נזר הקודש - חולין רסט

ונראה כוונת הרמב"ם דבא להורות לנו דאם עניים פסקו מטעם דכבד עליהם הלקיטה, ומטעם זה מבקשים דמים לפי שיווי הפירות על זה כתב הרמב"ם דאין מחויב ליתן דמים מטעם דלא כתיב ונתן

שם הי"א מאימתי כל אדם מותרין בלקט, משיכנסו המלקטים שניים, וילקטו אחר המלקטים ויצאו וכו'. ויש לעיין הלא פליגי ר' יוחנן ור"ל בב"מ כ"ב בפירוש הנמושות ששנה התנא ור' יוחנן סבר שזהו סבי דאזלי אתיגרא, ור"ל אמר לקוטי וכו' יעו"ש. וידוע דהלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל כמבואר ביבמות ל"ו. וא"כ מדוע פוסק הרמב"ם כר"ל. ומצאתי בשו"ת הרשב"א סימן שס"ט שנשאל על זה וכתב דכיון דלא פליגי לענין דינא אלא בפירושא דנמושות, ונקט זה דר"ל משום דזה שכיחא טפי עכת"ד ועי' בכס"מ. ונראה עוד דסמיך הרמב"ם על הא דאמר אביי ב"מ י"ב עשאוה כמו שהלכו בה הנמושות, ופירש"י לקוטי בתר לקוטי יעו"ש. והוכרח רש"י לזה דהרי התם ליכא סבי דאזלי אתיגרא דהפועל ובניו אחריו הרי זה לקוטי בתר לקוטי, וא"כ נשמע מזה דהנמושות פירושו לקוטי בתר לקוטי, וכיון שכן מפרש אביי להכי יש לנקוט כן לדינא

עוד נראה דסבר הרמב"ם דלא פליגי ר' יוחנן ור"ל, משום דמסתברא דסבי דאזלי אתיגרא הם הם הלוקטים השניים, וכן הבניו הקטנים של הפועל הם הלוקטים השניים, ומר אמר חדא ומר אמר חדא אבל הכוונה אחד הוא הלוקטים השניים

והנה הא דמותר לכל אדם ע"כ הוא מתורת הפקר, והיינו שהעניים הם המפקירים. והזוכים הם זוכים בתורת הפקר ופטורין מן המעשר ואפילו אם הזוכים הם עשירים. אבל יש לעיין הלא הבעלים הם תמיד קודמים לזכייה מטעם חצר, וא"כ היאך זוכים כל אדם, והלא תמיד קדמה זכיית הבעל הבית. ואפשר דמיירי בשדה שאינה משתמרת לדעתו, והיינו שאינו עומד בצד שדהו. והנה בתוס' ר"ע בפאה פר"ח מ"א העיר בזה, וכתב דתקשה מזה להא דב"מ י"א דאותביה ר' אבא לעולא ממעשה דר"ג וזקנים, וסובר דגם חצר שאינה משתמרת ג"כ קונה, ולדידיה תקשה ממתניתין דהכא עכת"ד. והנה יש להעיר לשיטת הש"ך סימן רס"ח דגם גבי חצר שייך ייאוש שלא מדעת ולא קניא. עי' בספר נטעי נאמנים חו"מ סימן ל' ובהמגיה

אבל לדעתי נראה דליתא הכא תורת חצר מטעם דכיון דרחמנא אפקרי' להחצר דהיינו השדה לעניים ללקיטה, ואפילו לאחר שנגמרה הלקיטה דהלקט, הלא עדיין משועבדת השדה לשכחה הבאה אחרי עשיית העמרים. ויש לעניים דריסת הרגל וממילא אין זו השדה של בעל השדה, והרי זה כהא דאיתא בנדרים מ"ב דפריך שם הגמ' מ"ש אוכל מן הנוטות דפרי דהפקירא אינון, ארעא נמי רחמנא אפקרה ללקיטת הפירות יעו"ש. הרי מבואר דבמקום שאמרה תורה שרשות לכל אדם ללקיטה דהפירות הוי האי ארעא הפקר, ולכן כמו לגבי שביעית דכיון שיש רשות לקיטה הוי ארעא ג"כ הפקר, הנה כמו כן לענין לקט כיון דהרשות לעניים לכנס להשדה ללקוט, הוי האי ארעא הפקר, ואף לאחר שפסקו מלקט אבל עדיין יש להם רשות כניסה לענין שכחה, ואעפ"י שאינו דומה לשביעית דהתם הוי הפקר לכו"ע משא"כ בלקט שכחה ופאה דלא הוי הפקר אלא לעניים, מ"מ נראה דלא הוי יותר מחצר השותפין דאין קונין זה מזה, ב"ב פ"ד, ממילא אין יכול לזכות מהפקר להאי חצר, ומטעם זה אין החצר שלו

