נזר הקודש - חולין רסב

מכרן אינו חייב לשלם יעו"ש. הרי סבר דמכירה כאכילה דמיא, אבל קשה הא הרי זה דומה להא דאנסו בית המלך גרנו דחייב מטעם דמשתרשי ליה ואפילו אם נפרש כמו שכתבנו לעיל דהרמב"ם מפרש דבאופן דמשתרשי ליה נחשב כדאיתא בעין, הנה הכא בשמכרן וקבל דמים ג"כ נחשב כאילו איתא בעינא, איברא דהר"ן כתב דבאופן שהיה מתכוון ליקח לעצמו ושינה אותן בצביעה או אכלן או מכרן פטור מלשלם אע"ג דמשתרשי ליה שהרי הפקיע מצותו וחיוב ממון אין בהן, משא"כ באנסו בית המלך שלא הפקיע מצותו ומשתרשי ליה עדיין מצותו עליו ומה לי הן ומה לי דמיהן עכת"ד. וזה נדרש לביאור דבראשית דבריו כתב דהתורה לא חייבה אותו בדמים, וכשליתא בדין פטור ואח"כ מסיים דמה לי הן ומה לי דמיהן. ואפשר שכוונת הר"ן דתליא בכוונה, ועושה מעשה איזה שינוי או שינוי רשות בכוונה להפקיע המצוה, והרי זה כמו קנין לקנות, משא"כ באנסו בית המלך גרנו דזה נעשה בעל כרחו של הבעלים, ואין זה בגדר קנין להכי חיובו לא נפקע וחייב, וע"כ שזהו ג"כ שיטת הרמב"ם שכתב דמכרן דינו כאכלן והיינו שיש בזה מעשה קנין בהשינוי רשות. ומטעם זה כתב רבינו שם והקונה אותם אעפ"י שאינו רשאי הרי זה מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות, והיינו כיון שהמוכר לו עשה מעשה גזילה שהוא גדר קנין קנה הלוקח

ע"ב, ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע והלחיים והקיבה אין מוציאין אותן לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי. ויש לדייק מה שייך לומר ולא מלוי ללוי הלא אם לא איקרי עם דינם כישראל ואין ללוי שום זכות, אבל לפי מה שכתבנו לעיל דאם לא איקרי עם המה שייכים למשפחת כהנים, וא"כ יש מקום לומר דיש להם זכות לקבל המתנות. וזהו שיטת התוס' בב"מ. ויש בזה מקום לשיטת הב"ח סעיף י"ז הובא בש"ך יו"ד סימן ס"א סקי"ב דאם תפס הלוי דאין מוציאין מידו. ומצאתי בל"א שהעיר ג"כ בזה, אבל לא כתב שכן הוא שיטת התוס' בב"מ ותוס' שבועות וכמו שכתבנו לעיל

אמנם קשה מהא דפריך הש"ס מהא דתניא דכל דבר שאינו בקדושה כגון הזרוע וכו' אין מוציאין מידם, וזהו דלא כרב. וקשה דכיון דסבר הש"ס דהאי תנא סבר דלא איקרי עם א"כ אמאי תנא אין מוציאין אבל ע"כ אין נוטלין ורק אין מוציאין משלהם, וביותר לפי מה שכתבו התוס' ד"ה ת"ש, דע"כ פשיטא להתנא דלא איקרי עם, וא"כ מוכח מזה דלא כשיטת התוס' והב"ח אלא גם אם לא איקרי עם היינו שלא ליטול מהם המתנות, אבל אין להם שום זכות לקבל מתנות ותקשה מזה להתוס' ב"מ

אמנם נראה דסברי התוס' בפירושו של הר"ח דגריס לימא מסייע ליה כל דבר שבקדושה וכו' והיינו שמפרש דהתנא סבר דאין מוציאין מספיקא, ולפי"ז יש לומר דכן אין מוציאין אם תפס משל אחרים. נמצא לפי"ז דהתוס' דב"מ תליא בשני הגרסאות, והיינו דע"כ שיטת התוס' דב"מ שם סברי כגירסת הר"ח הכא. נמצא דדינו של הב"ח תליא בפלוגתא דהתוס' והר"ח וכמוש"נ

קל"ב, דבי ר' ישמעאל תנא כהן ולא כהנת, היינו דזה ודאי סבר דכהנת מותרת באכילת המתנות כיון שאין בהם קדושה, אלא שאין הבעלים מקיימין מצות נתינה כשנותן לכהנת. ובזה יש להבין מה שכתבו התוס' נראה דלא ממעט אלא בנשאת לזר אבל לא נשאת כיון דאכלה בתרומה דחמירא כ"ש דיהבי לה מתנות יעו"ש. ותמוה דודאי אוכלת המתנות דהרי גם זר מותר לאוכלם. ועיקר הדבר אם יש בזה מצות נתינה, וא"כ אי יש הבדל בין אם לא נשאת לנשאת, ואפשר דכוונת התוס' ג"כ לענין קיום מצות נתינה והק"ו מתרומה אשר בת כהן אוכלת בתרומה, והבעלים הנותנים תרומה לכהנת מקיימים גם מצות נתינה ולהכי כן הדין גם במתנות דיהבינן לכהנת יש בזה קיום מצות נתינה גם כן. וא"כ לפי"ז היאך מתפרש דברי תנא דבי ר' ישמעאל דאמר כהן ולא כהנת דלענין אכילה פשיטא שמותרת לאוכלן וקיום מצות נתינה ג"כ מק"ו מתרומה. וע"כ סברת התוס' כך הוא דבלא נשאת דאיכא ק"ו מתרומה גם ר' ישמעאל מודה דיש קיום מצוה בנתינתה לכהנת, ורק בשנאת לזר דאינה אוכלת בתרומה וליכא ק"ו בזה סבר ר' ישמעאל דליכא מצות נתינה לכהנת. ומה שמסיימין התוס' ומיהו אפשר דלא יהבינן לה לד' ישמעאל, ע"כ כוונתם דלא יהבינן לה אפילו כשלא נשאת לזר, וזה טעמא בעי והלא איכא ק"ו מתרומה, ואם בשביל דמסיים ר' ישמעאל וילמוד סתום מן המפורש היינו ממנחה דממעט כהנת, הלא ק"ו עדיפא

