נזר הקודש - חולין רסד

ויש לעיין גם במזיק מתנות כהונה או שאכלן דפטור מטעם שאין לו תובעין היאך הדין במכירי כהונה, אבל יש להעיר דלפי"ז מדוע לא משני הש"ס לכל הני פירכות שם דמיירי במכירי כהונה, וצ"ע

בזמן שמאה שוחטין כתבו התוס' דע"כ שכולן בעלי מומין איירי דאין שוחטין בכור אלא א"כ נפל בו מום ומדנתערב ואין מכירין בו א"כ מיירי שכולן בעלי מומין. והנה הרמב"ם כתב בהמת קדשים שנפסלה במומה ואינה חייבת במתנות שנתערבה בבהמות אחרות יעו"ש. ולא כתב שגם הבהמות האחרות כולן בעלי מומין. ואפשר כיון שזה מובן בסברא ומה שכתב בהמת קדשים הוא מטעם שהשמיט אוקימתא דרב אושעיא, והטעם בזה מבואר בב"י ובט"ז

ע"ב וליתני כהן ועכו"ם פטור מן המתנות, והיינו דכוונת המקשן מאי איריא דתנא השוחט הלא אין בהמה שלו, וא"כ אין לחייבו במתנות יען שאין זה שלו. והנה בהא דקאמר עכו"ם, תמוה דמה שייך עכו"ם במצות, וע"כ הכוונה בהמשנה דתנא עכו"ם היינו ששוחט למכור הבשר לישראל וגם באופן זה פטור, והכוונה דהישראלים הקונים אין להם חיוב מתנות כיון שהבעלים פטורים והקונה הישראל אומר דאתי מכח גברא שפטור. ולפי"ז עיקר הפטור בשוחט לכהן ולעכו"ם הוא מפני שהבעלים המה בני פטור וא"כ היה להתנא למיתני דכהן ועכו"ם פטורים. אמר רבא זאת אומרת הדין עם הטבח, היינו שהדין של הכהן התובע מתנות כהונה לתבוע מן הטבח דהיינו השוחט, וכמו שפירש"י על האלפס דהשוחט חייב ואין הכהן הולך אצל בעל הבהמה, וכן פירש שם הר"ן, אבל השוחט בהמתו של כהן או של עכו"ם פטור הטבח

והר"ן חידש דהטובת הנאה הוי לבעלים, והיינו דאע"ג דהטבח מחויב לקבל המתנות מן הבעלים וליתנם לכהן אבל הטובת הנאה שייך להבעלים משום שאין אדם עושה סחורה בפרתו של חבירו

שם דרש רבא מאת העם ולא מאת הכהנים כשהוא אומר מאת זובחי הזבח הוי אומר אפילו טבח כהן במשמע, והנה רש"י פירש דזה קאי אם הכהן נעשה טבח למכור בשר לאחרים חייב במתנות. ומשמע שזהו מן התורה דלא פטרה תורה כהן ממתנות אלא בששוחט לעצמו ולא בשוחט לאחרים. אמנם התוס' פירשו דהתורה רבתה לכהן אם שחט לבהמת ישראל הדין של הכהן עמו, ומחויב לתבוע המתנות, אבל אם שוחט בשל עצמו אפילו אם מוכר הבשר לאחרים פטור מן המתנות, ולשיטת התוס' יש לעיין אם הכהן השוחט מחויב ליתן המעות לכהן אחר או יכול לעכב המתנות לעצמו, והיינו דאעפ"י דתניא לעיל דאין מוציאין מכהן לכהן, אבל זה משלו ממש, אבל הכא מחויב ליתן לכהן אחר כיון שאמרה תורה מאת זובחי הזבח לרבות השוחט גם אם הוא כהן בזה אמרה תורה שהוא השוחט מחויב לקבל המתנות וליתן לכהן וצ"ע

ואפשר שמטעם זה לא פירש"י דלרבות כהן אם הוא הזובח מטעם דבאופן זה לא חייבה תורה שיקבל ויתן לכהן אחר, וכיון שהקרא מיירי בחיוב נתינה להכי פירש"י דכוונת התורה לרבות אם הכהן מוכר הבשר לאחרים שאז דינו כישראל

והנה הבעל המאור מפרש כפירושו של רש"י ומפרש ג"כ הא דפטרו לכהן ששוחט לאחרים שתים ושלש שבתות הוא מפני שלא הוקבע עדיין לטבחות מפני שהוא כשוחטה לעצמו מימר אמר אי מזבנינא מזבנינא ואי לא אכילנא לה מכאן ואילך הוקבע לטבחות יעו"ש. וכן כתב הר"ן שם, ובזה מיושב הא דהקשו התוס' אם מחויב מן התורה כששוחט לטבחות, א"כ היאך פטרו אותו שתים וג' שבתות, אבל לדברי הבעל המאור אתי שפיר מטעם דכל זמן שלא הוקבע לטבחות הרי זה כשוחט לעצמו, ולא חייבה תורה כל זמן שלא הוקבע לטבחות, ואעפ"י שלא מצינו זה בתורה דבעינן הוקבע לטבחות, אבל מזה שאמרה תורה זובחי הזבח דברים אלו משמען שהוקבע להיות מזובחי שהוא לשון רבים, ושיערו חכמים דעד שתים ושלש שבתות טרם נקרא זובחי הזבח שמשמעותו רגילות, ובשתים ושלש שבתות נקרא רגיל, ויש סמך לזה לדברי הר"ן בנדרים מ"ו שמביא בשם הירושלמי דבתרי זימני נקרא רגיל), וגם מה שהקשו בתוס' דלפירש"י מדוע לא ידע מזה רבי טבלא, איכא למימר דרבי טבלא היה מפרש דהא דרבתה תורה זובחי הזבח הוא כמו שפירשו התוס' דלרבות כהן השוחט שהדין עמו כשוחט ישראל

