נזר הקודש - חולין רסח

אכלן להלקט שכחה ופאה איכא חיוב בדיני שמים לשלם, וא"כ הוי ניתק לעשה, להכי כתב הרמב"ם אבד או נשרף שאין עליו גם חיוב לצאת ידי שמים. ואתי שפיר דהרמב"ם לשיטתו שסובר להטעם מפני שאין לו תובעין כמבואר בפר"ט מבכורים הי"ד שכתב וז"ל, עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם, מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע עכ"ל. ולפי"ז שפיר מדייק הכא הרמב"ם שכתב אבד או נשרף ולא כתב אבדן או שרפן מפני שבאופן זה חייב לשלם בדיני שמים והוי ניתק לעשה, ומטעם זה לא כתב אכלן

אמנם בעיקר הענין בהא דקא משתרשי ליה הקשה הר"ן מהא דחולין שם קל"ה לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור משום דקניי' בשינוי והו"ל כמזיק מתנות כהונה או שאכלן, וקשה הא התם ודאי קא משתרשי ליה, ומזה הקשה הר"ן על התוס' שפירשו דלהכי לא הוי הא דאכלן ריוח מטעם דיכול להתענות, והלא מה נאמר בהא דצמר שצבעו, ופירש הר"ן כללא דמילתא שכל שנתכוון ליקח מתנות כהונה לעצמו ושינה אותן בצביעה או אכלן שוב אינו משלם אע"ג דמשתרשי לי' שהרי הפקיע זכותו, וחיוב ממון אין בהם, אבל אנסו בית המלך גרנו בחובו כיון שלא הפקיע הוא מצותו ומשתרשי לי' עדיין מצותו עליו דמה לי הן ומה לי דמיהן עכ"ל. ביאור דבריו כך הוא לדעתי, והיינו דבאופן דהוי מזיק או גזלן באופן דליתא בעין נפקע מצותן לגמרי, וחיוב גזלן ליכא בהן, ומטעם זה פטור מלשלם, אבל כל זה באופן שיש בזה תורת גזלן. או מזיק שג"כ הוא כמו גזלן. ויש בזה הפקעה מהמצות, וחיוב אין כאן. ומזה הטעם בהא דצבעו להצמר, ואיכא שינוי הנה על ידי השינוי נעשה זה כאילו הם צמר אחר והצמר השייך לכהנים הם כמו נאבדו וליתנהו בעין, ובשביל הצביעה נעשה גזלן, אבל אין עליו חיוב גזלן. אמנם באנסו בית המלך גרנו בחובו ואין על הבעלים תורת גזלן או מזיק, ואדרבה כיון שרצונו ליתן. והרי הוא כשומר על המתנות כהונה, ואעפ"י שאין לחייבו מטעם שומר מפני שמיעטה התורה מחיוב שמירה, אבל עכ"פ חיוב מצוה עדיין לא נפקעה, והרי זה הממון של מקבלי המתנות, וכשאנסו בית המלך גרנו בחובו, הרי זה כאילו החליפו הבעלים הממון של המקבלי מתנה עבור דבר אחר, וממילא החליפין הם של המקבלי המתנה, משום מה לי הן ומה לי דמיהן

והנה לפי"ז בלקט שכחה ופאה אשר אמרה תורה דשינוי אינו קונה ממילא גם אחרי השינוי דינם כבעין. ואם באופן דמשתרשי ליה חייב בדמיהן

והנה יש ליישב גם שיטת התוס' דמפרשי דלהכי לא שייך באכילה הא דמשתרשי לי' משום דיכול להתענות, ולא קשה מהא דלא הספיק ליתנו לו עד שצבעו דפטור והיינו ג"כ דויון דקנאו בשינוי. נמצא דהרי זה כנאבדו הצמר, כיון שאין לחייבו בחיוב גזלן מפני שהוא ממון שאין לו תובעין, ומה שנהנה בזה דמשתרשי לי' לא נקרא שנהנה מן המתנות כהונה, דהרי המתנות כליתנהו דמיין, וההנאה באה לו ממקום אחר, משא"כ באכלן דהמשתרשי לי' והשינוי באין כאחד, לזה שפיר הוכרחו התוס' להסברא דהיה אפשר לו להתענות, וליכא הנאה דמשתרשי ליה

והנה לפי"ז למ"ד שינוי קונה בהא דלקט שכחה ופאה, הנה גם בשעשה שינוי גרידא לוקה, והיינו מפני שאין חיוב תשלומין עליו, והרי זה כנאבד ולוקה, אבל הרמב"ם כתב בלקט שכחה ופאה שאין שינוי קונה להכי כתב דלוקה באופן שאבד או נשרף, והוא הדין באכלן. והא דלא כתב הרמב"ם אכלן, הוא מפני שסבר הרמב"ם כר' יוחנן במכות בקיימו ולא קיימו, ולא בעינן שיבטל העשה בידים אלא אם רק לא קיים לוקה, ובאופן שאכלן הרי ביטל העשה בידים, להכי כתב אבד או נשרף

