נזר הקודש - חולין רע

פרק אחד עשר

קל"ה משנה, ראשית הגז נוהג בארץ ובחוצה לארץ. והיינו מפני שהיא חובת הגוף, אבל להלכה קיי"ל כר' אילעאי דראשית הגז דינה כתרומה מטעם הגז"ש נתינה נתינה, ואינה נוהגת אלא בארץ, וכן פסק הרמב"ם בפר"י מבכורים ה"א

ובתוס' רע"א כתב מסתפקנא אם גם בארץ ישראל בלוקח צאן מנכרי דפטור כיון דנוהגים כר' אילעאי ולדידיה פטור דילפינן נתינה נתינה מתרומה דהגדל בפטור פטור כדאיתא בסוגיא קל"ו ע"א עכ"ל. ונפלאתי שלא הביא מה שכתב הרמב"ם שם בהדיא וז"ל, לקח הצאן לגיזתן חייב אעפ"י שגדלה הגיזה ברשות עכו"ם, עכ"ל. הרי מבואר להדיא דאף על פי שפסק הרמב"ם כר' אלעאי לענין חיוב ראשית הגז דדוקא בארץ ישראל חייב ולא בחו"ל אעפ"י שהיא חובת הגוף מטעם דדינה כתרומה, ומ"מ כתב בלוקח מעכו"ם הצאן לגיזתן חייב אעפ"י שגדל ברשות עכו"ם. איברא דיש להקשות מסוגיא דאיתא להדיא דהגדל בפטור פטור, וזה טעמא בעי בביאור שיטת הרמב"ם, ולפלא שלא נחתו לזה הנו"כ

ונראה דהרמב"ם יסודו על הסוגיא שם קל"ח איתמר גזז ומכר ראשונה וכו' רב חסדא אמר חייב, ור' נתן בר הושעיא אמר פטור וכו' תנן הלוקח גז צאנו של עכו"ם פטור מראשית הגז הא צאנו לגזוז חייבו וכו'. וקשה מדוע לא משני ר' נתן בר הושעיא דהוא סבר כר' אלעאי ולא סבר כמתניתין, ולר' עלעאי בלוקח מן עכו"ם פטור לגמרי, וא"כ אין להקשות ממתניתין דלא קיי"ל כמתניתין. ומוכיח הרמב"ם דהאי דינא דמתניתין אתיא גם לר' אלעאי וגם מרב חסדא דמשני אליבא דר' נתן בר הושעיא דמיירי שהקנה לו כל שלשים יום, ולא משני דר' נתן בר הושעיא סבר כר' עלעאי, וע"כ דרב חסדא סבר ג"כ דדינא דמתניתין אתי שפיר גם לר' אלעאי. והא דגדל בפטור לא הוי חסרון לחיוב ראשית הגז, והרמב"ם פוסק כרב חסדא כמו"ש שם בהט"ו, וכן כתב מרן, וע"כ דחיליה דרב חסדא הוא מכח הא דתנן במשנה כפשטא דלא מיירי בשהקנה לו לשלשים יום, ומזה מוכח דגם לר' אלעאי לא הוי חסרון הא דגדל בפטור ודלא כהסוגיא דסברה דהגדל בפטור פטור לר' אלעאי. איברא דזה טעמא בעי, מדוע לא אמרינן דהגדל בפטור פטור, כיון דיליף מתרומה, ובתרומה כן הדין

ונראה דשאני ראשית הגז מתרומה דבתרומה ע"כ יבוא לידי חיוב תרומה דע"כ עומד להיות מירוח כיון שכל עיקרן של הפירות שעומדים לאכילה והחיוב הוא מוכרח, וכשגדל ברשות עכו"ם עומדים להיות פטור מפני שמירוח עכו"ם פוטר וכשגדל בפטור הרי עמדו בגידולן לפטור, משא"כ ראשית הגז הרי אין זה הכרח להיות נגזלות, דהרי הרבה בני אדם אין גוזזים את הצמר אלא נשחטות עם העורות והצמר עליהן ומעבדין את העורות להיות מלבוש עם הצמר, וא"כ לפי"ז גם הכבשים אצל ישראל אינם עומדים להיות בחיוב ראשית הגז מפני שאינם עומדים בחיוב להיות נגזלות, ומטעם דחיוב ראשית הגז בא משעת גיזה, וכין שגם ישראל אינם עומדים בחיוב עד הגיזה, ומטעם זה לא הוי חסרון כשעמדו וגדלו בפטור גם אצל העכו"ם, וזהו מה שפסק הרמב"ם דאעפ"י שפסק כר' אלעאי דחיוב ראשית הגז דינו כתרומה להיות חייב רק בארץ אבל לא בעינן גידול בחיוב כיון שזה ליתא מעולם ואין הבדל בזה בין אם גדלו אצל עכו"ם לגדלו ברשות ישראל כיון דהגיזה מחייבן כמוש"נ

