נזר הקודש - חולין רסג

התוס' גם כהן רשע רשאי לקבל החמשה סלעים לפדיון הבן הבכור אעפ"י שאינו מודה בזה

אמנם נראה דע"כ גם התוס' מודו דשאני פדיון בכור דבעינן שיתכוון לזכות עבור הפדיון וכיון שאינו מודה בזה אינו מכוון לזכות הסלעים בכדי שיהיה הבכור פדוי כיון שאינו מאמין בעצם הפדיון, וצ"ע

ועי' בספרנו נזר הקודש למס' מנחות שם

גמ', אמר רב הונא בר חייא מאי חייב נמי דקאמר חייב בחצי מתנות. והקשה בספר לב אריה אמאי לא יטול כל המתנות כיון דמחצה מגיע לו בודאי ועל החצי השני הוי ספק אם מגיע לו או לבעה"ב הוי דומיא דספק ויבם דפרק החולץ שבא לחלוק בנכסי סבא דאמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי ,והכא נמי הרי החצי של הבעה"ב הוי ספק אם מגיע לו דהיינו אם חוששין לזרע האב, ומחזיק זה בספק והכהן הוא ודאי בהחצי, ולמה לא אמרינן הכא אין ספק מוציא מידי ודאי של הכהן

ונראה דהא דאין ספק מוציא מידי ודאי היינו דהוי כעין חזקה והיינו דהודאי של החצי עושה אותו למוחזק גם בחצי השני' אבל זהו רק בספיקא דעובדא דהיינו דספק הוי היאך היה המעשה, אבל זה לא מהני בספיקא דדינא כמו שאמרו הראשונים דבספיקא דדינא לא מהני חזקה דאין בכח חזקה להכריע הדין. ומכש"כ הא דאין ספק מוציא מידי ודאי דלא הוי כחו חזק כמו חזקה מעליא פשיטא דלא מהני להכריע ספיקא דדינא, ויכול הבעל הבית לומר קים לי דחוששין לזרע האב והמוציא מחבירו עליו הראיה. ומטעם זה לא דמי להא דהקשו התוס' ב"מ דהאומר כולה שלי שהקשו מדוע לא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי דהתם ע"כ הספק במעשה, משא"כ הכא יכול הבעה"ב לומר קים לי כמ"ד חוששין לזרע האב, והריני ודאי בהחצי, וא"כ הוי ודאי וודאי, ואעפ"י שהודאי של הכהן עדיף בהאי מחצה, אבל אין בכחו להכריע ספיקא דדינא כמוש"נ

גמ', רב כהנא אכיל בשביל אשתו. וכן פסקו הפוסקים, הרמב"ם, בפר"ט מבכורים ה"כ והמחבר בשו"ע סימן ס"א. והנה יש לעיין היאך הדין לענין פדיון בכור אם יכול לפדות על ידי כהנת, ובשו"ע סימן ש"ה לא כתב מזה

והנה בקדושין ח' איתא רב כהנא שקיל סודרא בפדיון הבן, והקשו בתוס' הא רב כהנא לא היה כהן, ותירצו שני תירוצים, תירוץ ראשון דתרי רב כהנא הוו, ובתירוץ הב' תירצו דבשביל אשתו היה לוקח כדאשכחן בפרק הזרוע רב כהנא אכל בשביל אשתו, הרי משמע דשתי שיטות בתוס' אם גם בפדיון הבן יהבינן לכהנת, והכא בסוגיין בפסקי תוס' כתבו בהדיא דגם בפדיון הבן יכול ישראל לקבל בשביל אשתו. אמנם הרא"ש שלהי בכורות חולק על שיטת התוס' והיינו מדכתיב גבי פדיון הבן אהרן ובניו למעט בנות, וכן כתב הרא"ה בהחינוך פ' קרח, ופליאה על התוס' שכתבו דפדיון הבן בכלל מתנות כהונה ליתן גם לכהנת. ומצאתי בחת"ס סימן ש"א שמביא השיטות האלו שכולם סברי דפדיון הבן דוקא לכהן ולא לכהנת. ולפלא על המחבר בשו"ע שסתם הדברים וביותר שהטור כתב בהדיא למעט כהנת

וכן נראה לדייק מדברי רש"י הכא בד"ה דבי רבי אליעזר בן יעקב תנא בעלמא כהן ולא כהנת, אבל כהן מדכתיב גבי מתנות אפילו כהנת במשמע מ"ט הוי מיעוט כו' דברישא הקרא כתיב וזה יהיה משפט הכהנים דמשמע כהנים ולא כהנות וכתיב בספיא דקרא ונתן לכהן הזרוע וגו' דמשמע נמי כהן ולא כהנת ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות יעו"ש. משמע מזה דרק הכא גבי הזרוע מרבינן מטעם אין מיעוט אחר מיעוט אבל בעלמא הוי כהן דוקא, והיינו דע"כ צריך לומר כן משום דאל"כ אלא נפרש דכהן לא משמע למעוטי כהנת, א"כ אין זה מיעוט אחר מיעוט

