נזר הקודש - חולין רסו

איבעיא להו הראש שלך וכולה שלי מהו וכו' ופשטוה דבתר חיובא אזלינן. והנה יוצא מסוגיא דאם הכהן שותף בהבהמה אפילו באחד ממאה פוטר מחיוב מתנות לגמרי, וכשהוא שותף בהזרוע לחודיא חייב בשארי מתנות, והטעם בזה כי כשהוא שותף בחלק אחד שאינו מבורר, הנה שייכות השותפות בכל אבר ואבר, משא"כ כשהוא שותף באבר מיוחד, אין לו שייכות בהשאר, ומובן בזה שאם הוי שותף באבר מיוחד שאין בו אחד מן המתנות פשיטא שחייב במתנות כיון שאין לו שייכות בהאברים שהם מתנות לכהנים

ויש לעיין בהא דזרוע שהדין בזרוע הימנית היאך הדין שהיה שותף בזרוע השמאלית אם זה פוטר מחיוב הזרוע, והנה מסתבר שזה אינו פוטר, אבל לפי"ז יש לעיין בשנעשה שותף בזרוע סתם, והנה הכהן השותף יכול לתבוע הזרוע הימנית כיון שאמר סתם זרוע, או דלמא דכיון דיכול להדחותו לזרוע השמאלית לא נתפטר מחיוב הזרוע, וצ"ע

תוס' ד"ה ועורות קדשים, תימה אמאי חשיב עורות קדשים מהארבע שהיו בירושלים הלא בעזרה היו מפשיטין אפילו קדשים קלים וכו' והקשה המהרש"א הא בכורים ומורם מן התודה הוי נמי בעזרה יעו"ש. ונראה דכוונת התוס' דהעיקר בזה במקום שבא להם הזכות, והנה בבכורים דלא מצי אכלי עד לאחר הקטרת אימורים אבל הבשר לא נפסל ביוצא חוץ לעזרה לאחר זריקה, והקטרת אימורים הוא המתיר הבשר באכילה שפיר מהני גם כשהבשר בירושלים, ולכך אמר דזכי בהם בירושלים, וכן מורם מן התודה, דמשעת הרמה זכו בהם ואז הם בירושלים, משא"כ בעור שהזריקה מתיר העורות להדיוט, ומבואר בזבחים ק"ג דאין הפשט קודם זריקה, נמצא בשמפשיט העור בזה באה הזכייה לכהנים להיות זוכים בו. וזה מוכרח להיות בעזרה בבדי שלא יופסלו האימורים ביוצא. נמצא דבא להם הזכות בעזרה, זהו כוונת התוס' בהתימה

אמנם נראה דכיון דההפשט שבעזרה הוא לא מחמת העור בעצמה אלא מפני האימורים שלא יופסלו להכי חשיב לה מהא דירושלים, ולא בעזרה

קל"ד גמ', אמר רב לא שנו אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו טבח הדין עם הטבח ורב אסי אמר אפילו שקל לו טבח הדין עמו, היינו הדין עם הלוקח, ופירש"י הואיל וישנה לגזילה בעין במקום שהוא שם ילך יעו"ש. והנה פירש"י מוכרח לפי מה שמבואר בסוגיא לעיל קל"א דפריך שם לרב חסדא דסבר דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור, ומשני דמשנה איירי בדאיתא בעיני', וע"כ פלוגתא זו דרב ורב אסי מיירי בדאיתא בעין ורב סבר דבשקל לו טבח הדין אף עם הטבח דהיינו הראשון גם כן ישנו בחיוב ורבי אסי סבר דהדין עם השני ודלא כרב חסדא דסבר דגם הראשון ישנו בדין זה דתביעה של הכהן. אבל קשה דהלא באופן שאיתא בעין מבואר בב"ק קט"ו דכו"ע סברי כרב חסדא דהדין אף עם הראשון, והתוס' הקשו בזה לפי פירושם, אבל תקשה זה גם לפירש"י

ונראה דזהו כוונת הש"ס דקאמר לא דכו"ע אית להו דרב חסדא, והיינו הטעם דאיתא בעיניא, ופליגי במתנות כהונה נגזלות, ורב סבר מתנות כהונה נגזלות, וממילא הראשון הוא הגזלן והדין עמו. ורב אסי סבר מתנות כהונה אינן נגזלות וממילא הדין עם השני דהיינו הלוקח. והשיט"מ ב"ק שם מביא בשם הרמ"ה דלמ"ד נגזלות יש בזה תורת גזל לחייב את הגזלן עליהן באונסין לפיכך רצה גובה את הדמים מן הטבח רצה גובה את המתנות מן הלוקח כדר"ח עכ"ד יעו"ש

