדאמר חוץ מגיזותיה וכחישה, וזה פלא שלא נחית הש"ס לזה שם בבכורות י"ד דמדחה שם המסייע לר' אלעזר, ולא נחית הש"ס אודות הכחש, ועוד הא דאיתא בבכורות כ"ה דקאמר הש"ס שאני פרה דקדשי בדק הבית היא ופריך והאמר ר' אלעזר קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה מדרבנן, וקשה מדוע לא פריך והאיכא איסור דאורייתא משום כחש. וגבי פרה לא שייך לומר דאקדישו חוץ מכחש וע"כ מוכח מזה דבקדשי בדק הבית גם כחש אינו אלא איסור דרבנן, ובדוחק אפשר לומר דשאני גיזה דצאן דאיכא כחש, ובגיזה דפרה כיון דלאו בת גיזה היא ליכא כחש, ועוד דדינא דר"א ע"כ מיירי גם בבקר וצאן, ולא אמר התנא דאמר חוץ מכחש. לכן נראה דר"א ע"כ סבר דליכא כחש על ידי הגיזה, ובזה אתי שפיר הני סוגיות