שם בחולין אבל לא במוקדשין. ובגמ' מוקדשין מ"ט לא אמר קרא צאנך ולא צאן של הקדש. וקשה הא בעינן צאנך למעט בלקח גז צאנו של עכו"ם דפטור מטעם דבעינן שתהיה הצאן שלו כדתנן במתניתין, הלוקח גז צאנו של עכו"ם פטור אפילו אם לקח במחובר כמו שפירש"י במשנה, וע"כ צריך לומר דכיון דבעינן צאן שלו ושל הקדש נמי לאו שלו הוא, אעפ"י שהקדש דהקרבן הוי שלו לכפרה ואינו דומה לשל צאן של עכו"ם דלגמרי לאו שלו הוא וא"כ הלא איכא למימר דהכתוב ממעט דבר דמסתבר ביותר דהיינו של עכו"ם, ומנא ידעינן למעט של הקדש. ומצינו במנחות ס"ז, דקאמר תרי עריסותיכם כתיבי חד למעוטי נכרי וחד למעוטי הקדש יעו"ש. הרי חזינן דמחד קרא מוקמינן אמסתברא למעט נכרי, וא"כ הכא מנין למעוטי הקדש דלמא אינו ממעט אלא נכרי דלא הוי כלל צאנך, משא"כ הקדש ואינו דומה להא דכתבו התוס' בפסחים ה' ד"ה משום, בזה שתירץ הרשב"א שם וכתבו שבזה מתרץ גם מה שהקשה הר' יעקב מאורליינ"ש מעריסותיכם, דשאני התם כמבואר שם, ואפשר לומר דכיון דהצאן קדוש ואסור לשנות מקדושה לקדושה ומכש"כ מקדושה חמורה לקדושה קלה הרי זה נחשב לשאינו שלו גמור והרי זה לא עדיף מצאן של עכו"ם ותרווייהו איתמעטו מחד קרא

גמ', טעמא דכתב רחמנא צאנך הא לאו הכי הוי אמינא קדשים חייבים בראשית הגז, וקשה הלא ע"כ איצטריך צאנך למעט בלוקח גז מצאן עכו"ם ואין להקשות ל"ל צאנך, וע"כ דכוונת המקשן על זה דקאמר דגם הקדש נתמעט מצאנך, והקשה דגם אם לא הוי כתיב צאנך לא שייך זה בשל הקדש, כיון דאמרה תורה לא תגוז, ואין להקשות דלוקמי' אם עבר וגזז, משום דאי להיתרא ודאי להיתרא לא כתב קרא כדאיתא ביבמות ע"ח, והכא הוי דאי להיתרא דפטור מראשית הגז

שם, הכא במאי עסקינן בקדשי בדק הבית וסד"א ליפרוק וליתיב ליה, והא דלא משני בקדשי מזבח שהוממו שעומדים לפדייה וגזזה קודם פדיון, ולא קרינן בזה צאנך עדיין, היינו משום דגם בפסוה"מ איכא איסור גיזה כדכתיב תזבח ולא גיזה ומכש"כ קודם פדיון כדאיתא בכורות ט"ו. וגם בזה אמרינן דאי להיתרא לא כתב קרא, ואעפ"י שאינו דומה להא דיבמות לגמרי משום דהכא הקרא מלמדנו גם לפטור בשל עכו"ם, אבל ע"כ סבר הש"ס דגם באופן זה אין לומר דהקרא מורה באופן דעבר משום דאי לא כתבי' קרא

והנה בעיקר מה דסד"א דליפרוק וליתיב ליה הלא קודם פדיון הוא הקדש, וההקדש לאו בר חיוב מצוה הוא, וגם אם הבעלים דהיינו המקדיש בעצמו גזז הלא כיון שהצמר הקדש אטו מחויב לפדות בשביל לקיים המצוה דראשית הגז. ונראה שזהו כוונת התוס' שהקשו אמאן קאי, אי אמאן דעבר וגזז אטו קנסא הוא דקניס לי' משום דעבר וגזז לפדותו, והיינו דזהו כוונתם היכן מצינו לומר דיתחייב לפדות עבור קיום המצוה דראשית הגז, וע"כ דאין בזה אלא משום קנסא וזה לא מסתבר והיינו דלא מצינו שמחויב אדם להשתדל לקנות צאן בכדי לקיים המצוה דראשית הגז, דע"כ לא חייבה תורה אלא כשיש לו צאן וגזז

והגאון בעל תורת חיים כתב דאי לאו צאנך למעט הקדש שפיר יש לומר דהתורה רמיא על הגוזז וכמו בהא דכיסוי הדם היכא דשחט עוף של הקדש דפריך הש"ס לעיל ליפרקינהו וליכסינהו, והיינו דכיון דהמצוה רמיא על השוחט שיכסה ממילא יש עליו חיוב גם לפדות, וה"נ גבי גיזה דהחיוב מוטל על הגוזז ממילא מחויב גם לפדות ולקיים המצוה דראשית הגז אם לא כתבה תורה צאנך למעט עכת"ד. אמנם נראה שאין זה דמיון לכיסוי הדם, דהתם החיוב מוטל על מי ששוחט כדכתיב ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסה, ממילא מחויב גם לפדות ולכסות, וע"כ גם בששוחט עוף של אחרים שלא מדעת הבעלים ג"כ מחויב לכסות את הדם, משא"כ הכא בראשית הגז דע"כ ממעטין בגוזז בשל אחרים כמו שממעטין בשל עכו"ם, והש"ס דפריך טעמא דכתב רחמנא הפירכא היא רק על הסוגיא מדוע בעינן למעט הקדש מצאנך כמו שכתבנו לעיל, וזה מוכרח, ולפי"ז שפיר הקשו התוס' מדוע נחייבנו כדלעיל

אמנם נראה דהקדש בדק הבית שהוא קדושת דמים לא יצא מרשות בעלים, מטעם דהבעלים מחויבים בפדיון מטעם הוספה דחומש וכמו שכתב הרמב"ם בפר"ה מערכין המקדיש