ולפי"ז ע"כ ראב"י לא סבר כתנא דבי ר' ישמעאל דאמר ילמוד סתום מן המפורש, והוא דאם אמרינן דסתם כהן נקרא סתום, א"כ היאך מיעוט, ואין לומר דנקרא מיעוט מטעם דנלמד מהמפורש, זה ליתא דאם אין זה במשמעות עצמו בודאי דאין לשמש זה למיעוט בכדי שתהיה מיעוט אחר מיעוט לרבות, אלא ודאי דלא סבר ראב"י כתנא דבי ר' ישמעאל, ולא סבר דכהן דכתיב גבי מתנות נלמד סתום מן המפורש ממנחת כהן, אלא סבר דיש במתנות לימוד מפורש הא דמיעוט אחר מיעוט שהוא מדה בתורה לרבות, ולפי"ז עכשיו יש ללמוד סתום מן המפורש לעלמא דהיכא דכתיב כהן או אהרן ובניו, דאינו ממועט בנות, וממילא גם פדיון הבן בכלל, זהו מה שנראה להצדיק שיטת התוס' דגם בפדיון הבן גם כהנות בכלל כהן, ובספר עיני ישראל נחית לזה, אבל לפי מה שביארנו הוא ביתר ביאור

והחת"ס מסיים שם דבמקום שאין כהן יתן לכהנת עד שימצא כהן והובא בפ"ת, והיינו דסבר דהוי עכ"פ ספיקא דדינא. ונכון מאד אשר לדעתינו יש פנים ומקור לשיטה זו

ותצא נפק"מ לדינא באופן אם יש כהן שאינו מודה, אשר מהנכון ליתן יותר לאשה כהנת חשובה ובעלת יראת שמים ולהמתין עד שיזדמן כהן חשוב ולחזור ולפדות בלא ברכה כדינו של החת"ס כי ע"כ כהן שאינו מודה הרי זה כאילו אין כאן כהן, וצ"ע

גמ', מאי חייב נמי דקא אמר חייב בחצי מתנות, מוכח מסוגיא זו דאפילו מאן דדריש שה אפילו מקצת שה לא הוי הכוונה דבשביל המקצת נקרא שה מעליא, אלא הכוונה רק על מחצה, בזה יש לסתור המכשירים אתרוג המורכב מטעם דאתרוג אפילו מקצת אתרוג, דהרי ע"כ יותר ממחצה לא הוי, וא"כ הוי אתרוג החסר, וחסר בזה לקיחה תמה. והנה בשארי הימים לבד מיום טוב ראשון דחסר כשר אפשר דגם אתרוג המורכב כשר, אבל בשבות יעקב ח"א סימן ל"ו אוסר גם בשארי הימים יעו"ש, וצ"ע לדינא

רש"י ד"ה חלבו אסור כחלב בהמה דאזלינן לחומרא, והקשה בתו"ח מה שייך לומר חומרא הלא כיון דרבנן סברי שה אפילו מקצת שה א"כ הכל הוא מדין התורה כיון דלא שייך לומר חצי חלבו אסור וחצי מותר יעו"ש

ונראה דכוונת רש"י דתנא כחלב בהמה, והוקשה לרש"י הלא אין זה כחלב בהמה דע"כ איכא מחצה היתר ואין זה דומה לחלב בהמה שכולו איסור, לזה פירש"י דלחומרא תופסין לכולו איסור, ונפק"מ אם נפל כזית חלב מזה לקדרה של היתר דבכולו איסור משערינן וזהו לחומרא מדרבנן, ובכיסוי הדם ודאי הוי חומרא מטעם דהכיסוי בא מחמת הצבי שהוא חיה, וזה הוי רק מטעם חוששין לזרע האב, ובתו"ח כתב גם בכיסוי שהוא מצד הדין דזה ליתא דמקצת צבי לית מאן דסבר, ואדרבה ספק הוי אם חוששין כלל לזרע האב, ובעיקר הדבר לגבי כיסוי הדם יש פלוגתא בהראשונים אם צריך לכסות כל הדם, ודעת הפוסקים דסגי במקצת, והכא נמי אם מכסה מקצת דם הלא יש באותן מקצת מצבי ג"כ

משנה, בכור שנתערב במאה בזמן שמאה שוחטין את כולם פוטרין את כולן. וקשה מדוע לא אזלינן בתר רובא. וביותר לרב דסבר דבממון הולכין אחר הרוב, וע"כ מזה ראיה לזה שכתבו התוס' בבכורות כ' ד"ה רבי יהושע, שכתבו לענין בכור בהמה טהורה דהוי מתנות כהונה דאפילו לרב דפליג אשמואל בממון דעלמא, וסבר דהולכין בממון אחר הרוב, מ"מ בממון שאין לו תובעין כו"ע סברי דאין הולכין אחר הרוב יעו"ש. ולכן הכא לענין מתנות כהונה שאין לו תובעין לא מהני רובא וכולן פטורין, עי' בספרנו נזר הקודש לבכורות שם, אבל ממשנה זו מוכח להדיא דלא מהני רובא במתנות כהונה

אמנם יש להעיר במכירי כהונה שכתבו התוס' ב"מ ו' ע"ב דיש לו תובעין, אפשר דלמ"ד הולכין בממון אחר הרוב כולם חייבין.