נזר הקודש - חולין כו

וגם גרע מהם דשם מיירי אף בכלים של חבר, והכא אפשר שהוא גם של טמא או של ע"ה. והנה אף שעדיין יש לשאול כי אף שהכיסוי טמא, אבל היאך נטמאת הצלוחית, הלא אין כלי מקבלת טומאה אלא מאב הטומאה, ומסתמא של חרס היא שאינה אב הטומאה. אפשר לומר בה שתים. או שמיירי שנגעו המים בהכיסוי, או שיש לחוש להכיסוי שהוא כמו מדרס לנדה ולזב, ואעפ"י שאין מדרס לכלי חרס כדאיתא בשבת פ"ד, אבל יש לומר דטמא מדרבנן

ובעיקר דברי התוס' בקושיתן, תמוהני טובא, הלא ע"כ יצאת הצלוחית מגדר שמירה, והיינו דכיון דיש לחוש לאדם טמא שנכנס לשם וכיסה, הלא אין יצא משמירה יותר מזה. ובמי חטאת הלא ע"כ שמירה בעינן כדכתיב למשמרת, וא"כ היאך מדמו התוס' הסוגיות זו לזו. - והנה אפשר לומר דמיירי הכא לאחר הקידוש, וכשם שאין מלאכה פוסלת בהן כמבואר סופר"ד דפרה, הנה כן אין חסרון שמירה מעכבת, ומטעם זה דוקא החשש בשבא ומצאה מכוסה, ולא כשמצאה מגולה כמו שהניחה, והוא מטעם דחסרון שמירה אין כאן. אבל לפי"ז יש לעיין במה שכתב הר"ת בספר הישר שלו על קושיא זו בתירוץ שני דמשום חומרא דמי חטאת החמירו. - ותמוה דלפי"ז לא שייך כאן להחמיר כיון דלא בעי שמירה, וממילא דהיסח הדעת ג"כ אין פוסל בזה, ומה מצאו בזה להחמיר. ונראה דכוונתו דהחמירו מטעם דבא לטהר טמא מטמאתו, ובא לסלק טומאה מחזקת טמא. משא"כ כל הני דהביאו התוס' יש שם חזקת טהרה, וצ"ע

מה שכתב רו"ג דהיסח הדעת אינו ענין למלאכה, וכמבואר בר"ש פ"ט מ"ג, ונראה הכוונה בזה דר"ת סובר כשיטת הראב"ד דהיה"ד תלוי במלאכה כמבואר בפ"י מפרה ה"ד שם בהשגה. ובהסברא אם הדין שאין חוששין שמא נכנס טמא לא מקרי היה"ד, וכמו שפי' כ"ז בתוס' חגיגה כ"א א' ד"ה האונן. הנה לא כן דעת הרמב"ן והריטב"א חולין ב' לענין טמא במוקדשין, דכתבו שם דאין לטהר מטעם ס"ט ברה"ר משום דעכ"פ יש שם חסרון שמירה. ואין הבדל בין אם טהור מצד ס"ט ברה"ר או טהור מצד תלי'. ובעיקר דברי התוס' חגיגה כ"א דחידשו דלא שייך בנאבד פסול היה"ד כמו בהא דסכין שנאבד. אפשר לומר דשאני מכיון דלא בעי דין שימור מיוחד, משא"כ פרה דבעי שימור מיוחד מטעם למשמרת. ואף לדברי הר"א שמוכיח מבשר קדשים הנמצא בעזרה דלא נפסלו בהה"ד מטעם נאבד. אפשר לומר דשאני התם דאין בעזרה חשש טומאה, מטעם דעזרה רה"ר היא, ואין בה משום ס"ט רק משום הה"ד גרידא, זה אין פוסל שם, משא"כ פרה דבעינן שימור, ובכל אופן שיש חשש טומאה עכ"פ הרי יש כאן חסרון שמירה. והנה מהמשנה פרי"א דפרה מ"ב כל הספק דטהור בתרומה טהור בחטאת. ולא פסלינן מטעם חסרון שימור. הנה לכאורה מזה קושיא חמורה על הרמב"ן והריטב"א לפי מה שפירשו הסוגיא דריש חולין גבי טמא במוקדשין. - אבל אפשר לומר דהבדל יש בין אם נולד לו ספק בשמירה, דאז חסרון שמירה יש בזה, לבין אם נולד לו ספק עם שמירתו ביחד. - ולכן שם בחולין בספק נגע הרי"ז ספק בשמירה, וממילא אין זה שמירה. משא"כ בשנולד ספק טומאה מצד אחר לא מצד שמירתו

