נזר הקודש - חולין רסה

כיון שגם האינו מצווה ישנו בקיום, משא"כ הכא גבי מתנות שותפות כהן וישראל שהכהן הוא בר פטור לגמרי לשיטת רבי טבלא, וגם אם יתן הכהן המתנות אינו בקיום מצוה דמתנות כהונה אלא בגדר מתנה בעלמא, ובאופן זה אמרינן מגו מפטור לגרור גם את הפלגא השנייה לפטור

ומזה יש להביא ראיה דנשים שאינם בחיוב מצות עשה שהזמן גרמא, אבל ישנן בקיום מצוה ויכולין גם לברך על המצוה

שם במה דברים אמורים במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון אומרים עשה סוכה ואינו עושה וכו' מכין אותו עד שתצא נפשו, כתב הר"ן בחידושיו דאין הבדל בין עשה לל"ת לדיעבד באופן שאין עוד בידו לקיים דמלקין אותו ארבעים גם בשביטל עשה יעו"ש. וחידוש דין הוא שמלקין אותו על ביטול עשה ארבעים כי זה לא מצינו בתורה, וצ"ע

עוד חידש הר"ן וזהו מילתא דמסתבר דגם במצות ל"ת כשרואין שרוצה לעבור ג"כ מלקינן לו עד שתצא נפשו, ובזה אין הבדל בין עשה לל"ת יעו"ש, והיינו בלהבא שלא יעבור מחויבין בי"ד להיות מוחין בכל מה דאפשר, והיינו עד שתצא נפשו, והנה הכא פשיטא דאמרינן עד ולא עד בכלל כי אינו מחויב מיתה, וכן כתב השיט"מ בכתובות פ"ו

והנה רש"י מפרש הא דנקט סוכה ולולב הוא מפני שאין בו חסרון כיס כולי האי, והכוונה בזה כי אין לכוף לאיש בקיום העשה הוא רק באופן שיש בידו לקיים

ובמצוה דרבנן אם כופין ליה כל כך פליגי בזה רש"י ותוס', והיינו דרש"י בכתובות צ"א פירש דבמצוה דרבנן לא כפינן ליה, והתוס' שם פ"ו ד"ה פריעת בע"ח מצוה, סברי דגם במצוה דרבנן כפינן ליה יעו"ש. ולכאורה נראה ראיה לרש"י מהא דלא נחתינן לנכסי' בחיוב שבועה דרבנן, ויש לחלק

תוס' ד"ה אין נאכלין אלא צלי וכו', ונראה וכו' אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק ומבושל יאכל צלי, וכן משמע מלשון הרמב"ם פרי"ט מבכורים הכ"ב שכתב שיאכל צלי ובחרדל

תוס' ד"ה ולאו מילתא היא וכו' אפילו שאינו בקי, עי' מה שכתבנו לעיל בזה

קל"ג גמ', וליפרוס ידיה אנסיה ליה עודניה, ופירש"י עתים שקבע לתלמידיו היו טורדים אותו מלישא את כפיו שהיה עוסק לתלמידיו בעת שהצבור נאספים לבית הכנסת. מזה משמע דאין מבטלין ת"ת בשביל מצוה דנשיאת כפים, ולכאורה קשה מהא דאמר ריב"ל בסוטה ל"ח כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה, ומדוע ביטל אביי שלשה עשה, ואפשר דכל זה כשעומד בבית הכנסת, אבל קשה מדוע לא קיים נשיאת כפים לברך את התלמידים אשר בטח היו שם עשרה. ומזה מוכח דכל עיקר החיוב בשעה שמכריזין על זה כמו שנאמר אמור להם, והתלמידים לא אמרו לברכם בשביל שהיו עוסקין בתורה, והרי"ף כתב שהיה חולה, אפשר שהוא מטעם זה

והנה הא דאמר אביי דלאחזוקי נפשיה בכהני היה נוטל מתנות, יש להעיר דמזה מוכח דלוי לא היה מקבל מתנות, דאם גם הלוי מקבל מתנות מטעם הספק אם לא הוי בכלל עם ואם תפס אין מוציאין מידו, וא"כ אפשר דלאביי משום כבודו היו שולחין המתנות לביתו במעלי יומא דכיפורי, וא"כ אין ראיה שהוא כהן. מזה מוכח דללוי אין נותנין כלל מתנות כהונה, אבל קשה כיון דיהבינן מתנות לכהנת וכמו רב כהנא שאכל בשביל אשתו, וכמה אמוראים אכלו בשביל נשותיהן שהיו כהנות כדאיתא לעיל קל"ב, וא"כ אין ראיה שהוא כהן. ומזה קשה על התוס' שכתבו שם בסוטה ד"ה הא דסליק לפרקים, שכתבו דהוא הדין בדלא סליק אלא דמחזיק נפשיה על ידי מתנות כהונה יעו"ש. וקשה דלמא מקבל מתנות בשביל אשתו הכהנת, בשלמא על אביי יש לומר דסבר כראב"י דכהן ולא כהנת, אבל התוס' שכתבו כן להלכה קשה הלא שמא במקום ההוא סברי דהדין דאף כהונת מקבלות מתנות כהונה, מזה מוכח דסברי התוס' להלכה דאין כהנות מקבלות מתנות כהונה, אבל זה תימא על המחבר שלא הביא שיטה זו, ואדרבה פסק המחבר דנותנין אותה לכהנת אף שנשואה לישראל, ונותנין המתנות גם לבעלה ישראל