ומזה אני תמה על הרדב"ז בפירושו הכא שכתב וז"ל, ואם קדם בעל השדה אחר שהלכו הנמושות ואמר זכתה לי שדה נראה דהוי שלו, ואין אחרים יכולים ליטלו אע"ג דאינו עומד בצד שדהו יעו"ש. ולפי מה שכתבנו וביארנו, דבריו תמוהין. ועוד דלפי"ז היאך יפרש המשנה הא דמותרין לכל אדם. איברא דהרדב"ז כותב לקמן דכל אדם הוא לאו דוקא אלא הכוונה לעשירים, וזהו לבעל הבית יעו"ש. הנה כמובן שדוחק לפרש כן

ולדבריו בריו תהיה נפק"מ רבתי לדינא לענין מעשר, והיינו לפי מה שכתב המל"מ בפר"ב מתרומות ה"ט דלקט שכחה ופאה נפטרן מן המעשר לאחר שזכו בהן העניים. והנה אם אמרינן כן נמצא דהלקט לאחר שפסקו העניים ללקט חיוב מעשר עליו, אבל אם אמרינן דהוי הפקר פטור מן המעשר מטעם הפקר, אבל נראה שהוא מטעם הפקר וכמו שכתבנו לעיל

שם הי"ג מתנות עניים שבשדה שאין העניים מקפידים עליהן הרי הן של בעל השדה, ואעפ"י שעדיין לא פסקו העניים מלחזר על מתנותיהם, עכ"ל. מקור הדין בתוספתא פר"א דפאה. והנה בתוספתא ליתא הא דכתב הרמב"ם ואעפ"י שעדיין לא פסקו העניים מלחזר על מתנותיהם, וזה הוסיף הרמב"ם מדעתו, וע"כ מפני שהוקשה להרמב"ם דמה הוסיפה התוספתא על המשנה דאימתי מותרין כל אדם בלקט, ולזה מוסיף הרמב"ם דזהו דין חדש והיינו דאעפ"י שהעניים באין בשדה ומלקטן אבל אינם מלקטים מה שלא ישרו בעיניהם וסד"א דכיון שעדיין הם עסוקין בלקיטה, ממילא אין לבעל השדה שייכות בהדברים שאינן מקפידין, על זה משמיע לנו התוספתא כי בהדברים שאין העניים מקפידים הוא לבעל השדה

והנה מדשנה התנא שזהו לבעל השדה ולא שנה שמותר לכל אדם כמו ששנה התנא משהלכו הנמושות שמותר לכל אדם, משמע שזהו רק לבעל השדה לבדו, ויש להבין מ"ש זה מזה. ואפשר לומר דכיון דאין העניים מקפידים על זה ליטלן, הרי זה כאילו לא הופרשו עבורם, והוי כעין הפרשה בטעות

ויש לפרש שזהו הכוונה בירושלמי פר"ח דפאה דפריך שם על האי דינא דהתוספתא רבי בון בר חייא בעי ויש אדם קורא שם פאה לעצמו, ומסיק תני רשב"י לעני ולגר תעזוב אותו ולא לעורבים ולעטלפים יעו"ש: והביאור שיש כאן טעות בעזיבה, וממילא נתבטלה תורת פאה מזה, ולהכי הרי זה לבעל השדה

ויש לעיין היאך הדין לענין מעשר, דהרי אם אמרינן דנתבטלה שם פאה מזה, וגם אינה הפקר וא"כ מחויב הבעל השדה לעשר והנה הא דלא דברו מזה, הנה אם בהחלטה שגם העניים פטורים ממעשר רק כשבאו לידם, אתי שפיר הכא טפי, מה שאין כן אם אמרינן דתיומ"י כשנקראת פאה יש לה תורת פטור ממעשר, א"כ יש לעיין הכא בזה שזכה בעל השדה

והנה תמהני על הרדב"ז בהלכה זו שפירש בהאי דינא שזה עצמו הדין דהמשנה משהלכו בה הנמושות, ומזה דן דגם שם הדין שהוא לבעל השדה יעו"ש. דבריו תמוהין טובא, לפי מה שביארנו וצ"ע

ומה שמדייק הרדב"ז מהא דכתב הרמב"ם בהי"ב כל זמן שיש לעני ליטול שכחת הזיתים המונחות בארץ תחת האילנות נוטל ואעפ"י שכבר הותר כל אדם בשכחה שבראש האילן. ואם איתא שאעפ"י שהותר כל אדם עדיין יש להם זכות במה שבראש האילן א"כ מאי איריא מפני שיש לו תחתיו, ואפילו אין תחתיו נמי יש לו בראשו, אלא ודאי שכיון שהותר כל אדם זכה בעל השדה בשלו יעו"ש. גם זה לא דייקא דע"כ אם הותר מה שבראש האילן לכל אדם, היינו בין לעניים ובין לעשירים, נמצא שזכות זה אינו מדין מתנות עניים, אלא הוא מתורת הפקר, וא"כ אין זה שייכות לומר אשר זכות זה דהפקר יועיל לו לזכות מה שתחתיו, וזכות העניים לזכות מה שתחתיו הוא רק אם יש לו זכות מצד מתנות עניים, ולהכי שפיר מדייק הרמב"ם דהמונחות תחתיו לא נגרע זכות העניים בשביל שהותר לכל אדם מה שבראש האילן, וכמוש"נ.