נזר הקודש - חולין רסז

תמוה דהרי ע"כ בקמה גם מספק חייב מטעם משום עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו. וראיתי בטו"א לר"ה באבני מלואים שם מפרש דהך דקמה הוא לאו דוקא יעו"ש. ועי' בשו"ת חת"ס סימן ש"ט, אבל נראה דגם הא דמפרשים דפרה בחזקת פטור קיימא הוא דוקא, תמוה דהרי גם בפרה ליתא חזקת פטור מעליא, דהרי איכא חזקה אחרת כנגדה והיינו חזקת חי דהבהמה ואית לן לומר דנשחטה אח"כ בשעה שנתחייב במתנות וא"כ איכא חזקה נגד חזקה והוי ספק השקול, וגם בקמה ליכא חזקת חיוב מעליא וכמו שהקשו בטו"א שם ובקונטרס הספקות

והנה לדעתי נראה דכוונת רבא כמו שאיתא בירושלמי שלהי פר"ד דפאה דפריך שם קמה אקמה, ורשב"ל משני ישראל שעיקרו חייב ספיקו חייב, וגוי שעיקרו פטור ספיקו פטור. ביאור הדברים לדעתי, דישראל יש עליו חיוב ליתן מתנות, וגם הוזהר בהצדיקו, נמצא דהוזהר גם על הספק, מה שאין כן גוי דע"כ כיון שספק איכא אם היה בר חיובא, היינו דהוי ספק אם נתחייב בהא דצדק משלך ג"כ להכי פטור כיון שאיכא גם ספק אם נתחייב בספק. ובזה יש לפרש דברי רבא ג"כ בזה שאמר פרה בחזקת פטור קיימא, היינו שלא כיוון רבא על הא דפרה רק על העובדא דפרה דתנן במשנה דהספק נולד בספק ישראל ובספק גוי. משא"כ הא דקמה דמיירי בישראל רק הספק בהלקט אם הוא לעניים, וכיון שנתחייב ע"כ גם בספק כיון דישראל הוא להכי חייב, ובזה פריך לו אביי מהא דעיסה ג"כ דהספק אם הוי ישראל או גוי בשעת הגלגול, ומ"מ חייב ועל זה משני דשאני ספק איסורא דגם גבי ספק ישראל יש להחמיר כדין ספק דאורייתא לחומרא, ובזה אתי שפיר דלא פריך אביי מהא דספק בקמה גופיה דהיינו קמה אקמה, ורק רבא מותיב מקמה אקמה לקמן, ומדוע לא מותיב אביי מקמה אקמה, ולדברינו אתי שפיר משום דהברייתא זו מיירי בגר והרי זה דומה לפרה דתנן במשנתינו, ולאחר ששני רבא ההבדל שבין ספק ישראל וספק גוי, לבין ספק במציאות גבי ישראל, שוב לא קשה מהא דקמה דמיירי בספק ישראל ספק גוי

והנה הרמב"ם בפר"ד ממתנות עניים ה"ו כתב וספק מתנות עניים לעניים שנאמר תעזוב הנח לפניהם משלך יעו"ש. וקשה מדוע לא כתב מטעם דכתיב הצדיקו צדק משלך ותן לו כדאיתא בסוגיא, ופלא שלא העירו בזה הנו"כ. איברא דבירושלמי שם אייתא אמר ר' יוחנן וכהן זכה הוא מה ששנה לנו רבי תעזוב הנח לפניהם משלך יעו"ש. וכתב הרמב"ם להאי דרשה. אבל יש להבין מדוע לא כתב הטעם שאיתא בש"ס דילן. ואפשר לומר דנפק"מ מהא דתעזוב דאפילו מה שנותן יותר מספק היינו שמוסיף הבעה"ב מדידיה גם כן דין מתנות עניים על זה להיות פטור ממעשר, וזה נלמד מתעזוב יתירה, ושם מיירי באופן זה שמוסיף משלו

ע"ב ראשית הגז והמתנות. כתבו התוס' תימה למאן דאית ליה לעיל קל"ב דמתנות טבלו ליתנו נמי מתנות לחיוב קודם שהורמו וכו' יעו"ש. נראה דשאני טבל זה דמתנות משום דלא הוי איסור חפצא אלא איסור גברא, והיינו דאין הבשר נאסר באכילה אלא גברא מוזהר שלא לאכול טרם הורם המתנות, ואין זה דומה לבכור בהמה טמאה דתנא לחיוב ולפטור, דשאני בכור בהמה טמאה דהבכור עצם איסור הוא עצמו, משא"כ מתנות שלא הוי עצם איסור. ונפק"מ דבטבל למעשר ולתרומה אם אכל הרי אכל איסור וחייב על זה, משא"כ בשאכל הבשר טרם הורם המתנות לא אכל איסור רק עבר משום איסור דבר אחר שאינו בעצם הדבר, ולהכי לא חשיב זה התנא בהא דלחיוב

שם, גמ', שאני תרומה דטבלה. וקשה הא מצד הטבל סגי בחטה אחת, ולהמסקנא דמשום נתינה אתי שפיר