ונראה לפי מה דאיתא לעיל דנתינת המתנות להמחזיק בתורת ד', היינו לאותם שעוסקים בתורה ואינן נותנין לע"ה, ואיתא שם בתוס' ד"ה מנין. בשם הירושלמי רבי יהודה אומר אין נותנים אותה אלא לחבר דהיינו בכורים יעו"ש. ואפשר דתנא דבי ר' ישמעאל סבר דה"ה מתנות אינן נותנין אלא לחבר העוסק בתורת ד'. ואפילו אם אמרינן דבדליתא חבר נותנין גם לע"ה, אבל עכ"פ מחויב הוא לעסוק בתורה. אבל אשה שאינה מצווה ללימוד התורה אין נותנים לה מתנות כהונה וליכא ק"ו מתרומה, משום דשאני תרומה שזהו לחמו של כהן, והתורה אמרה שגם קנין כספו אוכל בתרומה, ואעפ"י שכתבו התוס' במנחות י"ח ד"ה מודה, דהמחזיקים בתורת ד' קאי גם אתרומה ומעשר יעו"ש. אבל איכא למימר דתנא דבי ר' ישמעאל סבר דשאני תרומה ממתנות כהונה וליכא ק"ו

דבי ראב"י תנא כהן ואפילו כהנת הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. והנה לכאורה לא סבר ראב"י דאין נותנין מתנות לכהן ע"ה דכיון דמרבה כהנת שאינה מצווה בלימוד התורה ממילא ע"ה לא גרע מכהנת

ובזה יש להבין הא דהשמיט הרמב"ם להאי דינא דאין נותנין מתנות לכהן ע"ה, עי' בב"ח סימן ס"א שמחפש טעם בדבר השמטת הרמב"ם. ונראה דכיון דרבתה תורה דיהבינן גם לכהנת ויש בזה גם קיום מצות נתינה אעפ"י שאינה מצווה בלימוד התורה, וכן פסק הרמב"ם בפר"ט מבכורים ה"כ שכתב הכהנת אוכלת המתנות, וע"כ כוונתו דיש בזה גם קיום מצות נתינה, וא"כ כהן ע"ה לא גרע ממנה, ואדרבה יש מעלה שעכ"פ מחויב בלימוד התורה, להכי השמיט להאי דינא, וכן הרי"ף והרא"ש השמיטוהו, וע"כ מהאי טעמא

כתב הרמב"ם בפר"א מבכורים ה"א עשרים וארבע מתנות כהונה לכהנים וכולן מפורשין בתורה ועל כולן נכרתה ברית לאהרן וכל כהן שאינו מודה בהן אין לו חלק בכהנים ואין נותנין לו מתנות כהן עכ"ל. והנה מקורו מהא דאיתא במנחות י"ח כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה, ותמה מרן בכס"מ למה שינה רבינו הלשון יעו"ש, והיינו דשם בסוגיא איתא שאינו מודה בעבודה, והרמב"ם כתב שאינו מודה בהן, משמע דלאו דוקא בעבודה אלא בעינן שיהיה מודה בכל המתנות כהונה

ונראה דהרמב"ם הוכרח לזה בכדי שלא תקשה הא דהקשו התוס' שם דהכא נקט מודה בעבודה משמע אפילו ת"ח אלא שהוא רשע, ובפרק הזרוע והלחיים אמרינן דאין נותנין מתנה לכהן ע"ה ולא קאמר לכהן שאינו מודה מדקאמר מחזיקים, לזה כתב הרמב"ם דהכוונה מחזיקים היינו ג"כ שמודה, וכלל הוא בכל המתנות כהונה שיהיה מודה בהן, ושני הסוגיות הם דבר אחד דבעינן מודה בהן, והנה לשיטת הרמב"ם אין נותנין מתנות כהונה אפילו לת"ח אם הוא רשע

אמנם שיטת התוס' שם דיש הבדל בין עבודת המקדש למתנות כהונה, והיינו דלענין עבודה במקדש בעינן מודה בעבודה, ולענין מתנות כהונה בעינן מחזיק בתורת ד' אפילו אינו מודה בזה

ותצא מזה נפק"מ לדינא בזמן הזה לענין פדיון בכור, דלדעת הרמב"ם אין לכהן רשע זכות בפדיון בכור, ולשיטת