ויש לעיין כיון דרב חסדא סבר דמזיק מתנות כהונה פטור כיון דליתא בעיני' מדוע כשמכר לאחר יתחייב באונסיו. והלא כשיארע אונס ליהוי כמזיק. ונראה דכיון דלקח דמי המתנות גם זה נקרא איתא בעיני' דמה לי הן ומה לי דמיהן, וכיון שהטבח קבל דמים והמתנות הם בעיני' אצל הלוקח, להכי הרי הם כשותפין ומחויבן לשלם, והחיוב אונסין בא להטבח מפני שמקבל הדמים דמי המתנות, ולפי"ז גם אם הלוקח אכלן חיוב דהטבח לא נפקע מפני שזה נקרא איתא בעיני' עבור הדמים שקבל. ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' לפירש"י דלרב אסי הדין עם השני ולא עם הראשון דהא בגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו ליכא מאן דפליג שלא יוכל לגבות מן הראשון הגוזל יעו"ש. אמנם נראה דשאני הכא במתנות כהונה שהוא ממון שאין לו תובעין, וכל עיקר התביעה הוא רק מטעם דאיתא בעיני', ואינו דומה לגזלן שהוא ממון שיש לו תובעין דהיינו דהנגזל תובע רק מהגזלן, כשליתא בעינא דהיינו שבא אחר ואכלן, משא"כ בממון שאין לו תובעין ורק בדאיתא בעינא יש חיוב ליתן, ולהכי כשהמתנות בעין ביד הלוקח מחויב הלוקח להחזיר, אבל הראשון לרב אסי דסבר דלא נעשה גזלן, ממילא הוי כמו שאכל או שהזיק את המתנות, והדין רק עם הלוקח מפני שהמתנות תחת ידו. ובזה פליגי רב ורב אסי דרב סבר דהטבה הוא הגזלן, והדמים שקבל הרי זה בדאיתא בעיני', ורב אסי סבר דלא נעשה הטבח גזלן והדמים שקבל הרי זה כאכל המתנות. כן נראה בשיטת רש"י

והנה שיטת התוס' דרב לית ליה דרב חסדא דהדין דוקא עם הטבח, ורב אסי סבר כרב חסדא והדין אף עם הלוקח, ודתי דכו"ע אית להו דר"ח ובמתנות כהונה נגזלות קא מיפלגי, דרב סבר נגזלות והדין אף עם הטבח כרב חסדא, ורב אסי סבר דהדין דוקא עם הלוקח לפי שהמתנות אינן נגזלות

והנה יוצא מזה דבון לפירש"י ובין לפירוש התוס' יש כאן חיוב תשלומין או שהטבח מחויב או הלוקח אבל פטור לגמרי ליכא מאן דפליג

ולפי"ז יש לעיין הא דכתב הרמב"ם בפר"ט מהל' בכורים הי"ד וז"ל, עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע, והקונה אותם אעפ"י שאינו רשאי הרי זה מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות עכ"ל. ותמוה שזה דלא כהסוגיא דבאופן ששקל לעצמו דעכ"פ איכא חיוב תשלומין. וראיתי למרן הביא בשם הר"ן שכתב שהרמב"ם מפרש אמר רב לא שנו דחייב הלוקח ליתן לכהן אלא ששקל לעצמו אבל לא שקל לעצמו רשאי הלוקח לאכלן שהראשון הוא שגזלן והלוקח מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות עכ"ל. ולפי"ז יש לעיין מדוע כששקל לעצמו חייב לשלם כיון שמתנות כהונה נגזלות, וע"כ צריך לומר דסבר הרמב"ם דכל עיקר הדין דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור זהו רק להבעלים יש להם זכות זה, אבל לא לאחרים, ויש סמך לזה מהסוגיא דקדושין נ"ח כמו שכתבנו לעיל

אבל תקשה לפי"ז דבששקל הוא לעצמו הרי זה גזל של אחרים ולא של הבעלים ופשיטא שחייב לשלם ומדוע השמיט זה הרמב"ם, ומרן שם הקשה בזה, אבל נראה דגם בששקל הוא לעצמו אמנם שזה לו מפאת המכירה וברשות המוכר שקל הרי זה נכלל בהמכירה והמוכר הוא הגזלן ולא הלוקח, ולהכי גם בזה מותר הלוקח לאכלן מטעם דבהיתרא אתי לידי'. כן נראה בביאור שיטתו, אבל שיטת רש"י ותוס' והרמ"ה לא סברי כן וכמוש"נ

שם, ורמינהו חורי הנמלים וכו' שספק לקט לקט, ופירש"י דפריך משום דסתם משנה ר"מ. ובתוס' פירשו משום דא"כ גם רבנן סברי דספק לקט לקט. עי' במהרש"א מה שמפרש כוונת התוס' דלא ניחא להו סברת רש"י דפירש משום דסתם משנה ר"מ, משום דא"כ מאי פריך והא טעמא קאמר כיון דרבנן לית להו האי טעמא, אבל קשה לפי"ז מה דמשני שבלשון יחיד אני שונה אותה דמה מהני, הא כיון דרבנן לא סברי כן, ואכתי תקשה מרבנן, וזה ודאי דוחק לומר דגם לרבנן קורא לשון יחיד וצ"ע, עי' בתו"ח שהעיר ג"כ בדברי התוס'

שם אמר רבא הכא פרה בחזקת פטורה קיימא קמה בחזקת חיובא קיימא. ולכאורה קשיין הני דיוקי אהדדי, והיינו דהא דאמר פרה בחזקת פטור קיימא, משמע דבספק חייב, ובקמה קאמר בחזקת חיוב קיימא, משמע דבספק פטור, וזה