ע"ד הא דכתבתי דיש לפרש בכיסוי של אחר. - ולפי"ז תקשה בהא דהניחה מכוסה ומצאה מגולה דחיישינן לאדם טמא, אם לאו טעמא דריב"ל מפני שדרכן וכו'. אמנם נראה דאפשר לומר דבסיפא ג"כ יש חששא דשמא לא זו היא הצלוחית שהניח. (וכמו דמצינו הני אזלי והני אחריני נינהו ב"מ ועוד) ויש חששא דכלים הנמצאין. עוי"ל דר"ת יפרש הסיפא והסוגיא כמו שפירש רגמ"ה. ובהא דאין כ"ח טמא מדרס, שבת פ"ד, הנה אין הכרח לומר דהכיסוי הוי כ"ח, ובלא"ה אתי שפיר. ובדבר ישן ומשמרתו וכו', הכוונה לומר דישן לא הוי כמו שמונח בהפקר, ואינו כאבוד, ושיגרא דלישנא הוא. ההוכחה מדברי הרמב"ם דפסק דישן מקרי ישבד"ל, ומוכח מזה דישן אינו כנאבד, אמנם הכוונה דאם הישן הוי חפצא כמו שמונחים בהפקר, וממילא לא הוי בעלים לענין שמירה, וכמו שאינו תח"י דמיא, הרי אין לך אבד"ל יותר גדול מזה. ומה מהני שהוא מהמין שיש בו דעת לישאל, כיון שאינו בעלים על השמירה, וכמו שמניח באויר דמיא

מה שמציין את תוד"ה בטלו וכו' פסחים י"ח א', דהה"ד אינו ענין למלאכה. הנה לכאורה משמע איפכא, דבמקום דמלאכה פוסלת ג"כ הה"ד פוסל, ומשמע דזהו כהראב"ד

דף י' אתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה וכו'. עי' בספרנו שאילות משה חיו"ד סימן ל"ב, ל"ג

דף י"א מנא הני מילתא דאמרו רבנן זיל בתר רובא וכו' אמר ר' אלעזר אתיא מרישא של עולה דאמר קרא וכו' מר בריה דרבינא אמר אתיא משבירת עצם בפסח דאמרה רחמנא ועצם לא תשברו, וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא. - וקשה לכאורה הלא אפשר דבשביל קיום המצוה דפסח מותר לשבר העצם. - והא דאמרה תורה ועצם לא תשברו בו, זהו בשארי עצמות, אבל לא בעצם של המוח שהוא לברר על הקרבן אם אינו בניקב הקרום מותר לשבר, כיון שהוא בא בהכשרו של קרבן. - והרי זה כמו שאמרה תורה בהדיא דזה אינו באיסור שבירה - משום דלא יצוייר קרבן פסח בלא בדיקה. וזהו מטעם דלא אזלינן בתר רובא, ותמיד איכא בספק טרפה, ולא סגי בלא בדיקה

והנה לכאורה אפשר לומר כמו שאיתא בפסחים פ"ה דאמר שם התנא בברייתא דלא אמרה תורה איסור שבורה בעצם שיש בו מוח שהרי יבוא עשה וידחה לא תעשה כשהוא אומר ועצם לא תשברו בפסח שני שאין ת"ל שהרי כבר נאמר ככל חקת הפסח יעשו אותו הוי אומר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח יעו"ש. ובזה יש לומר גם בנידון זה דידן דכוונת התורה לומר דבכל אופן איכא לאו דועצם לא ישברו בו אפילו בכדי לברר על ספק טריפה, והיינו דכמו שאמרינן דלא אתי עשה דפסח ומדחה לל"ת היפך הכלל, דבעלמא עשה מדחה לל"ת. ושאני הכא דמיעטה התורה וכמו כן ע"כ כוונת התורה דאסור לשבר עצם אפילו בכדי לברר. ומוכח דאזלינן בתר רובא

אבל יש לדחות דלא דמי ביטול העשה דאכילה ונידון דידן בלברר ספק טריפה שזהו ספק בעיקר אם קרבן כשר, ואכתי יש לומר דלא אזלינן בתר רובא. אבל בכדי לברר הכשרו של קרבן מותר לשבר העצם ג"כ

ובעיקרא דהסוגיא שם בפסחים תמהני דהלא עיקר הדבר נלמד דל"ת לא נדחה מפני העשה הוא מהייתור הלאו האמור בפסח שני. - וקשה הא איצטריך האי קרא לזה דאיתא בפסחים צ"ה דמזה נלמד להורות על הא דאמרה תורה ככל חקת הפסח יעשו אותו דדוקא במצוה שבגופו, ולא במצוה שעל גופו כמבואר שם וכן איתא בתוספתא ובספרי ובירושלמי. וא"כ הלא כיון דבעינן להאי קרא ללימוד זה, וא"כ מנין לומר שבא ללמדנו דאין עשה דוחה לל"ת

וע"כ צריך לומר דהסוגיא דפסחים אזלא אליבא דאיסי בן יהודה דסבר שם דמהא דכתיב יעשו אותו נלמד דמיירי במצוה שבגופו. ולאיסי בן יהודה תקשה האי עצם מאי עביד ליה וכמו שפריך שם הסוגיא ומשני דמיבעי' ליה ללמד לאחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח כמבואר שם בסוגיא. והכוונה עבם שיש בו מוח דלא אמרינן עשה דוחה ל"ת. אבל לפי"ז תקשה לרבנן מנין לעצם שיש בו מוח דישנו באיסור שבירה. - ואם באמת כן הדבר דמותר לשבור העצם שיש בו מוח בכדי לקיים העשה דהאכילה - א"כ יש לומר גם כן דמותר לשבור העצם שעל הקרום של מוח לברר אם אינו טריפה גם כן בכדי לקיים העשה דפסח

ונראה דרבנן דרשי כמו שאיתא במכילתא פ' בא אות צ"ה ועצם לא תשברו בו, למה נאמר והלא כבר נאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה, לפי שנאמר ואכלו את הבשר, הבשר