שם, דורשי חמורות היו אומרים וכו', עי' מה שכתבנו לעיל מזה

כתב הרמב"ם בפר"א ממתנ"ע ה"ב ואפילו טחן הקמח ולשו ואפאו פת הרי"ז נותן ממנו פאה לעניים. והיינו מפני דהכא לא מהני שינוי מגזירת הכתוב מדכתיב תעזוב יתירא כמבואר בב"ק צ"ד. אבל יש לעיין מדוע לא כתב רבינו שצריך לעשר מקודם כדאיתא בש"ס מירחו מעשר ונותן לו, ורבינו כתב זה לקמן בפר"ב הי"א וז"ל, אבל דש וזרה ברחת ובמזרה וגמר מלאכתו מעשר נותן להם מן הפירות המעושרין שיעור פאה יעו"ש. וא"כ הכא כשאפאה פת פשיטא שיש כאן גמר מלאכה, וא"כ מדוע לא כתב שצריך לעשר מקודם. ואפשר לומר דכיון שאפה פת ממילא מובן שעישר מקודם, דהיינו לאחר מירוח וחזקה על חבר וכו' ודוקא לאחר מירוח שזהו זמן חיוב מעשר, שם כתב הרמב"ם דהחיוב מעשר על הבעה"ב לפטור חלקם של עניים דהרי הפסידם שלא נתן להם מקודם בתורת פאה ופטורים מן המעשר

שם ה"ג אבד כל הקציר וכו' הרי"ז לוקה שהרי עבר על מצות ל"ת ואינו יכול לקיים עשה שבה שנותן לו, ואין להקשות הא יכול לקיים מצות נתינה בפירות אחרים משום דאמרה תורה תעזוב אותם, היינו מזה שנתחייב, וכמו שכתב הרמב"ם לקמן בה"י ואינו חייב ליתן להם דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם יעו"ש, ממילא מובן מזה שאין לזה תשלומין מפירות אחרים

אבל לפי"ז יש לעיין בהא דאיתא לעיל ק"ל ע"ב, ת"ש בעה"ב שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה וכו' וחכ"א עני היה באותה שעה ופריך הש"ס טעמא דעני הא עשיר משלם וכו' יעו"ש. וקשה הא לפי מה שכתבנו לא שייך תשלומין ללקט שכחה ופאה. ונראה דשאני בין בעה"ב לאחר, דגבי אחר דליכא חיוב מצוה דתעזוב אותם, להכי יש לדון בדבר שילום דמים. משא"כ בבעה"ב שעליו החיוב עזיבה אותן הפירות בעצמן

והנה מה שכתב הרמב"ם אבד או נשרף, הוא הדין אם אכל, וזהו מפני שאין עליו חיוב תשלומין, וליתא קיום העשה בתשלומין של איזה פרעון, וכן למ"ד שינוי קונה ופטור בשעשאו קמח או פת, הנה פטור גם מדמים ואינו דומה לשינוי קונה בגזלן דמחויב לשלם דמים, מטעם דהכא שאני דבעינן אותם

והנה יש לעיין עוד בזה, והוא דאיתא לעיל שם אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם מ"ט איבע"א דכתיב זה, ואיבע"א משום דהו"ל ממון שאין לו תובעין. והנה לל"ק דהלימוד מדכתיב זה דמשמעו דדוקא כשהם בעין, אבל כשאינן בעין אין כאן חיוב תשלומין, ואיתא שם קל"א הרי שאנסו בית המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר יעו"ש. ומפרש הש"ס הטעם משום דקא משתרשי ליה. מבואר מזה דבאופן דקא משתרשי ליה מחויב לשלם, וזה ג"כ לל"ק דילפינן מדכתיב זה, וא"כ לפי"ז גם בלשו"פ אעפ"י דכתיב תעזוב אותם, מ"מ באופן דקא משתרשי לי' מחויב לשלם. ולפי"ז תצא דין חדש דגם בלקט שכחה ופאה דיש חיוב תשלומין באופן דקא משתרשי ליה ובאופן זה אין לוקה משום הל"ת כיון דיקוים העשה על ידי התשלומין, ולזה מדייק הרמב"ם וכתב אבד או נשרף דליכא עליו שום חיוב תשלומין

והנה לפי"ז לכאורה יש לומר דלהכי נקט הרמב"ם אבד אן נשרף ולא קתני או שאכלן, משום דבאכלן איכא משתרשי לי' בזה שמרויח באכילה, אבל זה ליתא דהרי מבואר שם לעיל דלא אמרינן משתרשי לי' באכילה והטעם בזה או כמו שכתבו שם התוס' משום דהי' מתענה, וא"כ לא הרויח, או כמו"ש שם הר"ן טעם אחר כמבואר שם, אבל עכ"פ הדין באכלן כמו אבד או נשרף, וא"כ לכאורה תמוה מדוע לא כתב הרמב"ם דגם בנאכל כן הדין

והנה יש לעיין היאך הדין באופן שמחויב לשלם מטעם לצאת ידי שמים, אם זה נקרא ניתק לעשה, ואם אמרינן כן אתי שפיר לפי מה שכתבו התוס' שם לעיל ד"ה ואיב"ע, דאיכא נפק"מ בין הלשון דנלמד מוזה לבין הלשון משום דהוי ממון שאין לו תובעין לענין חיוב לצאת ידי שמים, דלטעם מפני שאין לו תובעין בדיני שמים מחויב לשלם. ולפי"ז אם