שם ה"ח כל מתנות עניים אלו אין בהן טובת הנאה לבעלים וכו' ואפילו עני שבישראל מוציאין אותן מידו. מקור הדין בתוספתא דפאה פר"ם. והנה בתוספתא ליתא הלימוד לזה, אבל לעיל קל"א מבואר שזה נלמד מדכתיב לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו. אבל קשה מהא דאיתא בגיטין י"ב דפליגי ר"א ורבנן, דרבנן דרשי לא תלקט לעני לאזהרה שלא ילקט עשיר לעני, ור"א דריש להזהיר עני על שלו, וכיון שהרמב"ם פוסק בפר"ב הי"ט, כרבנן, א"כ ע"כ לא סבר להאי דרשא להזהיר עני על שלו, וא"כ מדוע פסוק דמוציאין גם מיד העני אעפ"י שהוא שלו

ואפשר לומר דסבר הרמב"ם דתרווייהו נשמע מלא תלקט לעני, והיינו דרבנן דרבי אליעזר סברי גם כן להאי דרשא, אלא בזה פליגי דרבנן סברי דדרשינן שתי הדרשות מלא תלקט, ור"א סבר דכיון דאיכא למידרש להזהיר עני על שלו שוב לא דרשינן שלא ללקט עשיר עבור עני כיון דאיכא מגו

והנה מה שכתב הרמב"ם ואפילו עני שבישראל מוציאין אותן מידו, וזהו לשון התוספתא, אבל יש לעיין מנין לדרוש דמוציאין ממנו והלא באזהרה דלא תלקט לעני אין לדרוש יותר מל"ת על הלקיטה, אבל אין הכרח דמוציאין ממנו, ואפשר דמדכתיב תעזוב ומזה דרשו גם באזהרה זו דעני בשלו, והיינו דתעזוב קאי על כל מה דאיכא בכללא דלא תלקט, וזהו כמו שכתבו התוס' בגיטין י"ב לרבנן דדרשי לא תלקט שזהו אזהרה לעשיר שלא ילקט עבור העני, והקשו התוס' שם לאביי דסבר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אע"מ, ותירצו דשאני הכא דכתיב תעזוב יעו"ש. ולכאורה הא תעזוב קאי על בעל השדה, והיכן מרומז בהלקיטה דעשיר לעני, הלא אדרבה כיון שלבסוף תבוא להעני שפיר קרינן בזה תעזוב לעני, וע"כ דסברי התוס' דכל מה שנכלל בלא תלקט קאי על זה הא דתעזוב

שם, ה"י נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותן, פסקו העניים לבקש ולחזר עליהם הרי נשאר מהן מותר לכל אדם שאין גופו קדוש כתרומות, ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם עכ"ל. והנה יש להבין מה שכתב שאינו חייב ליתן להן דמיהן. הלא כיון שעניים מתייאשין מזה והוי הפקר כמבואר בב"מ כ"ב וא"כ מה מקום יש כאן ליתן להם דמים. וגם אם הבעה"ב בעצמו זוכה הרי הוא ג"כ זוכה מן ההפקר כיון שמותר לכל אדם

ונראה דיש לחקור היאך הדין כשבאו אח"כ עניים לבקש הלקט שו"פ אם מחויבין הבעלים ליתן להם, והיינו אם לא זכו בזה אחרים עדיין, והנה איכא בזה שתי לשונות בתוס' ר"ה ד' ע"ב, ד"ה לשו"פ, וכתבו שם ועוד יש לפרש דשקל בהיתר כגון דליכא עניים ואז איכא בל תאחר, והא דאמרינן וכו' לא קאמר דלא שקיל לנפשי' אלא דלא עבר אם כונס בתוך ביתו יעו"ש. נמצא לפי"ז דאם באו עניים אח"כ ועדיין ישנם לשו"פ מחויב להחזיר להם, ואם בהחלטה הלזו יש לומר לכאורה דגם אם אכלן הבעה"ב קודם שבאו דמחויב לשלם להם הדמים, לזה כתב הרמב"ם דאין בזה חיוב דמים מטעם דלא כתיב בזה נתינה, וזהו כמו שכתבנו לעיל דמטעם זה אין בזה חיוב גזלן כדליתנהו בעין

אבל אפשר לחלק שאין זה שייכות להתוס' דר"ה דשם מיירי שלא היו עניים, משא"כ דינו של הרמב"ם הכא שפסקו מלחזר אחריהם, וההבדל בזה דבדינא דהתוס' אין שם דין הפקר וייאוש כיון שלא ידעו מזה העניים כיון שלא היו עניים, משא"כ הכא שהיו עניים וידעו מזה נפסקו מלחזר אחריהם, והרי זה ייאוש מעליא, ומותר לכל אדם, א"כ מדוע יגרעו הבעלים.