גמ', זיל אשתתף בהדי טבחי ישראל דמגו דמפטרא ממתנתא משתתפו בהדך. והביאור בזה דכיון דמחצה פטור בשביל חלקו של כהן ממילא פטור גם חלקו של ישראל דלא אמרה תורה לחצאין, ולכאורה נראה דזה תליא בפלוגתא דפליגי תנאי בחמשה סלעים דפדיון הבן אם אמרינן חמש ולא חצי חמש, בבכורות מ"ח. וכתבו שם התוס' דלא דמי להא דאיתא ב"ק ע"א דאפילו חמשה חצאי בקר אמר רחמנא משום דהתם תשלומין נינהו ויש לו לשלם מה שהוא חייב, אבל הכא מצות חמש סלעים רחמנא רמי עליה ולא מקיימא בפחות מחמש יעו"ש. וה"נ גבי מתנות יש לנו לומר דמתנות שלימות חייביה רחמנא ליתן ולא מחצה וממילא פטור לגמרי, אבל פליגי שם בזה ר"מ וד' יהודה ור' יהודה סבר חמש ואפילו חצי חמש, וא"כ לדידיה אף הכא לא מיפטר ישראל מפלגא דמתנות, ואפשר דרבי טבלא סבר כאוקימתא דהתם דכו"ע סברי חמש ולא חצי חמש והיינו דלא אמרה תורה חיוב מצוה לחצאין

אמנם קשה מהא דאיתא לעיל בצבי הבא על התיישה דמר סבר שה אפילו מקצת שה וחייב בחצי מתנות ומ"ש מהא דסלעים דפדיון הבן דאמרינן חמש ולא חצי חמש. ויש לומד דשאני התם כיון דסבר דשה אפילו מקצת שה, וא"כ חייביה רחמנא למקצת שה, והנה בחידושי הרשב"א הקשה מדוע לא אמרינן דליחייב מטעם מחצה ישראל כמו שחזינן דאיכא למ"ד כן בצבי שבא על התיישה, ומתרץ דהתם כל שיות שבו חייב דהא אית להו לרבנן שה אפילו מקצת שה וכיון שאין כאן אלא חצי שה נותן כל שיות שבו דהם חצי מתנות, אבל כאן שכולו שה לא מצינו במתנות שיהיו חציין פטורות וחציין חייבות, וכיון שמקצתן פטורות משום חלקו של כהן כולן פטורות עכ"ל. וכן כתב הר"ן בחידושין בשם הרשב"א. והביאור בזה, דלא אמרינן פלגי חיוב, והתם בשה שאמרה תורה שה אפילו מקצת שה הוי כולו חיוב בלא תערובות פטור, והיינו דאעפ"י שיש במתנות גם התערובות של הצבי למ"ד דחוששין לזרע האב, אבל אין זה מפסיד להחיוב, מפני שהחיוב שבא על המקצת שה הוא בשלימות, משא"כ הכא דאיכא כולו שה והחיוב הוא מחצה, וזה לא אמרה תורה חיוב לפלגא וכיון שפלגא פטור ממילא פטור לגמרי, והרי זה בדמיון לחמש ולא חצי חמש, והיינו דכיון דליכא לאשתלומי כולו נתבטל החיוב לגמרי

ומזה יש לפשוט מה שהסתפקו האחרונים במי שאינו יכול לאכול כזית מצה בשלימות אם מחויב לאכול חצי זית, או במי שאין לו הארבעה מינין במצוה דלולב אם מחויב ליטול מה שיש לו. אבל לפי המבואר הכא בסוגיא שלא חייבה תורה חיוב מחצה א"כ ליכא קיום מצוה במחצה כלל. ואפשר לחלק דשאני הכא דאיכא פטור במחצה של כהן, משא"כ במצוה דעכ"פ נתחייב במצוה ואיכא חיוב בכולו אלא שחסר לו בקיום

ויש להעיר בהא דחציו עבד וחציו בן חורין דחייבין במצוה דשופר בר"ה כ"ט, וברמב"ם פר"ב דשופר, וכן איתא במשנה גיטין מ"א לחיוב פו"ר, הרי מצינו חיוב בתורה גם לחצי מחויב, והרי גם בזה איכא תערובות פטור וחיוב ומדוע לא אמרינן דמגו דפטור מטעם חצי עבד ליפטר גם מחצי בן חורין. ואדרבה חזינן מזה דפלגא חיוב גורר גם את אידך פלגא ונעשה חיוב שלם, וא"כ מ"ש הכא במתנות דאמרינן מגו לפטור. ואפשר לומר דשאני בין אינו מחויב לבר פטור, והיינו דחצי עבד אינו מחויב, אבל ישנו בקיום כדין אינו מצווה ועושה להכי המחצה חיוב גורר את האינו מצווה לחיוב, ומכש"כ שאין בכח של האינו מצווה לגרור את המצווה לפטור