שם בגמ' אמר רב יוסף האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשיבבותיה ודחיקא ליה מילתא ליזכי ליה מתנתא אע"ג דלא אתי לידי מכירי כהונה ולויה, מזה מוכח דבמכירי כהונה לא הוי ממון שאין לו תובעין. מדנחשב למוחזק כאילו בא לידו, ומטעם זה המזיק מתנות כהונה או שאכלן חייב לשלם, וכן יש להוכיח מזה שכתב הריטב"א בקדושין כ"ט דאישתעבדו נכסים למכירי כהונה עבור פדיון חמש סלעים. וכן ראיתי ברי"ט אלגזי פר"ח מבכורות דף נ"ט ד"ה והנה, בעיקר שמביא כן בשם הראשונים יעו"ש. והא דלא משני הסוגיא לעיל בהא דמותיב הש"ס לרב חסדא דמיירי במכירי כהונה, יש לומר דזה נכלל בהא דמשני הש"ס דאתו בטבלייהו ומתנות שלא הורמו כהורמו דמיין, ומכירי כהונה הוי הדין כמאן דאתו לידיה בטבלייהו. וכן מוכח בב"ב קכ"ג דהבכור נוטל פי שנים במתנות כהונה בזרוע ולחיים ובקיבה, ומיירי במכירי כהונה יעו"ש. אבל עדיין קשה לפי מה שכתבו התוס' שם בד"ה הכא במכירי כהונה דחשיבי מוחזקין כל זמן שלא חזר בו, אבל אם חזר בו הבעלים אין לו זכייה, וא"כ כשאכלו הבעלים אין לך חזרה גדולה מזו. ולפי דברי התוס' אתי שפיר הא דלא משני הגמ' דמיירי במכירי כהונה משום דבזה ג"כ איתא לדינא דרב חסדא דאם אכלן פטור, ולזה משני הגמ' דמיירי דאתי בטבלייהו. אבל קשה היאך יכול לזכות כיון שאינו ברור שלא יחזור, וע"כ דסמכינן אחזקה שלא חזר בו

ע"ב אמר רב הונא שותף בראש פטור מן הלחי שותף ביד פטור מן הזרוע, שותף בבני מעיים פטור מן הקיבה, וחייא בר רב אמר אפילו שותף באחת מהן פטור מכולן. ביאור הפלוגתא, דרב הונא סבר דשלש מצות הן, וכל אחת ואחת היא נתינה חדא בפני עצמה, והיינו כמו שדרש רבי יהודה בספרי שכל מתנה ומתנה זכו בזכות מצוה בפני עצמה, וכן איתא בספרי רבי יהודה אומר דורשי רשומות היו אומרים נתן לו זרוע תחת היד וכה"א ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו, הלחיים זו תחת תפלה וכה"א ויעמוד פנחס ויפלל קבה תחת האשה אל קבתה יעו"ש, הרי חזינן דזכו הכהנים באלו המתנות בזכות פנחס שקידש שם שמים וכל אלו השלשה הם בעבור השלשה דברים, (להכי הם שלשה מצות), ולכן אם נתפטר מאחד בשביל שותפות של כהן, אבל לא נתפטר מהשאר, וחייא בר רב סבר דע"כ השלשה אלו מצוה אחת הן, ולא נתנה לכהנים עבור שזכה פנחס משום דאם בשביל זה היה הזכות להכהנים שהם מזרעו של פנחס, וכיון שהזכות הזה לכל הכהנים בני אהרן כדכתיב בקרא וזה משפט הכהנים דהיינו כל הכהנים כולם. ולפי"ז לא נתנה התורה המתנות בשביל השלשה דברים שעשה פנחס, וממילא הם מצוה חדא, ואם הכהן שותף באחת פטור מכולן, וטעם השלשה הם בשביל הכהנים בעצמן להראות ייחוסם כמו שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים והובא ברמב"ן כי הלחיים בעבור היותם ראשית הגוף והזרוע בעבור היותו ראשית האברים המשתרגים בגיד, והקיבה ראשית המעיים כי הראשית בכולם ינתנו למשרתי ד' לכבודו יתברך, ע"כ. והטעם הזה הוא לזכות כל הכהנים כולם, ורב הונא סבר כיון דמצוה זו נתחדשה אחר מעשה פנחס ולא נאמרה פרשה זו בפ' קרח ששם נאמרו זכיות הכהנים להכי מסתבר שזכו הכהנים במתנות האלה מפני מעשה פנחס, וממילא הם שלשה מצות. והרמב"ם פוסק בפר"ט מבכורים הי"ב כרב הונא, וע"כ סבר דאעפ"י שעיקר הטעם להראות ייחוסם של הכהנים כולם אבל מפני שנאמרה מצוה זו אחר מעשה פנחס, מוכח דזכו הכהנים גם מטעם זה גם כן, וממילא הוי כל חדא מתנה מצוה בפני עצמה, וביותר שכן מוכח מהברייתא כרב הונא, וחייא בר רב איתותב, וע"כ הוא ג"כ עפ"י סברת רבי יהודה בספרי, וכמוש"נ.